כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצוֹרָע?

כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצוֹרָע?

הָיָה מֵבִיא פְּיָילֵי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר.

הָיָה המטהר מֵבִיא פְּיָילֵי (קערה) שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, שלא נעשה בה שימוש, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית הלוג (כ-86 סמ״ק) מַיִם חַיִּים, שנשאבו ממעיין, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים מסוג דְּרוֹר.

שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים, חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו.

שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן מעַל כְּלִי החֶרֶשׂ וְעַל המַיִם החַיִּים שבכלי, שהדם נשפך לתוכם. חָפַר באדמה וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו של המצורע.

נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת, וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה.

נָטַל בידו יחד גזיר עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת, לשון צמר צבועה באדום, וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי (בעודף) הַלָּשׁוֹן המשתלשלת מידו, וְהִקִּיף (הצמיד) לָהֶם את רָאשֵׁי האֲגַפַּיִם (כנפיים) וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל הציפור השְׁנִיָּה.

טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצוֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ.

טָבַל את כל אלו במים החיים שבכלי החרש, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר (על גב) יָדוֹ שֶׁל המְצוֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ. והלכה כדעה הראשונה.

וְכָךְ הָיָה מַזִּין עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ.

וְכָךְ, לאחר שעשה כסדר הזה, הָיָה מַזִּין (מַזֶּה) עַל הַשְּׁקוֹף, המשקוף, שֶׁבַּבַּיִת המנוגע מִבַּחוּץ (ויקרא יד,מט–נב).

בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה,

בָּא לוֹ המטהר לְשַׁלֵּחַ, לשחרר, אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה,

אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם, וְלֹא לָעִיר, וְלֹא לַמִּדְבָּר,

כשהוא משלח אותה אֵינוֹ פונה והוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם הסמוך לעיר, וְלֹא לָעִיר, וְלֹא לַמִּדְבָּר, אלא עומד בעיר, ומשלח את הציפור לשדה שמחוצה לה,

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (שם פסוק נג).

בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצוֹרָע,

לאחר מכן בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצוֹרָע,

הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל.

הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ וגילח כל שערותיו, וְכִבֵּס (טובל) את בְּגָדָיו, וְטָבַל את גופו במים, ככתוב: "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר" (שם פסוק ח).

טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כְּשֶׁרֶץ.

ומעתה המצורע טָהוֹר מִלְּטַמֵּא את כל הנמצא בבית בְּבִיאָה אליו, ואף לא במשא או במושב ומשכב, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא אדם וכלים רק במגע, כְּשֶׁרֶץ טמא.

נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנוּדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מחומת העיר, ככתוב שם: “וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה״, ועדיין מְנוּדֶּה (מורחק) מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בקיום יחסי אישות, כפי שנאמר שם: "וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים".

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כִּבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל.

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לתגלחת ולטבילה, מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כל בשרו, וכִבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל (ויקרא יד,ט),

טָהוֹר מִלְּטַמֵּא כְּשֶׁרֶץ וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר.

ולאחר שטבל, הוא טָהוֹר מִלְּטַמֵּא אדם וכלים כְּשֶׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טמא בטומאה קלה של 'טְבוּל יוֹם', מי שטבל היום מטומאתו, ועד צאת הכוכבים דינו כ׳שני לטומאה׳, ומותר להיות אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר, ממעשר שני.

הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ – אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ – אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים.

הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, הסתיים יום הטבילה – מותר להיות אוֹכֵל אף בַּתְּרוּמָה, אם הוא כהן. הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ (קרבנותיו) למחרת היום – אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים הקרבים במקדש, וכן מותר בכניסה אל המקדש.

נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּמְּצוֹרָע,

נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת, שלבי טהרה, בַּמְּצוֹרָע: טבילה, הערב שמש והבאת קרבנות.

וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת.

וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת כיוצא בהן יש בַּיּוֹלֶדֶת שנטהרת מטומאתה (ראו ויקרא פרק יב), שלאחר שטבלה מותרת במעשר, לאחר הערב שמש אוכלת תרומה אם היא כהנת, ולאחר שהביאה קרבנות אוכלת מן הקדשים.

שְׁלשָׁה מְגַלְּחִין וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה:

שְׁלשָׁה הם המְגַלְּחִין את שערם בתורה, וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה היא:

הַנָּזִיר, וְהַמְּצוֹרָע, וְהַלְּוִיִּם.

הַנָּזִיר שמגלח שיער ראשו בתום נזירותו (במדבר ו,יח), וְהַמְּצוֹרָע שמגלח כל שערו כשנטהר (ויקרא יד,ח–ט) וְהַלְּוִיִּם במדבר, שגילחו כל שערם כשנלקחו לשרת בקודש (במדבר ח,ז).

וְכוּלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְּתַעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּירוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – לֹא עָשׂוּ כְּלוּם.

וְכוּלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְּאמצעות תַעַר, סכין, אוֹ שֶׁשִּׁיְּירוּ (השאירו) שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – כאילו לֹא עָשׂוּ כְּלוּם, ולא יצאו ידי חובתם.

שְׁתֵּי צִפֳּרִים –

שְׁתֵּי צִפֳּרִים שמביא המצורע לטהרתו –

מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת.

מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה, בצבען ובצורתן, וּבְקוֹמָה (בגודלן), וּבְדָמִים (במחירן), וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת, שיש לקנותן יחד,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת – כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר – כְּשֵׁרוֹת.

ואולם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת במראה, בקומה או בדמים – כְּשֵׁרוֹת. וכן, אם לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, לאחר זמן – כְּשֵׁרוֹת.

שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְּרוֹר – יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה מוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.

שָׁחַט אַחַת מֵהֶן, וְנִמְצֵאת השחוטה שֶׁלֹּא הייתה ציפור דְּרוֹר – יִקַּח בת זוּג לַשְּׁנִיָּה. והָרִאשׁוֹנָה, השחוטה, שהוברר שמתחילה הייתה לקיחתה בטעות – מוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה – יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה מוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת שהייתה טְרֵפָה ואסורה באכילה – יִקַּח בת זוּג לַשְּׁנִיָּה. והָרִאשׁוֹנָה – מוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה, ככל טרפה.

נִשְׁפַּךְ הַדָּם – תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת.

ואולם, אם לאחר ששחט אחת כדין נִשְׁפַּךְ הַדָּם, וצריך לשחוט ציפור אחרת – תָּמוּת הציפור הַמִּשְׁתַּלַּחַת, מפני שבשעת השחיטה נקבעה כזוג לראשונה, והרי היא אסורה בהנאה, ואין לה תקנה.

מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.

וכן אם מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת לאחר שחיטת הציפור האחת – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם של השחוטה, שאי אפשר לזווג לשחוטה ציפור אחרת, אלא ייקח שתי ציפורים אחרות.

מִצְוַת עֵץ אֶרֶז –

מִצְוַת עֵץ אֶרֶז –

אָרְכּוֹ אַמָּה, וְעָבְיוֹ כִּרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה: אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה.

אָרְכּוֹ אַמָּה, כ-50 ס״מ, וְעָבְיוֹ כִּרְבִיעַ כֶּרַע (רגל) הַמִּטָּה, שמידתו הייתה ידועה באותם הימים: כשמחלק כרע אֶחָד לִשְׁנַיִם, ואת השְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, כלומר רבע מדויק.

מִצְוַת אֵזוֹב –

מִצְוַת אֵזוֹב –

לֹא אֵזוֹב יוֹן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, לֹא אֵזוֹב רוֹמִי, לֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית,

לֹא אֵזוֹב יוֹן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, לֹא אֵזוֹב רוֹמִי, לֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית,

וְלֹא כָּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי.

וְלֹא כָּל אֵזוֹב אחר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי, כגון אלו שנמנו כאן.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא המצורע שנטהר שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת:

חַטָּאת, וְאָשָׁם, וְעוֹלָה.

כבשה לקרבן חַטָּאת, וְכבש לקרבן אָשָׁם, וְכבש לקרבן עוֹלָה.

וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף.

וְהַדַּל, העני שאין באפשרותו להביא שלוש בהמות, הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף, במקום כבשת החטאת וכבש העולה, ורק קרבן האשם בא מן הבהמה.

בָּא לוֹ אֵצֶל הָאָשָׁם, וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ.

בָּא לוֹ המצורע אֵצֶל קרבן הָאָשָׁם שהועמד בקצה העזרה סמוך לשער, וְסָמַךְ את שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, על ראשו, שכל אדם צריך לסמוך על ראש קרבנו, וּשְׁחָטוֹ הכהן.

וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בַּכְּלִי וְאֶחָד בַּיָּד.

וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, שנשפך מן הצוואר. אֶחָד הכהנים קיבל את הדם בַּכְּלִי, כפי הדין בכל הקרבנות, וְאֶחָד קיבל בַּיָּד, כפי שלמדו חכמים מן הכתובים.

זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי – בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי – בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, בשתי פינות, מזרחית צפונית ומערבית דרומית, כהלכות קרבן האשם.

וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד – בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצוֹרָע.

וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד – בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצוֹרָע.

וְהַמְּצוֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצוֹרָעִים, בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר נִיקָּנוֹר.

וְהַמְּצוֹרָע שטָבַל קודם לכן בְּלִשְׁכַּת הַמְּצוֹרָעִים שבצפון מערב עזרת הנשים, ועדיין אסור להיכנס אל העזרה, בָּא וְעָמַד בְּתוך שַׁעַר נִיקָּנוֹר שבין עזרת הנשים לעזרת ישראל, שעוביו של שער זה לא התקדש בקדושת העזרה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה המצורע צָרִיךְ טְבִילָה, מפני שכבר טבל ביום הקודם. ואין הלכה כמותו.

הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ;

הִכְנִיס המיטהר את רֹאשׁוֹ לתוך העזרה – וְנָתַן הכהן מהדם שבכף ידו עַל תְּנוּךְ, הסחוס שבאמצע, אָזְנוֹ הימנית.

יָדוֹ – וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ;

הכניס המיטהר את יָדוֹ הימנית – וְנָתַן הכהן עַל בֹּהֶן (אגודל) יָדוֹ.

רַגְלוֹ – וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ.

הכניס את רַגְלוֹ הימנית – וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּם, הראש, היד והרגל, הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. ואין הלכה כמותו.

אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית – אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית.

אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, או אֹזֶן יְמָנִית – אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית, שאינו רשאי לאכול מן הקדשים, שהרי אי אפשר לקיים את דינו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן של איברים אלו, אף שהם עצמם חסרים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל – יָצָא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל – יָצָא. ואין הלכה לא כרבי אליעזר ולא כרבי שמעון.

נָטַל מִלּוֹג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.

נָטַל הכהן מהכלי של לוֹג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ, כף ידו השמאלית, שֶׁל חֲבֵרוֹ הכהן, ככתוב: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית" (ויקרא יד,טו).

וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ – יָצָא.

וְאִם יָצַק לְתוֹךְ הכַּף של עַצְמוֹ – יָצָא, שגם זה בכלל "עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית".

טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה.

והכהן שהשמן בכפו טָבַל את אצבעו הימנית בשמן, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד (נוכח) בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, ככתוב: “וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה׳״ (שם פסוק טז). כאשר עַל כָּל הַזָּיָה – טְבִילָה, לצורך כל הזיה חוזר וטובל את אצבעו בשמן שבתוך כפו.

בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצוֹרָע. מָקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם – שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם".

לאחר שסיים להזות כנגד המקדש, בָּא לוֹ הכהן אֵצֶל הַמְּצוֹרָע העומד בשער ניקנור כדי לתת עליו מהשמן. במָקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם לפני כן – על התנוך והבהונות – שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם" (שם פסוק כח).

"וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר";

נאמר: "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר" (שם פסוק כט),

אִם נָתַן – כִּפֵּר, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא כִּפֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

מכאן משמע, שאִם נָתַן ממותר השמן על ראש המיטהר – כִּפֵּר, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא כִּפֵּר. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן – כִּפֵּר, וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ לֹא כִּפֵּר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: נתינת השמן הנותר על ראש המיטהר – שְׁיָרֵי (שאריות) מִצְוָה הֵן, ולא עיקר הדין. ולפיכך, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן – כִּפֵּר, שאף שלא נתן יצא ידי חובתו, ואולם מַעֲלִין עָלָיו, מחשיבים את הדבר, כְּאִילּוּ לֹא כִּפֵּר, שלא הייתה כפרתו מן המובחר. והלכה כרבי עקיבא.

חָסַר הַלּוֹג עַד שֶׁלֹּא יָצַק – יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁיָּצַק – יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

חָסַר (נחסר) הַלֹּוג עַד שֶׁלֹּא יָצַק את השמן על כף הכהן – יְמַלְאֶנּוּ וישלים את מידתו ללוג שמן. ואולם, אם נחסר מִשֶּׁיָּצַק – יָבִיא לוג אַחֵר בַּתְּחִלָּה, ולא ישלים את הנותר בלוג שחסר. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסַר הַלּוֹג עַד שֶׁלֹּא נָתַן – יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁנָּתַן – יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אף לאחר שיצק, אם חָסַר הַלּוֹג עַד שֶׁלֹּא נָתַן את שבע ההזאות – יְמַלְאֶנּוּ. ורק אם מִשֶּׁנָּתַן, לאחר שהיזה, חסר – יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה. והלכה כרבי עקיבא.

מְצוֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי –

מְצוֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ כשהיה עָנִי, וְלפני שהשלים את הבאת קרבנותיו הֶעֱשִׁיר, נעשה עשיר, אוֹ שהביא כשהיה עָשִׁיר, וְהֶעֱנִי –

הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר מצבו בעת שהביא את החַטָּאת, שהיא הקרבן הראשון שנבדלים בו העשיר והעני. וכפי המין שהביא ממנו, אם עוף או אם בהמה, יביא גם את קרבן העולה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַר הָאָשָׁם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הכול הולך אַחַר מעמד האדם בעת הבאת הָאָשָׁם, שהוא הקרבן הראשון שקרב, ומצבו הכלכלי של האדם באותה השעה הוא שקובע האם יביא את החטאת והעולה מן העופות או מן הבהמות. וכן הלכה.

מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר – יָצָא.

מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, כבשים לחטאת ולעולה – יָצָא. שעשה יותר מחיובו, ותבוא עליו ברכה.

וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי – לֹא יָצָא.

וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי, עופות לחטאת ולעולה – לֹא יָצָא ידי חובתו.

מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ, עַל יְדֵי בִּתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי, וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים.

מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי (בעבור) בְּנוֹ שהיה מצורע, וכן עַל יְדֵי בִּתּוֹ, וכן עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ, קָרְבַּן עָנִי, ואף על פי שהוא עצמו עשיר, וּבכך מַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים, כלומר הם מתכפרים בכך ומותרים לאכול בשר קדשים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא רק בעבור עצמו, אלא אַף עַל יְדֵי (בעבור) אִשְׁתּוֹ מֵבִיא אדם קָרְבַּן עָשִׁיר דווקא, שקרבנות הטהרה של האישה הם חובה על בעלה, ולכן נקבעים על פי מעמדו. וְכֵן חייב להביא בעבורה כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת, כגון אם הייתה זבה או יולדת. וכן הלכה.

שְׁנֵי מְצוֹרָעִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם; קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם –

שְׁנֵי מְצוֹרָעִים שֶׁהפרישו קרבנות, ונִתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם של זה בשל זה, וקָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, בלי שידעו מי הוא בעליו של הקרבן שקרב, ואחר כך מֵת אֶחָד מֵהֶם, והחי אינו יודע אם התכפר, ואסור לאכול קדשים מספק. ואמנם, את העולה יכול להביא על תנאי שאם אינו חייב הרי היא נדבה, וכן האשם יכול להקריבו על תנאי שאם אינו חייב בו הריהו קרבן שלמים. אך אינו יכול להקריב את החטאת על תנאי שמא היא של חברו, וחטאת שמתו בעליה פסולה להקרבה –

זוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם: יִכְתּוֹב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי.

זוֹ שאלה שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם: יִכְתּוֹב המצורע החי את נְכָסָיו בשטר מתנה לְאַחֵר, וכך ייהפך לעני, וְיָבִיא לחטאתו קָרְבַּן עָנִי מן העוף, מפני שחטאת העוף באה גם במצבי ספק, וכך יוכל המצורע המסופק להביא כפרתו ולהיות מותר בקדשים.