הַטָּמֵא שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל,

הַטָּמֵא שֶׁיָּרַד למקווה לִטְבּוֹל לטהרתו;

סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל;

סָפֵק אם טָבַל כל גופו במים, סָפֵק לֹא טָבַל כראוי, שנותר משהו מחוץ למים, כגון אצבע או שערה;

אֲפִלּוּ טָבַל, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בּוֹ;

או אֲפִלּוּ אם ודאי טָבַל, אלא שסָפֵק אם יֵשׁ בּוֹ, במקווה, אַרְבָּעִים סְאָה מים, שזוהי הכמות המינימלית לכשרות מקווה (לעיל פ״א מ״ז), סָפֵק אֵין בּוֹ ארבעים סאה;

שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ, טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל –

או שהיו לפניו שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ, ואדם זה טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל –

סְפֵיקוֹ טָמֵא.

בכל המקרים האלה סְפֵיקוֹ טָמֵא.

מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר,

מִקְוֶה שהיו בו ארבעים סאה מים, שֶׁנִּמְדַּד לאחר זמן, וְנִמְצָא שהוא חָסֵר מהכמות ונפסל,

כָּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טְמֵאוֹת.

כָּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ (לשעבר), כל הדברים שנחשבו כטהורים בעקבות טבילה במקווה הזה, בֵּין שהמקווה נמצא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שספק טומאה שם טמא, ובֵין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שספק טומאה שם טהור (טהרות פ״ד מי״א) – טְמֵאוֹת.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה. אֲבָל בְּטוּמְאָה קַלָּה. כְּגוֹן אָכַל אוֹכָלִים טְמֵאִים, וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, בָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִים, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, וְיָרַד לִטְבּוֹל;

בַּמֶּה דְּבָרִים הללו אֲמוּרִים? שהיה טמא בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה ובא להיטהר ממנה. אֲבָל אם היה טמא בְּטוּמְאָה קַלָּה שגזרו חכמים, כְּגוֹן שאָכַל אוֹכָלִים (מאכלים) טְמֵאִים, וְכן אם שָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, וכן טמא שטבל במקווה כשר, ואחר כך באותו יום בָּא (טבל) רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמקווה העשוי ממַיִם שְׁאוּבִים בכלים, אוֹ אדם טהור שֶׁנָּפְלוּ (נשפכו) עַל רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין (כליטר) מַיִם שְׁאוּבִין, שחכמים גזרו על כל אלה, שהם טמאים לעניין תרומה (זבים פ״ה מי״ב), וְיָרַד לִטְבּוֹל כדי להיטהר מכך;

סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל; אֲפִלּוּ טָבַל – סָפֵק יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בּוֹ; שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ, טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל – סְפֵקוֹ טָהוֹר.

סָפֵק אם טָבַל לגמרי, סָפֵק לֹא טָבַל כראוי; ואֲפִלּוּ אם טָבַל, סָפֵק אם יֵשׁ בּוֹ במקווה אַרְבָּעִים סְאָה מים, סָפֵק אֵין בּוֹ; או שהיו שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ, וטָבַל בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל – סְפֵקוֹ טָהוֹר, שהקילו חכמים בכך.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טוּמְאָה – לְעוֹלָם הוּא בִּפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁטָּהַר. אֲבָל סְפֵיקוֹ לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא – טָהוֹר.

ואילו רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. שֶׁכן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טוּמְאָה, גם אם זוהי טומאה קלה, לְעוֹלָם הוּא נחשב עדיין בִּפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁטָּהַר ללא ספק. אֲבָל דבר שסְפֵיקוֹ הוא לִטַּמֵּא, שספק אם נטמא בטומאה קלה, כגון אם אכל מאכלים טמאים, וכן ספק לְטַמֵּא, שאכל, וספק אם נגע בתרומה – הספק טָהוֹר גם לדעת רבי יוסי. ואין הלכה כמותו.

סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים:

סְפֵק מַיִם שהיו שְׁאוּבִין בכלי ונשפכו למקווה, שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים, כך הוא:

סָפֵק נָפְלוּ סָפֵק לֹא נָפְלוּ;

בין שסָפֵק אם נָפְלוּ אל המקווה, סָפֵק לֹא נָפְלוּ;

אֲפִלּוּ נָפְלוּ – סָפֵק יֵשׁ בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בָּהֶם.

ואֲפִלּוּ אם ודאי נָפְלוּ אל המקווה, אלא סָפֵק אם יֵשׁ כבר בָּהֶם, במי המקווה, אַרְבָּעִים סְאָה, ואין מקווה שלם נפסל ממים שאובים שמתווספים אליו, סָפֵק אֵין בָּהֶם עדיין ארבעים סאה, ונפסל;

שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד אֵין בּוֹ, נָפַל לְאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל –

או שיש שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְאֶחָד אֵין בּוֹ, ונָפַל כלי עם מים שאובים לְאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל –

סְפֵיקוֹ טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה.

סְפֵיקוֹ טָהוֹר, שהמקווה לא נפסל. וטעם הדבר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה, שמקלים ומניחים את האפשרות שעל פיה לא נפסל המקווה הכשר.

הָיוּ שְׁנֵיהֶם פְּחוּתִים מֵאַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל לְאֶחָד מֵהֶם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל – סְפֵיקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה.

אבל אם הָיוּ שְׁנֵיהֶם, שני המקוואות, פְּחוּתִים מֵאַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל כלי עם מים שאובים לְאֶחָד מֵהֶם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל – סְפֵיקוֹ טָמֵא, ופוסלים את שני המקוואות, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה, שאין אפשרות להניח שלא אירע פסול, ומחוסר ידיעה שניהם פסולים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רְבִיעִית מַיִם שְׁאוּבִין בַּתְּחִלָּה פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רְבִיעִית הלוג (כ-86 סמ״ק) מַיִם שְׁאוּבִין שנשפכו אל המקווה בַּתְּחִלָּה, לפני שהתמלא במי גשמים – פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, אף אם נוספו עליהם ארבעים סאה מים כשרים.

וּשְׁלֹשָׁה לוּגִּין עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

וּשְׁלֹשָׁה לוּגִּין מים שאובים פוסלים את המקווה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כאשר נוספו למקווה שיש בו פחות מארבעים סאה מי גשמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף – שִׁיעוּרוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף – שִׁיעוּרוֹ לפסול בשְׁלֹשָׁה לוּגִּין, ולא בפחות מכך. והלכה כחכמים.

מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ גּוּמּוֹת שֶׁל מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁל לוֹג לוֹג;

מִקְוֶה שיש לו כותל משופע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ גּוּמּוֹת קטנות שֶׁל מַיִם שְׁאוּבִין זו למעלה מזו, שֶׁל לוֹג לוֹג, בכל גומה, ואחר כך התמלא המקווה כולו ממי גשמים;

אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאִין מַיִם כְּשֵׁרִים עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַגּוּמָּא הַשְּׁלִישִׁית – כָּשֵׁר.

אִם יָדוּעַ, שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאִין מַיִם כְּשֵׁרִים, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ המים לַגּוּמָּא הַשְּׁלִישִׁית – המקווה כָּשֵׁר, שהרי שני לוגים שאובים אינם פוסלים.

וְאִם לָאו – פָּסוּל.

וְאִם לָאו, אם אין הגומא ממוקמת כה גבוה – פָּסוּל, ששלושת הלוגים קדמו לארבעים הסאה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִקְוֶה סָמוּךְ לְמִקְוֶה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, אפילו במקרה האחרון, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִקְוֶה של מים שאובים סָמוּךְ לְמִקְוֶה של מי גשמים, ומימיהם נושקים זה לזה, שאין הכשר נפסל במגע המים הפסולים. ולדעתו, הגומות אינן נחשבות חלק מהמקווה הגדול. ואין הלכה כמותו.

הַמְסַנֵּק אֶת הַטִּיט לַצְּדָדִין, וּמָשְׁכוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין – כָּשֵׁר.

הַמְסַנֵּק (מסלק) אֶת הַטִּיט (חול רטוב) שבקרקעית המקווה לַצְּדָדִין, וּכתוצאה מכך, מָשְׁכוּ (נמשכו ויצאו) מִמֶּנּוּ מים בשיעור שְׁלֹשָׁה לוּגִּין (כליטר) וחזרו אל המקווה שהיה חסר מארבעים סאה – כָּשֵׁר, שעדיין לא יצא הטיט החוצה ואינו נחשב שאוב.

הָיָה תּוֹלֵשׁ, וּמָשְׁכוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין – פָּסוּל.

אולם, אם הָיָה תּוֹלֵשׁ (עוקר) את הטיט מחוץ למקווה, וּמָשְׁכוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין – פָּסוּל, שהגבהת הטיט החוצה נחשבת שאיבה, ואלה מים שאובים הפוסלים את המקווה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּין לִשְׁאוֹב.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּין לִשְׁאוֹב. ואין הלכה כמותו.

הַמַּנִּיחַ קַנְקַנִּים בְּרֹאשׁ הַגַּג לְנַגְּבָן, וְנִתְמַלְּאוּ מַיִם;

הַמַּנִּיחַ קַנְקַנִּים עשויים חרס בְּרֹאשׁ הַגַּג כדי לְנַגְּבָן (לייבש אותם), וְנִתְמַלְּאוּ מַיִם מהגשם, ורוצה למלא בהם מקווה טהרה שבחצר הבית – נחלקו חכמים מה יעשה;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם עוֹנַת גְּשָׁמִים הוּא, אִם יֵשׁ בּוֹ כִּמְעַט מַיִם בַּבּוֹר – יְשַׁבֵּר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם עוֹנַת גְּשָׁמִים הוּא, אִם יֵשׁ בּוֹ כִּמְעַט מַיִם, מעט מי גשמים, בַּבּוֹר – יְשַׁבֵּר את הקנקנים, והמים יישפכו מאליהם על הגג ומשם אל הבור וישלימו את המקווה.

וְאִם לָאו – לֹא יְשַׁבֵּר.

וְאִם לָאו, שאין זו עונת גשמים, או שאין מים בבור – לֹא יְשַׁבֵּר, שרק אם עונת גשמים היא, כך שרוב המקווה יתמלא בצורה טבעית, וגם שהיו בו מעט מי גשמים מתחילה, רק אז ניתן להזרים אליו בעקיפין מיעוט מים שאובים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – יְשַׁבֵּר, אוֹ יִכְפֶּה, אֲבָל לֹא יְעָרֶה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, גם כשאין גשמים, ואין מים בבור – יְשַׁבֵּר את הקנקנים אוֹ יִכְפֶּה (יהפוך) אותם, כך שהמים יישפכו מאליהם לבור, אֲבָל לֹא יְעָרֶה (ישפוך) מהקנקנים ישירות לכיוון הבור, מכיוון שבכך הם נחשבים כמים שאובים, שפוסלים את המקווה. והלכה כרבי יהושע.

הַסַּיָּד שֶׁשָּׁכַח עָצִיץ בַּבּוֹר, וְנִתְמַלֵּא מַיִם;

הַסַּיָּד, שסייד את דפנות בור המים, שֶׁשָּׁכַח עָצִיץ, כלי חרס, שבו היה הסיד, בַּבּוֹר, וירדו מי גשמים לבור, וְנִתְמַלֵּא העציץ מַיִם, וזקוק למים אלה להשלמת ארבעים סאה להכשיר את הבור למקווה;

אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהוּ – יְשַׁבֵּר.

אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו של העציץ אפילו כָּל שֶׁהוּ, ולא נותקו מי העציץ ממי הבור – יְשַׁבֵּר אותו, והמים יתערבו.

וְאִם לָאו – לֹא יְשַׁבֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וְאִם לָאו, ששפת העציץ מעל המים, והמים בעציץ הופרדו ממי הבור – לֹא יְשַׁבֵּר, שהם שאובים ופוסלים את המקווה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְשַׁבֵּר.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, גם אם אין המים צפים על העציץ – יְשַׁבֵּר, מפני שהעציץ התמלא מאליו ונשבר בעודו במקומו, ואין המים נחשבים שאובים. והלכה כרבי יהושע.

הַמְסַדֵּר קַנְקַנִּים בְּתוֹךְ הַבּוֹר, וְנִתְמַלְּאוּ מַיִם;

הַמְסַדֵּר קַנְקַנִּים חדשים של חרס בְּתוֹךְ הַבּוֹר המלא מים, כדי שיספוג החרס מים ולא יבלע אחר כך יין, וְנִתְמַלְּאוּ הקנקנים מַיִם גם בתוכם,

אַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע הַבּוֹר אֶת מֵימָיו – הֲרֵי זֶה יְשַׁבֵּר.

אַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע (ספג) גם הַבּוֹר אֶת מֵימָיו, ולא נשארו מים אלא בקנקנים – הֲרֵי זֶה יְשַׁבֵּר את הקנקנים, וישובו המים אל הבור, והמקווה כשר, שלא הייתה כוונתו למלא את הקנקנים, ואין המים נחשבים שאובים.

מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם וְטִיט –

מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כמות של אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם וְטִיט (בוץ) יחד –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַטְבִּילִין בַּמַּיִם, וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַטְבִּילִין בַּמַּיִם, וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט עצמו, אף שהוא חלק מהמקווה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּמַּיִם וּבַטִּיט. בְּאֵיזֶה טִיט מַטְבִּילִין? בְּטִיט שֶׁהַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו. הָיוּ הַמַּיִם מִצַּד אֶחָד – מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁמַּטְבִּילִין בַּמַּיִם, וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מטבילים בַּמַּיִם וּבַטִּיט. ואולם בְּאֵיזֶה טִיט מַטְבִּילִין? בְּטִיט שֶׁהַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו. אבל הָיוּ הַמַּיִם מִצַּד אֶחָד של המקווה, ובצד השני טיט – מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁמַּטְבִּילִין בַּמַּיִם וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט. והלכה כרבי יהושע.

בְּאֵיזֶה טִיט אָמְרוּ?

ומפרשים: בְּאֵיזֶה מין טִיט אָמְרוּ שמצטרף לארבעים סאה, ולדברי רבי יהושע ניתן אף לטבול בו?

בְּטִיט שֶׁהַקָּנֶה יוֹרֵד מֵאֵלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

בְּטִיט רך, שֶׁהַקָּנֶה שמודד את המקווה יוֹרֵד (שוקע) מֵאֵלָיו, ואין צריכים לתחוב אותו פנימה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁאֵין קְנֵה הַמִּדָּה עוֹמֵד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁאֵין קְנֵה הַמִּדָּה עוֹמֵד, אינו סמיך עד כדי שהקנה יעמוד בו ולא ייטה הצידה, אף אם אינו יורד מאליו.

אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹלְעַאי אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁהַמִּשְׁקֹלֶת יוֹרֶדֶת.

אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹלְעַאי אוֹמֵר: מְקוֹם שֶׁהַמִּשְׁקֹלֶת של הבנאים יוֹרֶדֶת (שוקעת) – נחשב גם כן טיט רך.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַיּוֹרֵד בְּפִי חָבִית.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אף טיט הַיּוֹרֵד בְּפִי חָבִית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַנִּכְנָס בִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אף טיט הַנִּכְנָס בִּשְׁפוֹפֶרֶת (קנה) שבפי הַנּוֹד (שק עור למשקים), שהוא רחב יותר, רוחב שתי אצבעות (כ-4 ס״מ) – נחשב רך וכשר.

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: הַנִּמְדָּד בַּלּוֹג.

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: טיט הַנִּמְדָּד בַּלּוֹג (בכלי מידה המכיל לוג, 345 סמ״ק), שפתחו רחב יותר משפופרת הנוד – כשר גם הוא.