מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַשּׁוֹקֶת – פָּסוּל.

מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ, כיוון את זרימתו, עַל גַּבֵּי הַשּׁוֹקֶת כשהיא כלי ואינה חצובה בסלע (ראו בסוף הפרק הקודם), ונכנסו המים לתוכה – פָּסוּל, פסולים המים לטבילה, כדין מים שאובים בכלי.

הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי שָׂפָה כָּל שֶׁהוּא – כָּשֵׁר חוּצָה לָהּ, שֶׁהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא.

ואולם, אם הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי השָׂפָה של השוקת, אפילו כָּל שֶׁהוּא מהמים – כָּשֵׁר חוּצָה לָהּ, לטבול בו כלים קטנים, מפני שֶׁהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא, ואין צורך בארבעים סאה כמקווה של מי גשמים.

הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי בְרֵיכָה וְהִפְסִיקוֹ – הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה.

אם הֶעֱבִירוֹ, את המעיין, עַל גַּבֵּי בְרֵיכָה, ונכנסו מימיו לתוכה, וְהִפְסִיקוֹ, ניתק את הבריכה מן המעיין – הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה, שמטהר רק אם יש בו ארבעים סאה, והם מכונסים יחד ('אשבורן'), ולא כמעיין, שמטהר בכל שהוא, וגם כשהוא זורם (לעיל פ"א מ"ז).

חָזַר וְהִמְשִׁיכוֹ – פָּסוּל לַזָּבִים וְלַמְּצוֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים.

אם שוב חָזַר וְהִמְשִׁיכוֹ, את המעיין לברכה – עדיין הוא פָּסוּל לטבילת זָבִים, ולהזאה על המְּצוֹרָעִים בעת טהרתם, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן, ממים אלה, מֵי חַטָּאת לצורך הזאה על טמא מת עם אפר פרה אדומה, ששלושה אלו צריכים “מים חיים״ דווקא (שם מ״ח), כלומר מי מעיין כשהם נובעים, וזאת, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ מהברכה המים הָרִאשׁוֹנִים שהיו בה כשהפסיק את המעיין, ומאותה שעה דין הברכה כמעיין.

הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי כֵלִים אוֹ עַל גַּבֵּי סַפְסָל –

אם הֶעֱבִירוֹ, את המעיין, עַל גַּבֵּי (אחורי) כֵלִים ולא בתוכם, אוֹ עַל גַּבֵּי סַפְסָל, שאף שאין לו תוך, הוא ראוי לקבל טומאה –

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה, שדינו ככל מעיין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה,

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חששו חכמים שילמדו אנשים לטבול במעיין שהעבירו בתוך כלים, ולכן אין מימיו נחשבים כמי מעיין, אלא הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה של מי גשמים, שיש צורך בארבעים סאה מים מכונסים ולא בזחילה ובכל שהוא,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל עַל גַּבֵּי הַסַּפְסָל.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל אדם או כלים עַל גַּבֵּי הַסַּפְסָל עצמו, אלא לאחר שירדו המים לקרקע, גזרה שמא יטבלו בתוך כלים. והלכה כרבי יוסי.

מַעְיָן שֶׁהוּא מָשׁוּךְ כְּנָדָל, רִיבָּה עָלָיו וְהִמְשִׁיכוֹ –

מַעְיָן שֶׁהוּא מָשׁוּךְ (זורם) כְּנָדָל (מרבה רגליים), שיש לו זרימה עיקרית, וממנה מתפצלים ערוצים קטנים, ורִיבָּה (הוסיף) עָלָיו מים שאובים וְהִמְשִׁיכוֹ, שהרחיב את ערוצי זרימתו –

הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה.

הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה, שדינו כמעיין גם במקומות ההרחבה, אף שנגרמה מחמת מים שאובים.

הָיָה עוֹמֵד, וְרִיבָּה עָלָיו וְהִמְשִׁיכוֹ –

אבל אם הָיָה המעיין עוֹמֵד, שלא הייתה בו זרימה, וְרִיבָּה עָלָיו מים שאובים וְהִמְשִׁיכוֹ, שחזר לזרום בגללם והתרחב –

שָׁוֶה לַמִּקְוֶה לְטַהֵר בְּאַשְׁבּוֹרֶן,

שָׁוֶה דינו מצד אחד לַמִּקְוֶה של מי גשמים, בכך שניתן לְטַהֵר בו רק בְּאַשְׁבּוֹרֶן, במקום שהמים מכונסים ועומדים, ולא במקומות של זרימה,

וְלַמַּעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ כָּל שֶׁהוּא.

וְשווה מצד אחר לַמַּעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ, גם אם שיעורו כָּל שֶׁהוּא, שאין צריך ארבעים סאה.

כָּל הַיַּמִּים כַּמִּקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים", דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

כָּל הַיַּמִּים דינם כַּמִּקְוֶה של מי גשמים, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א,י), הרי שהם נחשבים מקווה מים ולא מעיין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַיָּם הַגָּדוֹל כַּמִּקְוֶה; לֹא נֶאֱמַר “יַמִּים״, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַיָּם הַגָּדוֹל, האוקיינוס, והים התיכון המחובר לו, לבדו דינו כַּמִּקְוֶה, שעליו בלבד מדובר בפסוק זה. ולֹא נֶאֱמַר "יַמִּים" לשון רבים, אֶלָּא מפני שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, בים הגדול עצמו, מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה, בעלי תכונות אחרות למים ולגידוליהם. אבל הימים הקטנים דינם כמי מעיין לטבילה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִים בְּזוֹחֲלִין,

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַיַּמִּים אינם כמקווה ואינם מים חיים, אלא יש להם מעמד ביניים. שמצד אחד הם מְטַהֲרִים אף בְּזוֹחֲלִין, כאשר הם זורמים, בדומה למי מעיין שמטהרים כאשר יצאו ממקומם, ולא כמקווה;

וּפְסוּלִין לַזָּבִים וְלַמְּצוֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶם מֵי חַטָּאת.

ומצד אחר, הריהם כמקווה לעניין שהם פְסוּלִין לטבילת זָבִים ולטהרת מְצוֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת, שאינם נובעים כמעיין. והלכה כרבי יוסי.

הַזּוֹחֲלִין – כַּמַּעְיָן. וְהַנּוֹטְפִים – כַּמִּקְוֶה.

הַזּוֹחֲלִין (מים זורמים) כגון נהר – דינם כַּמַּעְיָן, שניתן לטבול בהם גם בעודם זורמים ובכל כמות מים. וְהַנּוֹטְפִים (מי גשמים) – מטהרים כַּמִּקְוֶה, רק בעודם מכונסים, ורק בכמות של ארבעים סאה ומעלה.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק, עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים – שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים.

ובעניין זה מסופר, הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק, ששמע מרבותיו עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים, שאם התערבו מי גשמים בנהר, ומי הגשמים הם המיעוט, שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים לטבילה גם בזחילתם, כדין מעיין.

וְנוֹטְפִים שֶׁעֲשָׂאָן זוֹחֲלִין –

וְנוֹטְפִים, הכשרים רק כמקווה, שֶׁעֲשָׂאָן זוֹחֲלִין, שנסדק קיר המקווה, והמים זוחלים החוצה, שנפסל בכך המקווה –

סוֹמֵךְ אֲפִילּוּ מַקֵּל, אֲפִילּוּ קָנֶה, אֲפִילּוּ זָב וְזָבָה, יוֹרֵד וְטוֹבֵל. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

סוֹמֵךְ (משעין) אֲפִילּוּ מַקֵּל, או אֲפִילּוּ קָנֶה כדי לחסום את הזרימה, ואֲפִילּוּ זָב וְזָבָה, שהם טמאים, יכולים לחסום את המים בגופם, והטמא יוֹרֵד וְטוֹבֵל במים הנקווים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה – אֵין מַזְחִילִין בּוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה, כגון כלי או אדם – אֵין מַזְחִילִין בּוֹ, כלומר אין מתקנים בו את זחילת מי המקווה, והלכה כרבי יוסי.

גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים – טְהוֹרִים.

גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ והתנתק מהים הסוער, וּבוֹ כמות של אַרְבָּעִים סְאָה מים, וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים הטמאים שעל החוף – נעשו טְהוֹרִים, שנחשב הדבר שטבלו בתוך גל.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה – טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין וּבַנְּעִצִים, וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר הַמְעוֹרֶבֶת בַּבִּקְעָה.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מים שאינם שאובים, גם אם לא ידוע, אם הם ממעיין או מגשם – טוֹבְלִין טמאים ונטהרים, וּמַטְבִּילִין ומטהרים בו כלים טמאים. וכך מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין (חפירות) וּבַנְּעִצִים, חפירות צרות בתחתיתן, וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר שיצרה גומא קטנה בבוץ, הַמְעוֹרֶבֶת, שמימיה מתערבים בארבעים סאה מים שהצטברו בַּבִּקְעָה, באזור השדות.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית (מפל מי גשמים), שלכל אורך הזרם יחד יש ארבעים סאה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין בצורה כזו, אלא כשיש ארבעים סאה מכונסים.

וּמוֹדִים שֶׁהוּא גּוֹדֵר כֵּלִים וְטוֹבֵל בָּהֶם. וְכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם – לֹא הוּטְבְּלוּ.

וּמוֹדִים בית הלל, שֶׁהוּא גּוֹדֵר, עושה מעין סכר למי החרדלית, על ידי כֵּלִים, וְטוֹבֵל בָּהֶם, במים שנקוו על ידי הכלים. וְאולם הכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם לֹא הוּטְבְּלוּ, לא נטהרו (אם היו טמאים), שהרי צד אחד של הכלים לא טבל במים. והלכה כבית הלל.