הַפּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא – טָהוֹר.

נגע הַפּוֹרֵחַ מִן האדם הַטָּמֵא – טָהוֹר, כמפורש בכתוב: “וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע, כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן – טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג,יג).

חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים – טָמֵא, עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס.

חָזְרוּ בּוֹ אפילו רק רָאשֵׁי (קצות) האֵבָרִים, ואפילו מקצתם, למצבם שלפני הפריחה – טָמֵא, כפי שנאמר: “וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא״ (שם פסוק יד). ואינו נטהר מטומאתו עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס, שהוא הגודל המינימלי של בהרת טמאה.

מִן הַטָּהוֹר – טָמֵא.

אם פרחה צרעת בכולו מִן הנגע הַטָּהוֹר, כגון שהייתה בו בהרת כגריס, והסגירה שני שבועות, ולא פשתה, ופטרו, ואחר כך פרחה בכולו – טָמֵא.

חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים – טָמֵא, עַד שֶׁתַּחֲזוֹר בַּהַרְתּוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה.

במקרה זה, אם חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים למצבם הקודם – עדיין המצורע טָמֵא, עַד שֶׁתַּחֲזוֹר בַּהַרְתּוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה בתחילה, ואז תטהר, כדין נגע שפשה, ואחר כך הלך הפשיון.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה;

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּבָהּ מִחְיָה (עור בריא) כּגודל עֲדָשָׁה, שהיא סימן טומאה;

פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה,

אם פָּרְחָה הבהרת בְּכוּלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, שהבהרת כיסתה גם אותה,

אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר.

אוֹ שֶׁתחילה הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, וְאַחַר כָּךְ, לפני שהראה את הנגע לכהן, פָּרְחָה הבהרת בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר, כדין הפך כולו לבן מתוך טומאה.

נוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה – טָמֵא.

אם לאחר שפרחה בכולו, נוֹלְדָה לוֹ שוב מִחְיָה – טָמֵא, כפי שנאמר בתורה: "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא" (ויקרא יג,יד).

נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן –

אבל אם לאחר שפרחה בכולו, נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן – נחלקו חכמים בדבר,

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא כשם שמחיית בשר חי שנולדה לאחר הפריחה מטמאת. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, שאינם לומדים מסימן אחד לסימן אחר. והלכה כחכמים.

בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן;

בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן;

פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ – טָהוֹר.

פָּרְחָה הבהרת בְּכוּלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן נשאר בִּמְקוֹמוֹ – טָהוֹר, ששיער לבן אינו מעכב את הטהרה.

בַּהֶרֶת וּבָהּ פִּשְׂיוֹן, פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר.

וכן בַּהֶרֶת וּבָהּ פִּשְׂיוֹן, אם פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר, ככל נגע טמא שפרח בכל הגוף.

וְכוּלָּן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.

וְכוּלָּן, כל הנגעים שפרחו בכולו, שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן אפילו רק רָאשֵׁי אֵבָרִים, שנעלמה מהם הבהרת – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין, שאין הפריחה מצויה בכל הגוף.

פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ – טָמֵא. פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר.

ודין נוסף: צרעת שפָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ של הגוף – טָמֵא, ומטמאים את האדם, אף שייתכן שתתפשט בכולו, ורק כאשר פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר.

כָּל פְּרִיחַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבִּפְרִיחָתָן טִהֲרוּ טָמֵא, כְּשֶׁיַּחְזְרוּ – טְמֵאִים.

כָּל פְּרִיחַת רָאשֵׁי אֵבָרִים ששנינו במשנה א, שֶׁבִּפְרִיחָתָן, שכאשר פרחה גם בהם הצרעת, טִהֲרוּ את הטָמֵא, שנשלמה פריחת הצרעת בכל הגוף, כְּשֶׁיַּחְזְרוּ ויתגלו ראשי האברים – טְמֵאִים.

כָּל חֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבַּחֲזִירָתָם טִמְּאוּ טָהוֹר,

כָּל חֲזִירַת (חזרת) רָאשֵׁי אֵבָרִים, שֶׁבַּחֲזִירָתָם, שכאשר חזרו והתגלו, טִמְּאוּ את הטָהוֹר לאחר שהפך כולו לבן;

נִתְכַּסּוּ – טָהוֹר, נִתְגַּלּוּ – טָמֵא, אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים.

אם חזרו ונִתְכַּסּוּ שוב בצרעת – טָהוֹר, שהרי הנגע פרח בכל הגוף ממצב של טומאה. ואם אחר כך חזרו ונִתְגַּלּוּ – טָמֵא, וכך אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים.

כָּל הָרָאוּי לִיטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת – מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה.

כָּל מקום בגוף הָרָאוּי לִיטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת – מְעַכֵּב אֶת דין הַפְּרִיחָה בכולו, שאם לא פרחה הבהרת באותו מקום – לא נטהר.

כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִיטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת – אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה.

וכָל מקום שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִיטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת – אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה, שאם פרחה בכל הגוף ולא באותו מקום – טהור.

כֵּיצַד?

ומפרטים: כֵּיצַד באים דינים אלו לידי ביטוי?

פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ, אֲבָל לֹא בָּרֹאשׁ, וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין,

פָּרְחָה הבהרת בְּכוּלּוֹ, אֲבָל לֹא בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, ולא בַּשְּׁחִין (מחלת עור), בַּמִּכְוָה (כווייה) וּבַקֶּדַח (עור פגוע) הַמּוֹרְדִין, שלא החלו להירפא, שכל אלו אינם מקומות הראויים להיטמא בנגע הבהרת (לעיל פ״ו מ״ח), ולכן הוא נחשב שהפך כולו לבן;

חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת – טְהוֹרִים.

אפילו חָזַר אחר כך הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, או חזרו הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, שהתחילו להתרפא, ונעשה מקומם ראוי להיטמא בבהרת – טְהוֹרִים, ואין זה נחשב כמעכב את הפריחה בכולו, מפני שבשעה שפרח הנגע בכולו לא היו ראויים להיטמא בבהרת.

פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ, אֲבָל לֹא בְּכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ, וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח,

אם מתחילה פָּרְחָה הבהרת בְּכוּלּוֹ, אֲבָל לֹא בְּשטח כַּחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה וְלַקֶּדַח המורדים, ובמקרה זה לא הפך כולו לבן, והוא טמא;

חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת – טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכוּלּוֹ.

אם חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, או חזרו הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהתפשט הנגע, ונַעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה, כלומר אותו כחצי עדשה שלא התפשט בו הנגע מקודם, בַּהֶרֶת – טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכוּלּוֹ, רק אם תפרח גם במקום הקרחה או הצרבת.

שְׁתֵּי בֶּהָרוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה;

שְׁתֵּי בֶּהָרוֹת, שהייתה אַחַת מהן טְמֵאָה, וְאַחַת מהן טְהוֹרָה;

פָּרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ, וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר.

פָּרְחָה הצרעת מִזּוֹ לָזוֹ, וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר, כדין הפורח מן הטמא בכולו, שנטהר בכך, ואף אם תחילה פרחה הצרעת מן הטהורה לטמאה, ששתי הבהרות נעשו יחד בהרת טמאה.

בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמְּדוּבָּקִים זֶה לָזֶה וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד – טָהוֹר.

וכן שתי בהרות, שאין בכל אחת בפני עצמה כשיעור טומאה, והיו בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה ובִשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, שסמוכות זו לזו כשסוגר את פיו, או שהיו סמוכות בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו הסמוכות זו לזו, או בִּשְׁנֵי רִיסֵי (עפעפי) עֵינָיו, אַף עַל פִּי (הואיל) שֶׁמְּדוּבָּקִים זֶה לָזֶה, וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד – טָהוֹר אם פרחה בכולו, כדין הפורח מן הטמא, שהן נחשבות כנגע אחד.

פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ, אֲבָל לֹא בַּבּוֹהַק – טָמֵא.

פָּרְחָה הצרעת בְּכוּלּוֹ, אֲבָל לֹא בַּבּוֹהַק, כתם בהיר בעור, שאיננו צרעת – טָמֵא, שהבוהק נחשב חלק מן העור, ולא כולו הפך לבן.

חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים כְּמִין בּוֹהַק – טָהוֹר.

אך אם פרחה הצרעת בכל הגוף, ואחר כך חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים ונעשו כְּמִין בּוֹהַק – עדיין טָהוֹר, שחזרת ראשי איברים מטמאת רק ב״הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי", כלומר עור בריא, ולא בבוהק.

חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה –

אם לאחר שפרח כולו, חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים ונעשו בוהק בשיעור פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה –

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא.

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, שהוא חולק על מה ששנינו, ולדעתו, חזרה למראה בוהק, ואפילו היה בו שיעור פחות מכעדשה, מטמאת, כדין מחיה (עור רגיל) שחוזרת לטמא אפילו בפחות מכעדשה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה – סִימַן טוּמְאָה בַּתְּחִלָּה, וְאֵין סִימַן טוּמְאָה בַּסּוֹף.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה הוא סִימַן טוּמְאָה כאשר היה בעור בַּתְּחִלָּה, שאם לא פרחה בבוהק, לא פרחה בכל עור בשרו, וְאולם אֵין סִימַן טוּמְאָה בַּסּוֹף, שאין זה בשר חי, כאמור לעיל. וכן הלכה.

הַבָּא כּוּלּוֹ לָבָן – יַסְגִּיר.

הַבָּא אל הכהן לראות את נגעו בתחילה, והוא כּוּלּוֹ לָבָן, שנגע מכסה את כולו – אינו טהור, שהרי לא בא מתוך בהרת טמאה, אלא יַסְגִּיר אותו לשבוע לראות אם יהיו בו סימני טומאה.

נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן – יַחְלִיט.

נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן במשך ההסגר, וראהו הכהן בסוף השבוע ראשון או השני – יַחְלִיט אותו לנגע טמא.

הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם אוֹ אַחַת מֵהֶן, הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן; הַשְּׁחִין, וּמִחְיַת הַשְּׁחִין, הַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבּוֹהַק;

אם לאחר מכן נולדו בו סימני טהרה, כגון הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם, שתי השערות, אוֹ אַחַת מֵהֶן; הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן; וכן, אם נִסְמַךְ הַשְּׁחִין (מחלת עור) לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, או הִקִּיף (סבב) הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן, חצה בין שתי השערות; בין שהיה זה הַשְּׁחִין שנסמך או הקיף או חילק, או הייתה זו מִחְיַת הַשְּׁחִין, או שהעור התחיל להתרפא מהשחין, אך לא החלים לגמרי, או הַמִּכְוָה (כוויית אש) או מִחְיַת הַמִּכְוָה, או הַבּוֹהַק;

נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן – טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן – טָהוֹר.

בכל המקרים הללו שנולדו בו סימני טהרה, וטיהרו הכהן, אם נוֹלַד לוֹ מִחְיָה, אוֹ אם חזר ונולד שֵׂעָר לָבָן – טָמֵא, ככל נגע שנטהר, וחזרו בו סימני טומאה. ואם לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן אחר – טָהוֹר.

וְכוּלָּן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים – הֲרֵי אֵלּוּ כְּמוֹת שֶׁהָיוּ.

וְכוּלָּן, בכל המקרים שבא כולו לבן והוסגר ובסופו של דבר נטהר, והוא עדיין כולו לבן: בין אם עברו שני שבועות הסגר, ולא נולדו בו סימני טומאה, בין אם צמחו בו שתי שערות והוחלט, ואחר כך נולדו בו סימני טהרה; כל אלו שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, שהתגלה חלק מעורו – הֲרֵי אֵלּוּ כְּמוֹת שֶׁהָיוּ, כלומר אינו נטמא כמי שפרח כולו מתוך טומאה, ונעשה טהור, ואחר כך חזרו בו ראשי איברים (לעיל משנה ג). שמכיוון שלא נטהר על ידי פריחה בכולו, אין חזרת ראשי אברים מטמאת אותו. אלא הוא נשאר במצבו, שאם היה טמא בגלל סימני טומאה – נשאר טמא, ואם היה טהור – נשאר טהור.

פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ – טָמֵא. פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – הֲרֵי הוּא טָהוֹר.

אם לאחר מכן פָּרְחָה הצרעת בְּמִקְצָתוֹ – טָמֵא משום פשיון, ואם לאחר מכן פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – הֲרֵי הוּא טָהוֹר, שכעת הוא נחשב ל'פורח מתוך טומאה', ונטהר.

אִם בְּכוּלּוֹ פָּרְחָה כְּאַחַת,

אִם לאחר שחזרו בו ראשי איברים, לא פרחה תחילה במקצת ואחר כך בכולו אלא בְּכוּלּוֹ פָּרְחָה כְּאַחַת, יש לחלק:

מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה – טָמֵא. וּמִתּוֹךְ הַטּוּמְאָה – טָהוֹר.

אם פרחה מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה, שהוסגר או הוחלט ונטהר, וחזרו בו ראשי איברים, ואחר כך פרחה בכולו – טָמֵא. ואם מִתּוֹךְ הַטּוּמְאָה, שהיה מוסגר או שהיה מוחלט, וחזרו בו ראשי איברים – טָהוֹר.

הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר – פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים.

הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר – פָּטוּר היה בזמן ההסגר מִן הַפְּרִיעָה, גידול שערות הראש, וּמִן הַפְּרִימָה, קריעת הבגדים, שציוותה התורה על המצורע הטמא (ויקרא יג,מה), וּכשנטהר, פטור מִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים, שאינו צריך לגלח את כל שערו ולהביא שתי ציפורים לטהרתו (שם יד,ד–ט).

מִתּוֹךְ הֶחְלֵט – חַיָּיב בְּכוּלָּן.

והטהור מִתּוֹךְ הֶחְלֵט – חַיָּיב בְּכוּלָּן, לפרוע ולפרום בזמן טומאתו, ובתגלחת וציפורים בטהרתו.

זֶה וָזֶה מְטַמְּאִים בְּבִיאָה.

זֶה וָזֶה, המוסגר והמוחלט – מְטַמְּאִים בְּבִיאָה לבית, שכל הנמצא בו עם המצורע נטמא (להלן פרק יג).

הַבָּא כּוּלּוֹ לָבָן וּבוֹ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה;

הַבָּא לפני הכהן כּוּלּוֹ לָבָן וּבוֹ מִחְיָה (עור בריא) כָּעֲדָשָׁה, שהיא סימן טומאה, וטימא אותו ב'החלט';

פָּרְחָה בְּכוּלּוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים –

לאחר מכן פָּרְחָה הצרעת בְּכוּלּוֹ, שנעלמה המחיה, וטיהרוהו, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ ונתגלו בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, שמבטלים את דין ‘פרחה בכולו׳ – נחלקו חכמים בדינה,

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: דין חזרה זו כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה, כפי ששנינו במשנה ז, שמי שבא כולו לבן מתחילה, ולאחר שהוסגר או הוחלט נטהר, אין חזרת ראשי איברים מטמאת אותו.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: דין חזרה זו כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה, שהייתה באדם ואחר כך פרחה בכולו, ובשל כך נטהר, שהוא נטמא בחזרת ראשי איברים (לעיל משניות א–ג).

יֵשׁ מַרְאֶה נִגְעוֹ לַכֹּהֵן וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ מַרְאֶה וּמַפְסִיד.

יֵשׁ מַרְאֶה את נִגְעוֹ הטמא לַכֹּהֵן, ובכך הוא נִשְׂכָּר בסופו של דבר, וְיֵשׁ מַרְאֶה את הנגע הטהור וּמַפְסִיד.

כֵּיצַד?

כֵּיצַד?

מִי שֶׁהָיָה מוּחְלָט, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טוּמְאָה;

מִי שֶׁהָיָה טמא מוּחְלָט, שהיו בו סימני טומאה, כגון שיער לבן או מחיה, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טוּמְאָה, ועמד להראותו לכהן כדי שיטהר אותו;

לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר.

לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר, שהרי פרחה מתוך טומאה.

שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן – הָיָה טָמֵא.

ונמצא, שנשכר במה שלא הראה לכהן את נגעו, שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן שהלכו סימני הטומאה לפני שפרחה בכולו, והיה הכהן מטהרו – הָיָה עכשיו טָמֵא, כדין מי שפרחה בו הצרעת מתוך טהרה.

בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם;

ולהפך, מי שהייתה לו בַּהֶרֶת, וְאֵין בָּהּ כְּלוּם,

לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָמֵא.

לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכוּלּוֹ – טָמֵא, שהכהן מסגיר אותו, שהרי פרחה מתוך טהרה.

שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן – הָיָה טָהוֹר.

ונמצא, שהפסיד במה שלא הראה לכהן את נגעו, שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן את הבהרת, והיה מסגירו, ולאחר מכן היה פורח בכולו – הָיָה עכשיו טָהוֹר, כדין הפורחת בכולו מתוך טומאה.