יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בַּפִּשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בַּפִּשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן.

יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בַּפִּשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בַּפִּשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן.

שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַּתְּחִלָּה, וּמְטַמֵּא בְּכָל מַרְאֵה לוֹבֶן, וְאֵין בּוֹ סִימַן טָהֳרָה.

ומפרטים: שֶׁשֵֹּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא גם בַּתְּחִלָּה, בראייה הראשונה של הכהן, ופשיון – רק מסוף שבוע ראשון ואילך; ושיער לבן מְטַמֵּא בְּכָל מַרְאֵה (גוון) של לוֹבֶן, ופשיון – רק בגוני ארבעת מראות הנגעים ששנינו בראש המסכת; וְאֵין בּוֹ, בשיער לבן, אפשרות שיהפוך לסִימַן טָהֳרָה, ואילו בפשיון, נגע שפרח בכל הגוף – טהור (ויקרא יג,יג).

יֵשׁ בַּפִּשְׂיוֹן: שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְּכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן.

ולעומת זאת, יֵשׁ בַּפִּשְׂיוֹן חומרות: שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא, אף בהתפשטות מועטת; וּפשיון מְטַמֵּא גם בְכָל שאר סוגי הַנְּגָעִים; ומטמא כשהוא עצמו נמצא חוּץ לַנֶּגַע (שהרי זו כל מהותו); מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן, שמטמא רק אם יש בו שיעור שתי שערות לפחות, ובאורך מסוים (ראו להלן משנה ד), ומטמא רק בנגעי עור הבשר, בשחין ובמכווה, ורק כשצמח בתוך הנגע.

יֵשׁ בַּמִּחְיָה מַה שֶּׁאֵין בַּפִּשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בַּפִּשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בַּמִּחְיָה.

יֵשׁ בַּמִּחְיָה מַה שֶּׁאֵין בַּפִּשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בַּפִּשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בַּמִּחְיָה.

שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַּתְּחִלָּה, וּמְטַמָּא בְּכָל מַרְאֶה, וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה.

יש במחיה: שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַּתְּחִלָּה, בראייה הראשונה של הכהן, וּמְטַמָּא בְּכָל מַרְאֶה בשר, בין שהוא בהיר או כהה. וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה. שאם יפרח הנגע בכל הגוף, ויהפוך כולו לבן מלבד המחיה, יישאר הנגע בטומאתו. ואילו הפשיון אינו מטמא בתחילה, אלא לאחר סוף השבוע הראשון או השני של ההסגר, וכן מטמא רק באחד מארבעה מראות הנגעים, ואם פרח בכל הגוף והפך כולו לבן – טהור.

יֵשׁ בַּפִּשְׂיוֹן שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְּכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע.

יֵשׁ בַּפִּשְׂיוֹן: שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְּכָל הַנְּגָעִים, ומטמא חוּץ לַנֶּגַע.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמִּחְיָה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמִּחְיָה, שיש לה שיעור מינימלי של ‘כעדשה׳; ואינה מטמאת בנגעי שחין ומכווה, ולא בנתקים (נגעי שער הראש והזקן), וכמובן לא בבגדים ובבתים, ואינה מטמאת אלא כשהיא מוקפת בנגע מכל צדדיה.

יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בַּמִּחְיָה, וְיֵשׁ בַּמִּחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן:

יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בַּמִּחְיָה, וְיֵשׁ בַּמִּחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן:

שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה, בִּמְכוּנָס וּבִמְפוּזָּר, בִּמְבוּצָּר וְשֶׁלֹּא בִּמְבוּצָּר.

יש בשיער לבן: שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא גם בּנגעי השְּׁחִין וּבנגעי המִּכְוָה, והמחיה אינה מטמאת בהם, ומטמא, בין שהשערות צומחות בִּמְכוּנָס (מקובצות) וּבין שצומחות בִמְפוּזָּר, בין שצומחות בִּמְבוּצָּר, במרכז הנגע, ובין שצומחות שֶׁלֹּא בִּמְבוּצָּר, בקצהו. והמחיה מטמאת רק כשהיא מקובצת ובמרכז הנגע.

יֵשׁ בַּמִּחְיָה: שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַּקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת,

ומצד שני, יֵשׁ בַּמִּחְיָה: שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בּנגעי הקָּרַחַת וּבנגעי הגַּבַּחַת,

הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה,

ומטמאת הֲפוּכָה, כאשר היה שם נגע, וחלק בתוכו הפך למחיה, וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה, שהנגע נוצר סביב עור בריא שהיה שם,

וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כּוּלּוֹ לָבָן,

וּמְעַכֶּבֶת המחיה אֶת הַהוֹפֵךְ כּוּלּוֹ לָבָן, שאם פשה הנגע על כל גוף האדם, ונותר בו בשר חי, אינו נטהר.

וּמְטַמָּא בְּכָל מַרְאֶה.

וּמְטַמָּא בְּכָל מַרְאֶה (גוון), שהרי היא רקמת בשר רגילה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן, שאינו סימן טומאה בקרחת ובגבחת, ומטמא רק אם השיער צמח אחרי הופעת הנגע, ואינו מעכב את טהרתו של ההופך כולו לבן, ומטמא בגוון לבן בלבד.

שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין – טָהוֹר.

שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שצמחו בנגע, אם היה עִקָּרָן (בסיסן) מַשְׁחִיר (שחור), וְרֹאשָׁן מַלְבִּין (לבן) – טָהוֹר.

עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר – טָמֵא.

ובמקרה הפוך, כאשר עִקָּרָן מַלְבִּין, וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר – טָמֵא.

כַּמָּה יְהֵא בַּלַּבְנוּנִית?

כַּמָּה אורך יְהֵא בַּלַּבְנוּנִית שבעיקר השיער כדי שיטמא?

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרוֹץ בְּזוּג.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּדֵי שניתן יהיה לִקְרוֹץ (לחתוך) אותה בְּזוּג (במספריים). והלכה כרבי מאיר.

הָיְתָה אַחַת מִלְּמַטָּה וְנֶחְלְקָה מִלְמַעְלָה, וְהִיא נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם – טָהוֹר.

הָיְתָה שערה אַחַת מִלְּמַטָּה וְנֶחְלְקָה מִלְמַעְלָה, וְהִיא נִרְאֵית עקב הפיצול כִּשְׁתַּיִם – טָהוֹר, שאינה אלא שערה אחת.

בַּהֶרֶת וּבוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר – טָמֵא.

נגע בַּהֶרֶת, וּבוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר – טָמֵא בכל מקרה, בשיער לבן – טמא מוחלט. ושיער שחור אינו סימן טהרה, אלא צריך להסגיר את הנגע, ובאותו זמן הוא טמא.

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִיעֵט מְקוֹם שֵׂעָר שָׁחוֹר אֶת הַבַּהֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ.

וכאשר יש בו גם שיער לבן וגם שחור, אֵין חוֹשְׁשִׁין לומר שֶׁמָּא מִיעֵט מְקוֹם שֵׂעָר שָׁחוֹר אֶת שיעורה של הַבַּהֶרֶת מגודלה המינימלי לעניין הטומאה (ראו להלן פ״ו מ״א) – מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ, בעובי השיער, מַמָּשׁ.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנָּה

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, שהוא השיעור המינימלי של הנגע הטמא, וְחוּט של בהרת יוֹצֵא מִמֶּנָּה

אִם יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִסְיוֹן, אֲבָל לֹא לְמִחְיָה.

אִם יֵשׁ בּוֹ (בחוט) רוֹחַב כדי צמיחת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – זוֹקְקָהּ, מצריך את הבהרת, לידון בשֵׂעָר לָבָן וּלְפִסְיוֹן, שאם יצמח שער לבן בשטח זה, או שיפשה שם הנגע, הרי זה סימן טומאה בבהרת, אֲבָל לֹא זוקק אותה לְעניין מִחְיָה, שהמחיה מטמאת, רק כשהיא עצמה ברוחב שתי שערות, וכשהיא מוקפת בנגע ברוחב שתי שערות, מה שאינו אפשרי בחוט זה.

שְׁתֵּי בֶהָרוֹת וְחוּט יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ –

שְׁתֵּי בֶהָרוֹת וְחוּט של בהרת יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ,

אִם יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – מְצָרְפָן, וְאִם לָאו – אֵין מְצָרְפָן.

אִם יֵשׁ בּוֹ, בחוט, רוֹחַב כדי צמיחת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – מְצָרְפָן ונחשבות לנגע אחד, וְאִם לָאו – אֵין מְצָרְפָן, והן שני נגעים נפרדים, כגון שאם ייוולד סימן טומאה באחד – הוא לבדו מוחלט, ולא השני.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה; הָלְכָה הַמִּחְיָה – טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן – טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.

בַּהֶרֶת שיש בה שיעור כַּגְּרִיס, השיעור המינימלי של נגע, וּבָהּ במרכזה מִחְיָה, עור בריא, בשיעור של לפחות כָּעֲדָשָׁה, וְצמח שֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה, אם חדרה הבהרת למקום המחיה, והָלְכָה הַמִּחְיָה – עדיין טְמֵאָה הבהרת מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. ואם הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, שנשר או השחיר – עדיין טָמֵא מִפְּנֵּי הַמִּחְיָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר במקרה הראשון, כאשר הלכה המחיה, ונותר השיער הלבן בבהרת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת, שהשיער הלבן נחשב סימן טומאה רק כאשר הוא 'הופך לבן בנגע' (ראו ויקרא יג,ג) – צומח או נעשה לבן בנגע הקיים כבר. וכאן היה השיער בתוך המחיה, וכשהלכה המחיה, ובא הנגע, הרי זה נחשב שהשיער קדם לנגע.

בַּהֶרֶת הִיא וּמִחְיָתָהּ כַּגְּרִיס, וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת; הָלְכָה הַמִּחְיָה – טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן – טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.

בַּהֶרֶת שהִיא וּמִחְיָתָהּ יחד הן בשיעור כַּגְּרִיס בדיוק, שהוא השיעור המינימלי של בהרת, וְשֵׂעָר לָבָן צמח בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת עצמה, אם הָלְכָה הַמִּחְיָה, ותפסה את מקומה הבהרת – טְמֵאָה הבהרת מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. ואם הָלַךְ השֵׂעָר הלָבָן – טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס. וּמוֹדֶה, שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם שֵׂעָר לָבָן כַּגְּרִיס, שֶׁהוּא טָמֵא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר במקרה הראשון, כאשר הלכה המחיה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, שכאשר צמח השיער בבהרת לא היה בה כגריס, אלא בצירוף המחיה. וּמוֹדֶה רבי שמעון שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם צמיחת השֵׂעָר הלָבָן כַּגְּרִיס מהבהרת כשלעצמה, בלא המחיה – שֶׁהוּא טָמֵא. ואין הלכה כרבי שמעון.

בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִסְיוֹן;

בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה, עור בריא, וּפִסְיוֹן, שהתפשטה, והיא טמאה;

הָלְכָה הַמִּחְיָה – טְמֵאָה מִפְּנֵי הַפִּסְיוֹן.

הָלְכָה הַמִּחְיָה – טְמֵאָה מִפְּנֵי הַפִּסְיוֹן.

הָלַךְ הַפִּסְיוֹן – טְמֵאָה מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.

הָלַךְ הַפִּסְיוֹן – טְמֵאָה מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.

וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן.

וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, שאם הלך האחד – טמא מפני השני.

הָלְכָה וְחָזְרָה בְּסוֹף שָׁבוּעַ – הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה.

בהרת שהובאה לפני הכהן והסגיר אותה לשבוע, הָלְכָה הבהרת שהוסגרה וְחָזְרָה בְּסוֹף השָׁבוּעַ של ההסגר – הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה, ואין מתחשבים בשינוי שחל בתוך תקופת ההסגר. שרק שעת ראיית הכהן בסוף השבוע היא הקובעת.

לְאַחַר הַפְּטוּר – תֵּרָאֶה כַּתְּחִלָּה.

אם לאחר שבוע הלכה הבהרת, ופטרה הכהן, וחזרה לְאַחַר הַפְּטוּר – תֵּרָאֶה כַּתְּחִלָּה, שנחשבת נגע חדש.

הָיְתָה עַזָּה וְנַעֲשֵׂית כֵּהָה, כֵּהָה וְנַעֲשֵׂית עַזָּה – הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת.

בהרת שהובאה לפני הכהן כאשר הָיְתָה עַזָּה, בהירה ביותר, וְנַעֲשֵׂית בסוף ההסגר כֵּהָה, או כֵּהָה וְנַעֲשֵׂית עַזָּה – הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, ונשארה בדינה הקודם בין להחמיר ובין להקל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתְמַעֵט, תכהה, מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת נגעים (לעיל פ"א מ"א), שאם כהתה יותר מהם, הרי היא כמו שהלכה.

כָּנְסָה וּפָשְׂתָה, פָּשְׂתָה וְכָנְסָה –

בהרת שהובאה לפני הכהן, ואחר כך כָּנְסָה, הצטמקה, ואחר כך פָשְׂתָה כמו שהייתה בתחילה, וכן אם פָּשְׂתָה, לאחר שראה אותה הכהן, וְאחר כך כָנְסָה לקדמותה –

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, כדין נגע שפשה, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, כנגע שעמד בעינו. והלכה כחכמים.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס,

בַּהֶרֶת שהיה שיעורה כַּגְּרִיס,

וּפָשְׂתָה כַּחֲצִי גְרִיס, וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְּרִיס –

וּלאחר זמן נמצא שפָשְׂתָה (התפשטה) בעוד כַּחֲצִי גְרִיס, וכנגד זה הָלַךְ מִן הָאוֹם, האֵם, הנגע המקורי, כַּחֲצִי גְּרִיס, ועתה לפנינו בהרת כגריס, שמקצתה ישנה, ומקצתה חדשה –

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה, צריכה הסגר כנגע חדש. שהנגע המקורי נתמעט משיעור טומאה, והחלק שמשלים אותו לשיעור טומאה הוא חדש.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, שהחלק הישן התמעט משיעור טומאה, ואף בחלק החדש לבדו אין כשיעור. וכן הלכה.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס,

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס,

וּפָשְׂתָה כַּחֲצִי גְרִיס וְעוֹד, וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס –

וּפָשְׂתָה לאחר זמן כַּחֲצִי גְרִיס וְעוֹד משהו, וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס, ונמצאת הבהרת עתה גדולה מעט מגודלה המקורי –

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא,

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, כדין נגע שפשה, שהוא טמא ‘מוחלט׳.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מפני שהחלק הישן נתמעט מכגריס, וכאילו אינו קיים, ובחלק החדש אין כשיעור נגע.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס,

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס,

וּפָשְׂתָה כַּגְּרִיס וְעוֹד, וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם –

וּפָשְׂתָה בשיעור כַּגְּרִיס וְעוֹד, וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם לגמרי, ונשאר רק החלק החדש –

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא,

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא כדין נגע שפשה, שנגע זה הוא המשך הנגע הקודם, ונחשב שפשה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה, שזהו נגע חדש, ויש להתחיל בו תהליך הסגר.

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּפָשְׂתָה כַּגְּרִיס,

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּלאחר זמן פָשְׂתָה בעוד כַּגְּרִיס,

נוֹלְדָה לַפִּסְיוֹן מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, וְהָלַךְ לָהּ הָאוֹם –

ונוֹלְדָה לַפִּסְיוֹן מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, וְהָלַךְ לָהּ הָאוֹם, הבהרת המקורית –

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא,

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, כדין נגע שפשה, וגם נולד לו סימן טומאה נוסף.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה, שמפני שהלך האום, הרי זה כנגע חדש שנולד עתה עם סימני טומאה, ואינו טמא, עד שיובא אל הכהן. והלכה כחכמים.

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם,

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס, וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, אף לא שערה אחת,

נוֹלְדָה בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת – הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר.

ולאחר זמן נוֹלְדָה סמוך לה בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס, וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת – הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר, שכעת יש בה שיעור טומאה, שהוא כגריס, ואולם אין בה סימן טומאה, שהוא לא פחות משתי שערות.

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת,

יתר על כן: בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס, וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת,

נוֹלְדָה בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת –

נוֹלְדָה סמוך לה בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס, וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת –

הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר.

הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר, שהרי שתי שערות הן סימן טומאה, רק אם הבהרת קדמה להן (לעיל משנה ג). והרי כאן רק אחת מהן צמחה בתוך נגע שיש בו שיעור טומאה.

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, נוֹלְדָה בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת – הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר.

ואפילו בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס, וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, ונוֹלְדָה סמוך לה בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס, וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת – הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר מאותו הטעם, שהרי לא צמחו שתי שערות לאחר שהיה בה שיעור נגע.

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, נוֹלְדָה בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת –

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס, וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, ואחר כך נוֹלְדָה בצמוד לה בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס, וּבָהּ צמחו שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת –

הֲרֵי זוֹ לְהַחְלִיט.

הֲרֵי זוֹ לְהַחְלִיט, שהשערות צמחו לאחר שהיה בבהרת כגריס.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ:

וטעמם של הדינים האחרונים, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ:

אִם בַּהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן – טָמֵא.

אִם בַּהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן – טָמֵא, ככתוב: “וְשֵֹעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן״ (ויקרא יג,ג), ומשמע שהשיער הלבן צמח לאחר הופעת הנגע.

וְאִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לְבַהֶרֶת – טָהוֹר.

וְאִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לְבַהֶרֶת – טָהוֹר, שהרי לא הפך לבן כשהוא בנגע.

וְאִם סָפֵק – טָמֵא.

וְאִם סָפֵק מה קדם – טָמֵא.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קִיהָה.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קִיהָה (הקשה ופקפק), ודעתו לטהר בספק.