חזור
מקואות
פרק טאֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם:
אֵלּוּ הדברים החוֹצְצִין בּטבילת אָדָם, ויש להסירם בשעת הטבילה:
חוּטֵי צֶמֶר, וְחוּטֵי פִשְׁתָּן, וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת.
חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת לקישוט שֶׁמהודקים בְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵינָם חוֹצְצִין, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוטים שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר, שעשויים משערות, אֵינָם חוֹצְצִין, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין (נכנסים) בָּהֶם, שאינם מהודקים בחוזקה. ואין הלכה כמותו בחוטי צמר.
קִלְקֵי הַלֵּב וְהַזָּקָן, וּבֵית הַסְּתָרִים בָּאִשָּׁה, לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁחוּץ לַמַּכָּה, וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ, וּשְׂרָף הַיָּבֵשׁ, וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפּוֹרֶן, וְהַמִּלְמוּלִין,
קִלְקֵי הַלֵּב, שער החזה שהסתבך ונדבק, וְקלקי הַזָּקָן של איש, וקלקי שער בֵית הַסְּתָרִים (ערווה) בָּאִשָּׁה, לִפְלוּף (הפרשה) שֶׁיצא חוּץ לָעַיִן, וְגֶלֶד, ליחה יבשה, שֶׁחוּץ לַמַּכָּה, סביב הפצע, וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ, תחבושת על מכה, וּשְׂרָף העצים הַיָּבֵשׁ, שנדבק לגוף והתייבש, וְגִלְדֵי צוֹאָה, לכלוכים שהתייבשו, שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפּוֹרֶן, וְהַמִּלְמוּלִין, פירורי זיעה עם לכלוך שנמללים על ידי האצבעות;
וְטִיט הַיָּוֵן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים, וְגֵץ יְוֵנִי.
וְטִיט הַיָּוֵן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים, וְגֵץ יְוֵנִי שנדבקו על הגוף, מהווים חציצה.
אֵיזֶהוּ טִיט הַיָּוֵן? זֶה טִיט הַבּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן".
ומפרשים: אֵיזֶהוּ טִיט הַיָּוֵן? זֶה טִיט הַבּוֹרוֹת, בורות המים, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן" (תהלים מ,ג);
טִיט הַיּוֹצְרִין – כְּמַשְׁמָעוֹ.
טִיט הַיּוֹצְרִין – כְּמַשְׁמָעוֹ, טיט שיוצרי כלי החרס משתמשים בו לעשיית כלי חרס.
רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בְּשֶׁל יוֹצְרִין, וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל מַרְקָה.
רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בְּטיט שֶׁל יוֹצְרִין שנדבק וטבל עמו, שאינו סמיך מאוד ואינו חוצץ, וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל מַרְקָה, טיט דביק עשוי עם חלבון ביצה, שסותמים בו סדקי כלים, שהוא נחשב חציצה. והלכה כתנא הראשון.
וְגֵץ יְוָנִי – אֵלּוּ יִתְדוֹת הַדְּרָכִים, שֶׁאֵין טוֹבְלִין בָּהֶן וְלֹא מַטְבִּילִין אוֹתָן. וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט – מַטְבִּילִין בּוֹ כְּשֶׁהוּא לַח.
וְגֵץ יְוָנִי – אֵלּוּ יִתְדוֹת הַדְּרָכִים, הבוץ בדרכים נרטב בגשם ומתייבש, ויש בו בליטות כיתדות, שֶׁאֵין טוֹבְלִין בָּהֶן, ולא בטיט היוון ולא בטיט היוצרים, כאשר הם בתוך המקווה (לעיל פ״ז מ״א ומ״ז), וְלֹא מַטְבִּילִין אוֹתָן, כאשר הם דבוקים על הגוף, שאינם יורדים ללא שפשוף, והם חציצה. ואילו שְׁאָר כָּל מיני הַטִּיט – מַטְבִּילִין אדם או כלי המלוכלך בּוֹ, כְּשֶׁהוּא (הטיט) לַח, שהוא יורד במים ואינו חוצץ.
וְלֹא יִטְבּוֹל בְּאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו.
וְלֹא יִטְבּוֹל אדם במקווה בעודו מלוכלך בְּאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, משום חשש חציצה.
לֹא יִטְבּוֹל אֶת הַקּוּמְקְמוּס בַּפֶּחָמִין, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁפְשֵׁף.
לֹא יִטְבּוֹל במקווה אֶת הַקּוּמְקְמוּס (קומקום) שנטמא, בעודו מלוכלך בַּפֶּחָמִין, בפיח שעליו, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁפְשֵׁף וניקה אותו.
אֵלּוּ שֶׁאֵין חוֹצְצִין: קִלְקֵי הָרֹאשׁ וּבֵית הַשֶּׁחִי, וּבֵית הַסְּתָרִים בָּאִישׁ.
אֵלּוּ דברים שֶׁאֵין חוֹצְצִין, וניתן לטבול בלי לנקות אותם: קִלְקֵי, סבך בשער, הָרֹאשׁ, וקלקי בֵית הַשֶּׁחִי, וקלקי בֵית הַסְּתָרִים (הערווה) בָּאִישׁ, מפני שאנשים אינם מקפידים על כך.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, כָּל הַמַּקְפִּיד עָלָיו – חוֹצֵץ. וְשֶׁאֵין מַקְפִּיד עָלָיו – אֵין חוֹצֵץ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶחָד (בין) הָאִישׁ וְאֶחָד (ובין) הָאִשָּׁה דינם שווה; כָּל סבך שער הַמַּקְפִּיד עָלָיו אותו אדם ורגיל לנקות ולהתיר אותו – חוֹצֵץ בטבילה, אם האדם לא התיר, וְשֶׁאֵין מַקְפִּיד עָלָיו – אֵין חוֹצֵץ. והלכה כחכמים.
לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁעַל הַמַּכָּה, וּשְׂרָף הַלַּח, וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפּוֹרֶן, וְצִפּוֹרֶן הַמְדוּלְדֶּלֶת.
לִפְלוּף (הפרשה) שֶׁבּתוך העַיִן, וְגֶלֶד (קרום) שֶׁעַל מקום הַמַּכָּה (פצע), וּשְׂרָף העצים הַלַּח, שנדבק לגוף ועדיין לא התייבש, וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ שלא נעשו גלדים, וְצוֹאָה (לכלוך) שֶׁתַּחַת הַצִּפּוֹרֶן, וְצִפּוֹרֶן הַמְדוּלְדֶּלֶת, תלושה חלקית ותלויה – כל אלו אינם חוצצים, מפני שאין רגילים להקפיד על הימצאותם.
כְּשׁוּת שֶׁל קָטָן – לֹא טָמֵא וְלֹא מְטַמֵּא.
כְּשׁוּת, פלומת שער רכה על העור, שֶׁל תינוק קָטָן – לֹא טָמֵא הקטן, אם נגעה טומאה בכשות, וְלֹא מְטַמֵּא אחרים, אם הקטן טמא, ונגע אדם בכשות שלו, מפני שהכשות אינו חלק מהגוף.
קְרוּם שֶׁעַל הַמַּכָּה – טָמֵא וּמְטַמֵּא.
אולם קְרוּם שֶׁעַל הַמַּכָּה – טָמֵא וּמְטַמֵּא שהוא כמו העור עצמו, כשם שאינו נחשב חציצה.
אֵלּוּ חוֹצְצִין בַּכֵּלִים:
אֵלּוּ לכלוכים חוֹצְצִין בַּכֵּלִים:
הַזֶּפֶת, וְהַמּוֹר,
הַזֶּפֶת וְהַמּוֹר (שרף ריחני),
בִּכְלֵי זְכוּכִית – בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ.
בִּכְלֵי זְכוּכִית הם חוצצים בֵּין כשהם על הכלי מִבִּפְנִים, בֵּין מִבַּחוּץ, מפני שאדם מקפיד לנקות זאת.
עַל הַשֻּׁלְחָן וְעַל הַטַּבְלָה וְעַל הַדַּרְגָּשׁ, עַל הַנְּקִיִּים – חוֹצְצִין. עַל הַבְּלוּסִין – אֵינָן חוֹצְצִין.
אבל עַל הַשֻּׁלְחָן, וְעַל הַטַּבְלָה (לוח), וְעַל הַדַּרְגָּשׁ (מיטת עור), דווקא עַל הַנְּקִיִּים – חוֹצְצִין, מפני שמקפידים להסיר אותם, אבל עַל הַבְּלוּסִין (מלוכלכים) – אֵינָן חוֹצְצִין, שאין מקפידים להסיר אותם.
עַל מִטּוֹת בַּעַל הַבַּיִת – חוֹצֵץ. וְעַל שֶׁל עָנִי – אֵינוֹ חוֹצֵץ.
אם נדבקו עַל מִטּוֹת של בַּעַל הַבַּיִת (אדם אמיד) – חוֹצֵץ, שבבית כזה מקפידים לנקות זאת, וְאילו עַל מיטות שֶׁל עָנִי – אֵינוֹ חוֹצֵץ, שאינו מקפיד לנקות.
עַל אִיכּוּף שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – חוֹצֵץ. וְעַל שֶׁל זַקָּקִין – אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְעַל הַמַּרְדַּעַת – חוֹצֵץ.
אם נדבקו עַל אִיכּוּף, אוכף להנחת משאות על בהמה, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – חוֹצֵץ, מפני שמקפיד על ניקיונו, וְעַל שֶׁל זַקָּקִין, נושאי נאדות – אֵינוֹ חוֹצֵץ, שהאוכפים שלהם מלאי כתמים, ואינם מקפידים לנקות. וְעַל הַמַּרְדַּעַת, שטיח שעל גב החמור – חוֹצֵץ, שמקפידים לנקות אותו.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד כְּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: רק אם גודלו לפחות עַד כְּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי (שם מטבע), ולא פחות. ואין הלכה כמותו.
עַל הַבְּגָדִים, מִצַּד אֶחָד – אֵינוֹ חוֹצֵץ. מִשְּׁנֵי צְדָדִין – חוֹצֵץ.
לכלוך שדבוק עַל הַבְּגָדִים, אם נראה רק מִצַּד אֶחָד – אֵינוֹ חוֹצֵץ, ואם מִשְּׁנֵי צְדָדִין – חוֹצֵץ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַף מִצַּד אֶחָד.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַף מִצַד אֶחָד חוצץ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁל בַּנָּאִים – מִצַּד אֶחָד. וְשֶׁל בּוּר – מִשְּׁנֵי צְדָדִין.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: על בגדים שֶׁל בַּנָּאִים, תלמידי חכמים, המקפידים על הניקיון – חוצץ אפילו אם נראה רק מִצַּד אֶחָד, וְשֶׁל בּוּר (אדם ריק) שאינו מקפיד – רק אם נראה מִשְּׁנֵי צְדָדִין חוצץ. וכך הלכה.
מִטְפַּחַת שֶׁל זַפָּתִין, וְשֶׁל יוֹצְרִין, וְשֶׁל מְפַסְּלֵי אִילָנוֹת –
לכלוך הדבוק על מִטְפַּחַת שֶׁל זַפָּתִין, סינר של העוסקים בזפת, וְכן שֶׁל יוֹצְרִין, יוצרי קדרות חרס, וְשֶׁל מְפַסְּלֵי אִילָנוֹת, שעוסקים בקיצוץ ענפים –
אֵין חוֹצְצִין.
אֵין חוֹצְצִין, שאלה פעולות מלכלכות במיוחד, ואין הפועלים מקפידים על ניקיון בגדי העבודה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל קַיָּיצִין כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מטפחת שֶׁל קַיָּיצִין, לוקטי פירות קיץ, דינה כַּיּוֹצֵא בָּהֶן (כמו אלה). ואין הלכה כמותו.
זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמַּקְפִּיד עָלָיו – חוֹצֵץ. וְשֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו – אֵינוֹ חוֹצֵץ.
ומסכמים: זֶה הַכְּלָל בהלכות חציצה: כָּל דבר הַמַּקְפִּיד עָלָיו האדם ואמור להסיר אותו – חוֹצֵץ בטבילה, וְדבר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו – אֵינוֹ חוֹצֵץ.