אֵלּוּ בֶּהָרוֹת טְהוֹרוֹת:

אֵלּוּ בֶּהָרוֹת (נגעים) שהן טְהוֹרוֹת:

שֶׁהָיוּ בּוֹ קוֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בְּנָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלַד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה;

בהרות שֶׁהָיוּ בּוֹ, באדם, קוֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, קודם הציווי על פרשת הנגעים; וכן נגעים שהיו בְּנָכְרִי, שאינו מיטמא (לעיל פ״ג מ״א), וְנִתְגַּיֵּר, בעוד הנגע בגופו; או שהיו בְּקָטָן כשהיה בבטן אמו וְנוֹלַד עם הנגע בגופו; וכן נגעים שהיו בְּקֶמֶט, קפל עור בגוף, שאינם מטמאים (לעיל פ״ו מ״ח), וְאחר כך נִגְלָה הקפל, כגון שהאדם רזָה;

בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח, וּבַמּוֹרְדִין; חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת –

או שהיו הנגעים בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן שאינם מטמאים, או בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח, עור שנפגע ממכה או מדלקת, בשעה שהיו מוֹרְדִין, טריים, שלא החלו להירפא; וחָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, או חזרו הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, שהתחילו להתרפא, שאז הנגע ראוי להיטמא –

טְהוֹרִים.

בכל המצבים הללו הנגעים לא מטמאים בשעה שנולדו, ולכן הם נשארים טְהוֹרִים.

הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, הֶעֱלוּ שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ;

אולם, הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שנוצר בהם נגע עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, כגון בתינוק, ובאותה שעה הנגע מטמא כדין נגעי עור, ואחר כך הֶעֱלוּ שֵׂעָר, ואז אינו מטמא, וְאחר כך שוב נִקְרְחוּ,

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וְחָיוּ –

וכן נגע שהופיע במקום הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח, עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, לפני שנפגע העור באחד מהם, ואז הוא טמא; ואחר כך נעשה שם שחין או מכווה או קדח, ונַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, שהתחילו להתרפא, שאז יש בהם דינים אחרים, של נגעי השחין והמכווה, וְאחר כך חָיוּ, התרפאו לגמרי, וחזר העור למצבו הראשון –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא.

בכל אלו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, מפני שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, שמכיוון שבשלב מסוים נדחה הנגע מטומאה, הרי הוא טהור לעולם. וכן הלכה.

נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר.

אם נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן (גווניהם) של הנגעים, לאחר שבאו למצב ששייכת בו טומאה, כגון לאחר הגירות – בֵּין שהשינוי היה לְהָקֵל, בֵּין שהיה לְהַחְמִיר – נחלקו חכמים, אם הם טהורים או נחשבים כנגע חדש.

כֵּיצַד לְהָקֵל? הָיְתָה כַּשֶּׁלֶג וְנַעֲשָׂה כְּסִיד הַהֵיכָל, כְּצֶמֶר לָבָן וְכִקְרוּם בֵּיצָה; נַעֲשֵׂית מִסְפַּחַת שְׂאֵת, אוֹ מִסְפַּחַת עַזָּה.

ומפרשים תחילה באילו שינויים מדובר. כֵּיצַד לְהָקֵל? הָיְתָה הבהרת עזה כַּשֶּׁלֶג וְנַעֲשָׂה כְּסִיד הַהֵיכָל, שהוכהה המראה מעט, או שהייתה כְּצֶמֶר לָבָן וְכהתה מעט ונעשית כִקְרוּם בֵּיצָה, שבשני מקרים אלה נַעֲשֵׂית הבהרת מִסְפַּחַת (טפלה) לשְׂאֵת, אוֹ מִסְפַּחַת לבהרת העַזָּה. שהנגע ירד מאחד מה'אבות', שאת או בהרת, ל'תולדה' שלהן.

כֵּיצַד לְהַחְמִיר? הָיְתָה כִּקְרוּם בֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית כְּצֶמֶר לָבָן, כְּסִיד הַהֵיכָל וְכַשֶּׁלֶג –

כֵּיצַד לְהַחְמִיר? הָיְתָה כִּקְרוּם בֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית בהירה כְּצֶמֶר לָבָן, או הייתה כְּסִיד הַהֵיכָל וְנעשית עזה כַשֶּׁלֶג, שנעשו התולדות לאבות – נחלקו החכמים בדינם של נגעים אלו:

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר, ששינוי הגוונים שחל בנגע אינו מחשיב אותו כנגע חדש.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: לְהָקֵל – טָהוֹר, וּלְהַחְמִיר – תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: אם השינוי הוא לְהָקֵל, שהוכהה – טָהוֹר. ואם השינוי לְהַחְמִיר, שהובהר – תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה, כמו נגע חדש.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר – תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר – תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה. שכל שינוי ממראה למראה מעמיד את הנגע הטהור במצב חדש, כאילו נולד עתה. וכן הלכה.

בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם,

בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, שום סימן טומאה;

בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן – יַסְגִּיר.

אם בַּתְּחִלָּה, כשנראית לראשונה, או בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן של הסגר, שחזר וראה אותה, ואין בה סימן טומאה, שיער לבן, מחיה או פשיון – יַסְגִּיר אותה לשבוע.

בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר – יִפְטוֹר.

ואם היה זה בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לאחר הסגר שני או לְאַחַר הַפְּטוּר – יִפְטוֹר.

עוֹדֵהוּ מַסְגִּירוֹ וּפוֹטֵר וְנוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טוּמְאָה – יַחְלִיט.

אבל אם עוֹדֵהוּ, בעוד הוא, מַסְגִּירוֹ או פוֹטֵר, וְטרם שאמר בפירוש את דינו נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טוּמְאָה – יַחְלִיט אותו לטומאה.

בַּהֶרֶת וּבָהּ סִימָנֵי טוּמְאָה – יַחְלִיט.

וכן לצד השני: אם ראה הכהן בַּהֶרֶת וּבָהּ סִימָנֵי טוּמְאָה, שיער לבן, מחיה או פשיון – יַחְלִיט.

עוֹדֵהוּ מַחְלִיטוֹ וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טוּמְאָה,

ואולם, אם עוֹדֵהוּ מַחְלִיטוֹ, וְטרם שהחליט בפיו, הָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טוּמְאָה;

בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן – יַסְגִּיר.

אזי אם הוא בַּתְּחִלָּה או בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן – יַסְגִּיר.

בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר – יִפְטוֹר.

ואם הלכו הסימנים בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, או לְאַחַר הַפְּטוּר – יִפְטוֹר.

הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טוּמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טוּמְאָה, כגון שתלש שיער לבן, וְכן הַכּוֹוֶה, הצורב, אֶת הַמִּחְיָה שבנגע – עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה' על מצוות “הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת וכו׳״ (דברים כד,ח), שלא לבטל את דין נגע הצרעת. זהו לעניין האיסור.

וְלַטָּהֳרָה;

ולעניין דין הטָּהֳרָה של נגע זה;

עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל הַכֹּהֵן – טָהוֹר.

אם תלש עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל הַכֹּהֵן – טָהוֹר הנגע, אינו מוחלט, שהרי הכהן קובע את דין הנגע לפי מראה עיניו, והוא מסגיר את הנגע, לראות אם יהיו סימני טומאה.

לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ – טָמֵא.

ואם תלש לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ – נשאר טָמֵא.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לְגַדְוָוד; בְּתוֹךְ הֶסְגֵּירוֹ מָה הוּא?

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כשהיו הוֹלְכִין לְמקום ששמו גַדְוָוד: תלש בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ – מָה הוּא, האם נטהר בכך?

אָמְרוּ לִי: לֹא שָׁמַעְנוּ, אֲבָל שָׁמַעְנוּ עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל הַכֹּהֵן – טָהוֹר, לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ – טָמֵא. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת.

אָמְרוּ לִי: זאת לֹא שָׁמַעְנוּ, אֲבָל שָׁמַעְנוּ שעַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל הַכֹּהֵן – טָהוֹר, ולְאַחַר הֶחְלֵטוֹ – טָמֵא, כפי שהובא כאן. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת, וכך הייתה המסקנה:

אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּירוֹ – טָהוֹר, עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן.

לא רק מי שתלש לפני שבא אצל הכהן, אלא אֶחָד שעוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן ותלש לפני שטימא הכהן בפירוש, וְאֶחָד שתולש בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ – טָהוֹר אחר גמר ההסגר, עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן ויחליטו.

מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ?

מי שתלש סימנים מנגע שהוחלט, אף שמן התורה הנגע שוב אינו טמא, והמצורע יכול להיטהר מטומאתו, גזרו חכמים, שלא יוכל להיטהר בכך. ונחלקו חכמים: מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ? מתי יוכל להיטהר?

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר, וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ, באותה שעה נטהר גם מהנגע שנתלשו סימניו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכוּלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח הצרעת בְּכוּלּוֹ, בכל עור הבשר, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ שתלש ממנה את הסימנים מִכַּגְּרִיס. שבשני המקרים הללו היה נטהר, גם אם סימני הטומאה שהוסרו היו נשארים. וכן הלכה.

מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְנִקְצְצָה – טְהוֹרָה,

מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וְנִקְצְצָה שלא באופן מכוון – טְהוֹרָה.

קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּין –

אם קְצָצָהּ במִתְכַּוֵּין – נחלקו חכמים בדבר,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ, נטהר נגע זה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכוּלּוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אינו נטהר עַד שֶׁתִּפְרַח צרעת בְּכוּלּוֹ. והלכה כחכמים.

הָיְתָה בְּרֹאשׁ הָעָרְלָה – יִמּוֹל.

הָיְתָה הבהרת בְּרֹאשׁ הָעָרְלָה – יִמּוֹל. שמצוות המילה דוחה את איסור קציצת הבהרת.