כָּל הַבָּתִּים מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל גּוֹיִם.

כָּל הַבָּתִּים מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל גּוֹיִם, שנאמר: "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד,לד).

הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַגּוֹיִם – יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה.

הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַגּוֹיִם, ויש בהם נגעים – יֵרָאוּ בַּתְּחִלָּה, כאילו נוצר הנגע עכשיו.

בַּיִת עָגוֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן,

בַּיִת עָגוֹל, או בַּיִת טְרִיגוֹן (משולש),

בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסְקַרְיָא, עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת – אֵינוֹ מִיטַּמֵּא בַּנְּגָעִים.

וכן בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה, אוֹ בְּאַסְקַרְיָא (רפסודה), או עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת שבולטות מחוץ למבנה, כעין מרפסת תלויה – כל אחד מאלו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא בַּנְּגָעִים. שאין מיטמא אלא בית רגיל הבנוי על הקרקע, ולו ארבעה קירות.

וְאִם הָיָה מְרוּבָּע, אֲפִילּוּ עַל אַרְבַּע עַמּוּדִים – מִטַּמֵּא.

וְאִם הָיָה הבית מְרוּבָּע, אֲפִילּוּ עַל אַרְבַּע עַמּוּדִים הקבועים בקרקע – מִטַּמֵּא כבנוי על הקרקע.

בַּיִת שֶׁאֶחָד מִצְּדָדָיו מְחוּפֶּה בְּשַׁיִשׁ,

בַּיִת שֶׁאֶחָד מִצְּדָדָיו, מארבעת קירותיו, מְחוּפֶּה בְּשַׁיִשׁ,

אֶחָד בְּסֶלַע,

או שאֶחָד מצדדיו מחופה בְּסֶלַע טבעי,

וְאֶחָד בִּלְבֵנִים,

או שאֶחָד מחופה בִּלְבֵנִים מלאכותיות,

וְאֶחָד בְּעָפָר –

או שאֶחָד מחופה בְּגושי עָפָר –

טָהוֹר.

טָהוֹר.

בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר – טָהוֹר.

בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, שאז אינו נטמא בנגעים (כמבואר להלן), וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בּוֹ, בבניינו, אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר – טָהוֹר, מפני שכאשר נוצר הנגע – לא היה ראוי לטמא.

וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע, וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ – טָהוֹר.

וְכֵן בנגעי בגדים: בֶּגֶד שֶׁעדיין לֹא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ אצבעות, שאינו חשוב ‘בגד׳ להיטמא (לעיל פי״א מ״ח) וְנִרְאָה בּוֹ נֶגַע, וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ – טָהוֹר.

אֵין הַבַּיִת מִיטַּמֵּא בַּנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר.

וכלל הדבר הוא, שאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַּנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר. שנאמר בפרשת נגעי בתים: "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת" (ויקרא יד,מה).

וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בּוֹ?

וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בּוֹ, בבית, כדי שייטמא בנגעים?

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבַּע.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבַּע, אבן אחת בכל קיר, שכל אחד מן הקירות צריך שיהיה ראוי להיטמא.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמֹנֶה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמֹנֶה, בכל קיר לא פחות משתי אבנים שיכול להיראות בהן נגע.

שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה בִּשְׁנֵי גְרִיסִין, עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אַחַת.

וטעם מחלוקתם: שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אין הבית טמא, עַד שֶׁיֵּרָאֶה נגע כּשיעור שְׁנֵי גְרִיסִין לפחות (ראו להלן), בין אם הוא מופיע עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ אפילו עַל אֶבֶן אַחַת. ולכן לשיטתו, די שבכל אחד מצדי הבית תהיה אבן אחת, כדי שיהיה ראוי להיטמא.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, לֹא עַל אֶבֶן אַחַת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אין הבית טמא, עַד שֶׁיֵּרָאֶה נגע כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים דווקא, לֹא עַל אֶבֶן אַחַת. ולכן צריך שתהיינה שתי אבנים בכל אחד מצדי הבית.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְתָלִים בְּזָוִיוֹת.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אינו טמא, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְתָלִים בְּזָוִיוֹת דווקא, כגריס בכותל האחד, וכגריס סמוך לו בכותל השני. והלכה כרבי עקיבא.

אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין, וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס.

ולדעת הכול, אָרְכּוֹ של נגע הבית כִּשְׁנֵי גְרִיסִין, וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס.

עֵצִים – כְּדֵי לִיתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף.

עֵצִים בבית – אם היה שם כְּדֵי לִיתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף, משקוף, החלק העליון של מסגרת הפתח.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שיעור העצים הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בהם סַנְדָּל (כיסוי, מגן) לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף.

עָפָר – כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ.

עָפָר – שיעורו המינימלי כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים (קורה, עמוד) לַחֲבֵרוֹ, כדי לסתום את החללים שביניהם.

קִירוֹת הָאֵבוּס וְקִירוֹת הַמְּחִיצָה – אֵינָן מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.

קִירוֹת הָאֵבוּס, מקום האכלת הבהמות, וְקִירוֹת הַמְּחִיצָה העשויה לשם חלוקה וחציצה – אֵינָן מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, שאין אלו "קִירֹת הַבַּיִת" שבפסוק.

יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ – אֵינָן מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.

יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ – אֵינָן מִיטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, שאינם בכלל "אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד,לד), שלא נחלקו בגורל לשבטי ישראל, ואין לישראל 'אחוזה' בהם.

כֵּיצַד רְאִיַּית הַבַּיִת?

כֵּיצַד סדר רְאִיַּית נגעי הַבַּיִת?

"וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" – אֲפִילּוּ תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזוֹר וְיֹאמַר: ‘נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבַּיִת׳, אֶלָּא ‘כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבַּיִת'.

"וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא יד,לה) – אֲפִילּוּ בעל הבית תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי – לֹא יִגְזוֹר (יפסוק) וְיֹאמַר: "נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבַּיִת", אֶלָּא: "כְּמו נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבַּיִת", מפני שהקביעה מסורה לכהן בלבד.

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (וּבְטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כָּךְ יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת)" –

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת)" (שם פסוק לו) –

וַאֲפִילּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִילּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַאֲפִילּוּ חֲבִילֵי (חבילות) עֵצִים, וַאֲפִילּוּ חֲבִילֵי קָנִים יש לפנות, ואף על פי שאינם מקבלים כל טומאה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי?

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֵסֶק (עבודה, עמל) הוּא לַפִּנּוּי? כלומר, אין טעם לטרוח בפינוי של אלו שלא מקבלים טומאה, שאין עסק הפינוי מטרה לעצמה, אלא רק כדי שלא יטמא מה שבבית.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מַה מִּטַּמֵּא לוֹ? אִם תֹּאמַר כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו – מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה? עַל כְּלֵי חַרְסוֹ, וְעַל פַּכּוֹ, וְעַל טִפְיוֹ.

כיוצא בזה אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מַה מִּטַּמֵּא לוֹ, שחסה עליו התורה וציוותה על פינויו בטרם יטמא? אִם תֹּאמַר כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּכלי מַתְּכוֹתָיו – הרי אם רוצה מַטְבִּילָן במקווה, וְהֵן טְהוֹרִים, ומה אכפת אם ייטמאו? אלא עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה – עַל כְּלֵי חַרְסוֹ, מיני צלחות וכדומה, וְעַל פַּכּוֹ (כד) וְעַל טִפְיוֹ, כלי חרס בעל פיה צרה, שלא ניתן לטהר אותם על ידי טבילה.

אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי – קַל וָחוֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב! אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ – קַל וָחוֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו! אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע – קַל וָחוֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק!

ומתוך כך למדנו: אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי של אדם – קַל וָחוֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב! ואִם כָּךְ חסה עַל מָמוֹנוֹ – קַל וָחוֹמֶר שחסה עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, שלא להענישם בעוון הוריהם! ועוד, שאִם כָּךְ חסה עַל שֶׁל רָשָׁע, שהיה ראוי שיבואו על ביתו נגעים, קַל וָחוֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק!

אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר,

לאחר שהכהן מזהה נגע בבית אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שלו וּמַסְגִּיר, וְלֹא עומד בְּתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר.

אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים".

אֶלָּא יוצא ועוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יד,לח).

וּבָא בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה; אִם פָּשָׂה – "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא... וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת".

וּבָא בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה, אִם פָּשָׂה – "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא... וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת" (שם פסוק מב).

אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם.

מהמילים: “אבנים אחרות... עפר אחר״ למדו חכמים, שאֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה של הבית וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה וטח בו, וְלֹא מביא סִיד מִכָּל מָקוֹם שהוא וטח, שהרי נאמר עפר דווקא.

אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם, וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע.

ועוד למדו מן הכתוב: “אבנים... תחת האבנים״, שאֵינוֹ מֵבִיא לֹא אבן אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם שחלץ, וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת. אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, וכן שתיים תַּחַת שָׁלשׁ או תַּחַת אַרְבַּע.

מִכָּאן אָמְרוּ: אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ;

מִכָּאן אָמְרוּ חכמים: אוֹי (כאֵב) הבא לָרָשָׁע, זה שהנגע נראה בביתו – אוֹי גם לִשְׁכֵנוֹ, החולק עמו כותל משותף.

שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת" – אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה.

ומפרטים: שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין את האבנים, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, חותכים ומקלפים את העפר והטיח, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא, בעל הבית, לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת", בלשון יחיד, לומר שאֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל (מצטרף) עִמּוֹ בַּטִּיחָה.

בָּא בְּסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה, אִם חָזַר – "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא".

בָּא הכהן בְּסוֹף שָׁבוּעַ השני וְרָאָה, אִם חָזַר הנגע לבית – "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא" (ויקרא יד,מה).

הַפִּסְיוֹן הַסָּמוּךְ – כָּל שֶׁהוּא.

הַפִּסְיוֹן הַסָּמוּךְ לנגע – מטמא את הבית אפילו בשיעור כָּל שֶׁהוּא.

וְהָרָחוֹק – כַּגְּרִיס.

וְהפשיון הָרָחוֹק, כאשר הופיע נגע נוסף שאינו צמוד לנגע המקורי – צריך שיהיה בו כַּגְּרִיס.

וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים – כִּשְׁנֵי גְרִיסִין.

וְהנגע הַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, לאחר שחלץ את האבנים והביא אבנים חדשות – שיעורו כִּשְׁנֵי גְרִיסִין, כדינו של נגע חדש (ראו לעיל משנה ג).