כָּל סְפֵק נְגָעִים טָהוֹר, חוּץ מִזֶּה, וְעוֹד אַחֵר.

כָּל סְפֵק שיש בנְגָעִים – טָהוֹר, חוּץ מִזֶּה האמור מקודם בסוף הפרק הקודם, האם השיער הלבן צמח לפני הופעת הנגע או אחר כך, שלדעת חכמים, הוא טמא, וְעוֹד ספק אַחֵר.

וְאֵיזֶה? זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירָהּ, בְּסוֹף שָׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כַּסֶּלַע;

וְאֵיזֶה? זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירָהּ, כדין נגע שאין בו סימן טומאה, והנה בְּסוֹף שָׁבוּעַ ההסגר, וַהֲרֵי הִיא בהרת כּגודל מטבע סֶלַע ששטחו גדול מגריס;

סָפֵק שֶׁהִיא הִיא סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַּחְתֶּיהָ – טָמֵא.

סָפֵק שֶׁהִיא הִיא, אותה הבהרת, ונמצא, שהיה בה פשיון, והיא טמאה מוחלטת, סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַּחְתֶּיהָ, והראשונה נעלמה, והרי זה נגע חדש שדינו בהסגר – טָמֵא מוחלט.

הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר לָבָן, הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן,

הֶחְלִיטוֹ הכהן את הנגע, עשה אותו טמא מוחלט, בּגלל שֵׂעָר לָבָן שצמח בו, ואחר כך הָלַךְ השֵׂעָר הלָבָן, וְחָזַר וצמח שֵׂעָר לָבָן,

וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן;

וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן, אם הופיעו בנגע לאחר שהלך השיער הלבן;

בַּתְּחִלָּה, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר – הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה.

בין שהחילוט היה בַּתְּחִלָּה, בראייה הראשונה, או בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, או בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, או לְאַחַר הַפְּטוּר – הֲרֵי הִיא (הבהרת) כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, והתחלפות הסימן אינה מחשיבה אותו לנגע אחר.

הֶחְלִיטוֹ בְּמִחְיָה, וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְחָזְרָה הַמִּחְיָה, וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן;

וכן הדין כשהֶחְלִיטוֹ בְּמִחְיָה, וְאחר כך הָלְכָה הַמִּחְיָה וְשוב חָזְרָה הַמִּחְיָה, וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן, שהופיעו לאחר שהמחיה הלכה;

בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר – הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה.

בין שהיה החילוט בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, או לְאַחַר הַפְּטוּר – הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה.

הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן, וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן,

וכן, כאשר הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן, וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן שהופיע לאחר שהלך הפשיון;

בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר – הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה.

בין שהיה חילוט הפשיון בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, או לְאַחַר הַפְּטוּר – הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה.

שְׂעַר פְּקוּדָּה – עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

שְׂעַר פְּקוּדָּה, שנשאר כעין ‘פיקדון׳ – עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקוּדָּה?

ומבארים: אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקוּדָּה?

מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ, וְחָזְרָה –

מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת, וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, ואחר כך הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה לְשֵׂעָר לָבָן, השאירה אותו בִּמְקוֹמוֹ, וְחָזְרָה אחר כך –

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, שהרי הבהרת הראשונה קדמה לשיער הלבן, וזהו סימן טומאה. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מכיוון שהיה שם לפני הבהרת הנוכחית, ולפיכך אינו סימן טומאה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהוּא טָהוֹר.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אף על פי שאני מטמא שיער פקודה, מוֹדֶה אֲנִי במקרה זֶה שֶׁהוּא טָהוֹר, מפני שהיא בהרת חדשה לגמרי.

אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקוּדָּה?

אלא אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקוּדָּה שטמא?

מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְהָלַךְ הֵימֶנָּה כַּחֲצִי גְרִיס, וְהִנִּיחוֹ לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת, וְחָזַר.

מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְהָלַךְ הֵימֶנָּה כַּחֲצִי גְרִיס, וְהִנִּיחוֹ (השאיר) לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת, בחצי הגריס שנותר, וְחָזַר כחצי הגריס שהלך. במקרה זה, מכיוון שהבהרת לא נעלמה לגמרי, השיער שנשאר נחשב סימן טומאה שצמח לאחר הבהרת.

אָמְרוּ לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁבִּטְּלוּ אֶת דִּבְרֵי עֲקַבְיָא, אַף דְּבָרֶיךָ אֵינָן מְקוּיָּמִין.

אָמְרוּ לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁבִּטְּלוּ חכמים אֶת דִּבְרֵי עֲקַבְיָא, אַף דְּבָרֶיךָ אֵינָן מְקוּיָּמִין, וגם במקרה זה, שהתמעט הנגע משיעורו, הרי הוא כמי שנעלם לגמרי. וכאשר חזר, אין השיער נחשב סימן טומאה. והלכה כחכמים.

כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטּוּמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה – סְפֵקוֹ טָמֵא.

כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה, כשאנו באים לפסוק מלכתחילה את דינו – טָהוֹר, ואולם כלל זה הוא רק עַד (כל עוד) שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטּוּמְאָה. אבל מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה – סְפֵקוֹ טָמֵא.

כֵּיצַד?

כֵּיצַד, באילו מקרים כלל זה בא לידי ביטוי?

שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע; בְּסוֹף שָׁבוּעַ – בָּזֶה כַּסֶּלַע וּבָזֶה כַּסֶּלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה,

שְׁנַיִם, שני נגעים, שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּבָזֶה בהרת כַּסֶּלַע, שהוא שיעור גדול מגריס, ושניהם הוסגרו; ובְסוֹף שָׁבוּעַ נמצא בָּזֶה בהרת כַּסֶּלַע, וּבָזֶה בהרת כַּסֶּלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, שאין זוכרים איזה מהנגעים היה בתחילה כגריס.

בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים – טָהוֹר.

ודין זה חל בֵּין אם שני הנגעים הופיעו בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים – טָהוֹר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בְּאִישׁ אֶחָד – טָמֵא, וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים – טָהוֹר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בְּאִישׁ אֶחָד – טָמֵא, שהרי בוודאי יש בגופו נגע אחד שפשה, וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים – טָהוֹר, מפני שכל אחד מהם מסופק. ואין הלכה כמותו.

מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה – סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד?

מִשֶּׁנִּזְקַק הנגע לַטּוּמְאָה, ויש ספק אם לטהר אותו אם לאו – סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד?

שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וְעוֹד, וּבָזֶה כַּסֶּלַע וְעוֹד – שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין.

שְׁנַיִם, שני נגעים, שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּבָזֶה כַּסֶּלַע, ושניהם הוסגרו; אם בְּסוֹף שָׁבוּעַ היה בָּזֶה כַּסֶּלַע וְעוֹד משהו, וּבָזֶה כַּסֶּלַע וְעוֹד – שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין בהחלט, שהרי שניהם פשו.

אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶּלַע וְכַסֶּלַע – שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִהְיוֹת כַּגְּרִיס.

אַף עַל פִּי שֶׁאחר כך חָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶּלַע וְכַסֶּלַע, והרי בוודאי מאחד מהם הלך הפשיון, ויש לטהרו, אף על פי כן – שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין בהחלט עַד שֶׁיַּחְזְרוּ שניהם לִהְיוֹת כַּגְּרִיס, שאז בוודאי נסתלק הפשיון משניהם. שמכיוון ששניהם הוחזקו בטומאה, כל עוד לא ידוע בוודאות על נגע מסוים שסימן הטומאה הלך ממנו – הוא נשאר בטומאתו.

זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ: מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה – סְפֵקוֹ טָמֵא.

ומסכמים, זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ: מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה – סְפֵקוֹ טָמֵא.