גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת – כִּגְרִיס הַקִּלְקִי מְרוּבָּע.

גּוּפָהּ (עיקרה) שֶׁל הבַּהֶרֶת, צריך שיהיה כִּגְרִיס הַקִּלְקִי, גרעין פול חצוי הבא מקיליקיה, מְרוּבָּע.

מְקוֹם הַגְּרִיס – תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת.

מְקוֹם (שטח) הַגְּרִיס מכיל תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת (עדשים) העומדות בריבוע של שלוש על שלוש.

מְקוֹם עֲדָשָׁה – אַרְבָּעָה שְׂעָרוֹת.

מְקוֹם העֲדָשָׁה – שטח בגוף שצומחות בו אַרְבָּעָה שְׂעָרוֹת בריבוע, עם הרווחים שביניהן.

נִמְצְאוּ שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת.

מקום עדשה הוא שטחה המינימלי של מחיה, שכאשר היא נמצאת בתוך בהרת ומוקפת על ידה, הרי היא סימן טומאה. ולפיכך, נִמְצְאוּ שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת לשטח הגריס כולו – שש על שש שערות, מחיה בגודל עדשה ששטחה ארבע שערות, כשהיא מוקפת רוחב שתי שערות מכל צד (ראו איור).

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה;

בַּהֶרֶת ששטחה כַּגְּרִיס, וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, שמטמאה;

רָבְתָה הַבַּהֶרֶת – טְמֵאָה.

רָבְתָה (גדלה, פשתה) הַבַּהֶרֶת לחוץ – טְמֵאָה, לא רק משום המחיה אלא גם משום פשיון.

נִתְמַעֲטָה – טְהוֹרָה.

ואם נִתְמַעֲטָה הבהרת מכגריס – טְהוֹרָה, שהרי נחסר משיעור נגע המטמא.

רָבְתָה הַמִּחְיָה – טְמֵאָה.

ואם נשארה הבהרת כפי שהייתה, ורָבְתָה הַמִּחְיָה בתוכה – טְמֵאָה, כל עוד היא מוקפת נגע שרוחבו כעדשה מכל צד.

נִתְמָעֲטָה – טְהוֹרָה.

ואם נִתְמָעֲטָה המחיה – טְהוֹרָה, מפני שאין בה כעדשה, וכל נגע שנעלם ממנו סימן הטומאה – טהור.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה פְּחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה;

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה פְּחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה, שאיננה סימן טומאה;

רָבְתָה הַבַּהֶרֶת – טְמֵאָה.

רָבְתָה הַבַּהֶרֶת לחוץ – טְמֵאָה, משום פשיון.

נִתְמָעֲטָה – טְהוֹרָה.

נִתְמָעֲטָה הבהרת – טְהוֹרָה, שהרי אין בה כגריס.

רָבְתָה הַמִּחְיָה – טְמֵאָה.

רָבְתָה הַמִּחְיָה ונהייתה כעדשה, והבהרת מקיפה אותה – טְמֵאָה.

נִתְמָעֲטָה –

נִתְמָעֲטָה המחיה, שהבהרת שסביבה התפשטה במקומה –

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא,

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא משום פשיון, שהרי השטח המנוגע פשה על הבשר החי.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, משום שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ, שדין פשיון כסימן טומאה הוא רק כאשר הבהרת מתפשטת החוצה, ולא לתוך עצמה. והלכה כחכמים.

בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכַּגְּרִיס, וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה;

בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכַּגְּרִיס, וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה;

רַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמָעֲטוּ – טְמֵאִין,

רַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמָעֲטוּ – טְמֵאִין,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמָעֲטוּ מִכַּשִּׁיעוּר.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמָעֲטוּ מִכַּשִּׁיעוּר המינימלי שלהן, והמחיה תישאר מבוצרת בנגע.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּמִחְיָה כָּעֲדָשָׁה מַקַּפְתָּהּ, וְחוּץ לַמִּחְיָה בַּהֶרֶת;

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּמִחְיָה (עור בריא) כָּעֲדָשָׁה מַקַּפְתָּהּ, מסבבת אותה, וְחוּץ לַמִּחְיָה יש בַּהֶרֶת נוספת –

הַפְּנִימִית – לְהַסְגִּיר, וְהַחִיצוֹנָה – לְהַחְלִיט.

דין הבהרת הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר, שהרי עדיין אין בה סימן טומאה; וְהַחִיצוֹנָה – לְהַחְלִיט, שהרי יש בתוכה מחיה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טוּמְאָה לַחִיצוֹנָה, שֶׁהַבַּהֶרֶת לְתוֹכָהּ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין הַמִּחְיָה הזאת נחשבת סִימַן טוּמְאָה לַחִיצוֹנָה, מפני שֶׁהַבַּהֶרֶת הפנימית נמצאת לְתוֹכָהּ (בתוכה), ורק מחיה שכולה "בשר חי", כלומר עור בריא, היא סימן טומאה. ואין הלכה כרבי יוסי.

נִתְמָעֲטָה וְהָלְכָה לָהּ;

נִתְמָעֲטָה המחיה שבין הבהרות וְהָלְכָה לָהּ (נעלמה) – נחלקו חכמים בדינה;

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מִבִּפְנִים הִיא כָּלָה – סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טָהוֹר.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מִבִּפְנִים הִיא כָּלָה, שהבהרת הפנימית התפשטה על המחיה – הרי זו סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, שהרי בטל סימן הטומאה שלה.

וְאִם מִבַּחוּץ – הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, וְהַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר.

וְאִם נתמעטה מִבַּחוּץ, שהבהרת החיצונה התפשטה על המחיה – הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, שהרי נעלם סימן הטומאה שלה, ופשיון לתוכה אינו סימן טומאה; וְהַפְּנִימִית – לְהַסְגִּיר, שהרי אין בה סימן טומאה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אף אם התמעטה המחיה מבפנים – הבהרת הפנימית טְהוֹרָה, שלדעתו, כל התפשטות של נגע לתוך מחיה, ואפילו של נגע אחר, אינה נחשבת פשיון לטמא. וכן הלכה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהִיא כָּעֲדָשָׁה מוּבֵאת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי הדין הוא כך? בִּזְמַן שֶׁהִיא, המחיה, כגודל עֲדָשָׁה מוּבֵאת (מדויקת).

הָיְתָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה – הַמּוֹתָר סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְמֵאָה.

אבל הָיְתָה המחיה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה – חלק המחיה הַמּוֹתָר (העודף) על כעדשה אינו מוגדר כמחיה של הבהרת החיצונה, ולכן הוא סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, אם פשתה לתוכו. וְהַחִיצוֹנָה טְמֵאָה, שהרי יש בה מחיה כעדשה. ואין הלכה כרבי שמעון, אלא לעולם אין דין פשיון במחיה שבין שתי בהרות.

הָיָה בֹּהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה – סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְאֵין סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה.

אם הָיָה בין שתי הבהרות בֹּהַק, כתם בעור בגוון שאינו מטמא, שגודלו פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה – אינו נחשב כמחיה של הבהרת החיצונה, ולכן הוא סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, אם היא פושה לתוכו (שאין לפשיון שיעור), וְאֵין הוא סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה, שאין הנגע פושה לתוך עצמו.

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רָאשֵׁי אֵיבָרִין בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִיטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה:

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רָאשֵׁי (קצות) אֵיבָרִין בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, כלומר אינם מיטמאים בנגעים:

רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחוֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה, וְרָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה.

רָאשֵׁי (קצות) אֶצְבְּעוֹת היָדַיִם וְהרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי האָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחוֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה, איבר המין של האיש, וְכן רָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל אִישׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף ראשי הדדים שֶׁל האִישׁ. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַיַּבָּלוֹת וְהַדִּלְדּוּלִין אֵינָן מִיטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַיַּבָּלוֹת, בליטות קשות בעור, וְהַדִּלְדּוּלִין, חתיכות בשר תלויות בגוף, אֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. ואין הלכה כמותו.

אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִיטַּמְּאִין בַּבַּהֶרֶת:

אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בַּבַּהֶרֶת, בנגעי עור הבשר, מפני שאינם גלויים או מפני שאינם עור הבשר, מפני שיש להם דיני נגעים לעצמם:

תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה, הַקְּמָטִין, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַּוָּאר, תַּחַת הַדַּד, וּבֵית הַשֶּׁחִי, כַּף הָרֶגֶל, וְהַצִּפּוֹרֶן, הָרֹאשׁ, וְהַזָּקָן, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין.

תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה, הַקְּמָטִין, הקפלים הקבועים שבגוף, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַּוָּאר, אף על פי שנפשטים לעתים, תַּחַת הַדַּד, וּבֵית הַשֶּׁחִי, כַּף הָרֶגֶל, וְהַצִּפּוֹרֶן, מקום שיער הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן, הַשְּׁחִין (מחלת עור) וְהַמִּכְוָה (כווייה) וְהַקֶּדַח, עור שנפגע ממכה או מדלקת, הַמּוֹרְדִין, שלא התרפאו כלל –

אֵינָן מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִיטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כּוּלּוֹ לָבָן.

כל אלו אֵינָן מִיטַּמְּאִין כלל בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים, כאשר הם סמוכים לעור הבשר שיש בו נגע, ואין בו כשיעור, וְאֵין הַנֶּגַע נחשב כפוֹשֶׂה לְתוֹכָן, לטמא אותו בפשיון, וְאֵינָן מִיטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, אם היה הנגע סביבם, וְאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כּוּלּוֹ לָבָן, שאם פשט הנגע בכל עור הגוף מלבד אותם מקומות, הרי זה כמי שהפך כולו לבן, וטהור.

חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת –

חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, שנשר שערם, וכן הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, שהתחיל העור להתרפא, ועדיין לא נרפא ממש –

הֲרֵי אֵלּוּ מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִיטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כּוּלּוֹ לָבָן.

הֲרֵי אֵלּוּ מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים המיוחדים להם (ויקרא יג,יח–כח ומב–מד), וְאולם, אֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים עם נגעי עור הבשר, וְאֵין הַנֶּגַע של עור הבשר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִיטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, שאינם “בָּשָׂר חַי״ (עור בריא). אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כּוּלּוֹ לָבָן, שאם לא התפשט בהם הנגע – לא נטהר הטמא.

הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, וְהַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן – נִדּוֹנִים כְּעוֹר הַבָּשָׂר.

הָרֹאשׁ ומקום הַזָּקָן שהתנגעו עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, כגון בתינוק שנולד כשראשו חלק, וְכן הַדִּלְדּוּלִין, חתיכות עור תלויות, שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן – נִדּוֹנִים כְּעוֹר הַבָּשָׂר לכל דבריהם.