הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹתָיו לַגַּג מִפְּנֵי הַכְּנִימָה, וְיָרַד עֲלֵיהֶם טַל –

הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹתָיו לַגַּג מִפְּנֵי הַכְּנִימָה, מזיקי פירות, כדי שלא יתליעו, וְיָרַד עֲלֵיהֶם טַל, על הפירות –

אֵינָם בְּ'כִי יֻתַּן'.

אֵינָם בְּ'כִי יֻתַּן', לא הוכשרו לקבל טומאה, שהרי אינו רוצה בטל שעליהם, ואין משקים מכשירים אלא אם היו לרצון.

אִם נִתְכַּוֵּין לְכָךְ – הֲרֵי זֶה בְּ'כִי יֻתַּן'.

אבל אִם נִתְכַּוֵּין לְכָךְ, שיירטבו בטל – הֲרֵי זֶה בְּ'כִי יֻתַּן'.

הֶעֱלָן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן,

אבל אם הֶעֱלָן חֵרֵשׁ או שׁוֹטֶה או קָטָן, את הפירות, לגג מפני הכנימה,

אַף עַל פִּי שֶׁחִשֵּׁב שֶׁיֵּרֵד עֲלֵיהֶן הַטַּל –

אַף עַל פִּי שֶׁאחר שהעלה, חִשֵּׁב החירש, השוטה או הקטן, שֶׁיֵּרֵד עֲלֵיהֶן הַטַּל –

אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן', שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה.

אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן', מפני שֶׁיֵּשׁ לָהֶן, לחירש, לשוטה ולקטן, מַעֲשֶׂה, שיש תוקף למעשה שלהם לענייני טומאה וטהרה, וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה, אין תוקף למחשבה שלהם כשלעצמה, ללא מעשה שמוכיח אותה, מפני שאין להם דעת שלמה.

הַמַּעֲלֶה אֶת הָאֲגוּדּוֹת וְאֶת הַקְּצִיעוֹת וְאֶת הַשּׁוּם לַגַּג בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּינוּ –

הַמַּעֲלֶה אֶת הָאֲגוּדּוֹת (חבילות) של בצל וכדומה, וְאֶת הַקְּצִיעוֹת, תאנים מיועדות לייבוש, וְאֶת הַשּׁוּם לַגַּג, בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּינוּ, יהיו מונחים שם לאורך זמן ולא יתקלקלו, ובתוך כך ירד עליהם טל –

אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

אֵינָן בְּ'כִי יתַּן', לא הוכשרו לקבל טומאה, שאין רצונו בהם.

כָּל הָאֲגוּדּוֹת שֶׁל בֵּית הַשְּׁוָקִים – טְמֵאִין.

כָּל הָאֲגוּדּוֹת, אגודות ירק, שֶׁל בֵּית הַשְּׁוָקִים, שמוכרים בשווקים שבערים – טְמֵאִין. מפני שמתיזים עליהן מים, כדי שייראו טריות. ומפני שהוכשרו לקבל טומאה, וידי כולם נוגעות בהן, בין טהורים ובין טמאים – מן הסתם נטמאו.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בְּלַחִים.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בּאגודות לַחִים (טריות), מפני שלא מתיזים עליהן מים, שאין בכך צורך.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מִפְּנֵי מָה טִימְּאוּ, אֶלָּא מִפְּנֵי מַשְׁקֵה הַפֶּה.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מִפְּנֵי מָה טִימְּאוּ חכמים אגודות ירק שבשווקים? לא מפני שמרטיבים אותן במים קודם לכן, אֶלָּא מִפְּנֵי מַשְׁקֵה הַפֶּה, הרוק שהמוכרים מרטיבים בו את הירקות כדי לנקות אותם מאבק וכדומה, ודבר זה מצוי אף בלחים. והלכה כתנא הראשון.

כָּל הַקְּמָחִין וְהַסְּלָתוֹת שֶׁל בֵּית הַשְּׁוָקִים – טְמֵאִים.

כָּל הַקְּמָחִין וְהַסְּלָתוֹת שֶׁל בֵּית הַשְּׁוָקִים, שמוכרים בשווקים שבערים – טְמֵאִים, מפני שרגילים ללתות (לשרות במים) את החיטים לפני הטחינה, וכך הוכשרו לקבל טומאה, וידי כולם נוגעות בהם, ומן הסתם, נטמאו במגע אדם טמא.

הַחִילְקָה הַטַּרְגִּיס וְהַטַּסְגִּי – טְמֵאִים בְּכָל מָקוֹם.

הַחִילְקָה הַטַּרְגִּיס וְהַטַּסְגִּי, סוגים של גריסי תבואה – טְמֵאִים בְּכָל מָקוֹם ולא רק בשוקי העיר, מפני שבכל מקום שורים אותם במים.

כָּל הַבֵּיצִים בְּחֶזְקַת טָהֳרָה, חוּץ מִשֶּׁל מוֹכְרֵי מַשְׁקֶה.

כָּל הַבֵּיצִים שמוכרים בשוק הן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה, שאין דרך להרטיב אותן במים, חוּץ מִשֶּׁל מוֹכְרֵי מַשְׁקֶה, שהם נוגעים בביצים, בעוד ידיהם רטובות מן המשקה.

וְאִם הָיו מוֹכְרִין עִמָּהֶן פֵּירוֹת יְבֵשִׁים – טְהוֹרוֹת.

וְאִם הָיוּ מוֹכְרִין עִמָּהֶן, עם המשקים והביצים, גם פֵּירוֹת יְבֵשִׁים – טְהוֹרוֹת הביצים, מפני שהם רגילים לנגב את ידיהם כדי שלא להרטיב וללכלך את הפירות.

כָּל הַדָּגִים בְּחֶזְקַת טוּמְאָה.

כָּל הַדָּגִים שבשוק בְּחֶזְקַת טוּמְאָה, מפני שהוכשרו לקבל טומאה במים שנותרו עליהם בזמן שמתו ונעשו 'אוכל' הראוי לקבל טומאה, וידי הכול נוגעות בהם, אנשים טהורים וטמאים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲתִיכַת אִלְתּוֹת, וְדַג הַמִּצְרִי הַבָּא בַּקּוּפָּה, וְקוּלְיַס הָאִסְפָּנִין –

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲתִיכַת אִלְתּוֹת, וְדַג הַמִּצְרִי הַבָּא בַּקּוּפָּה, מעין סל גדול, וְקוּלְיַס הָאִסְפָּנִין –

הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.

הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה, מפני שלפני שמתו ונעשו אוכל שראוי לקבל טומאה, כבר יבשו המים שעליהם, ומן הסתם, לא הוכשרו לקבל טומאה. ואין הלכה כרבי יהודה.

כָּל הַצִּיר בְּחֶזְקַת טוּמְאָה.

כָּל הַצִּיר (רוטב) של דגים שכבשו אותם במלח – בְּחֶזְקַת טוּמְאָה, מפני שרגילים להוסיף לו מים, שמכשירים אותו לקבל טומאה, ומן הסתם, נגעו בו אנשים טמאים.

וְעַל כּוּלָּם עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן לוֹמַר: טְהוֹרִים הֵן, חוּץ מִשֶּׁל דָּגָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַפְקִידִין אוֹתָהּ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ.

וְעַל כּוּלָּם, על כל מה שנאמר שהוא טמא או בחזקת טומאה, כגון ירקות או ביצים שאדם קונה בשוק, עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן לוֹמַר: טְהוֹרִים הֵן, שלא הוכשרו לקבל טומאה, חוּץ מִציר שֶׁל דָּגָה (דגים קטנים), מִפְּנֵי שֶׁהֵן, עמי הארץ עצמם, מַפְקִידִין אוֹתָהּ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ אחר בביתו, ושמא נפלו לתוכו מים, ואינו יודע.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: צִיר טָהוֹר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהֵן – טָמֵא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: צִיר טָהוֹר של דגים, שלא נתנו לתוכו מים, ולא הוכשר לקבל טומאה, שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהֵן – טָמֵא, שדי במעט מים כדי להכשיר אותו לקבל טומאה, ודינו ככל ציר, שחזקתו טמא, מפני שידי כל אדם נוגעות בו.

שִׁבְעָה מַשְׁקִין הֵן:

שִׁבְעָה מַשְׁקִין הֵן:

הַטַּל, וְהַמַּיִם, הַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַדָּם, וְהֶחָלָב, וּדְבַשׁ דְּבוֹרִים.

הַטַּל, וְהַמַּיִם, הַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַדָּם, וְהֶחָלָב, וּדְבַשׁ דְּבוֹרִים.

דְּבַשׁ צְרָעִים – טָהוֹר, וּמוּתָּר בַּאֲכִילָה.

דְּבַשׁ צְרָעִים – טָהוֹר, אינו מכשיר ואינו מקבל טומאה, וּמוּתָּר בַּאֲכִילָה.

תּוֹלָדוֹת לַמַּיִם:

תּוֹלָדוֹת לַמַּיִם:

הַיּוֹצְאִין מִן הָעַיִן, מִן הָאוֹזֶן, מִן הַחוֹטֶם, מִן הַפֶּה, מֵי רַגְלַיִם, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ.

הנוזלים הַיּוֹצְאִין מִן הָעַיִן, מִן הָאוֹזֶן, מִן הַחוֹטֶם (האף), מִן הַפֶּה; מֵי רַגְלַיִם, בֵּין גְּדוֹלִים, שיצאו מפי הטבעת, בֵּין קְטַנִּים (שתן), בין שיצאו לְדַעְתּוֹ, לרצונו של האדם, ובין שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ.

תּוֹלָדוֹת לַדָּם:

תּוֹלָדוֹת לַדָּם:

דַּם שְׁחִיטָה בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים, וְדַם הַקָּזָה לִשְׁתִיָּה.

דַּם שיוצא בשְׁחִיטָה בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים, מן המינים המותרים באכילה, וְדַם הַקָּזָה, שמקיזים מגוף האדם או הבהמה לצורך שְׁתִיָּה.

מֵי חָלָב – כֶּחָלָב.

מֵי חָלָב, המים שנפרדים מן החלב לאחר עשייתו לגבינה – כֶּחָלָב, ומכשירים.

וְהַמּוֹחַל – כַּשֶּׁמֶן, שֶׁאֵין הַמּוֹחַל יוֹצֵא מִידֵי שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

וְהַמּוֹחַל, ה׳מים׳ שיוצאים מן הזיתים, שאינם שמן – דינו כַּשֶּׁמֶן, מפני שֶׁאֵין הַמּוֹחַל יוֹצֵא מִידֵי שֶׁמֶן, כלומר אין מוחל שאין בו מעט שמן, אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ שֶׁמֶן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מוחל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ שֶׁמֶן, דינו כשמן ומכשיר. והלכה כרבי מאיר.

דַּם הַשֶּׁרֶץ – כִּבְשָׂרוֹ, מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְאֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בוֹ.

דַּם הַשֶּׁרֶץ הטמא שמת – דינו כִּבְשָׂרוֹ, מְטַמֵּא כבשרו וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר אוכל לקבל טומאה. וְאֵין לָנוּ משקה כַּיּוֹצֵא בוֹ, שמטמא ואינו מכשיר.

אֵלּוּ מְטַמְּאִין וּמַכְשִׁירִין:

אֵלּוּ משקים מְטַמְּאִין וּמַכְשִׁירִין:

זוֹבוֹ שֶׁל זָב, וְרוּקּוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו,

זוֹבוֹ, הפרשה רירית, שֶׁל זָב, וְרוּקּוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, של הזב,

וּרְבִיעִית מִן הַמֵּת, וְדַם הַנִּדָּה.

ורְבִיעִית הלוג (86 סמ״ק) דם שיצא מִן הַמֵּת, וְדַם הַנִּדָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁכְבַת זֶרַע אֵינָהּ מַכְשֶׁרֶת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁכְבַת זֶרַע, אף שהיא מטמאת, אֵינָהּ מַכְשֶׁרֶת אוכל לקבל טומאה, שאינה קרויה 'משקה'.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: דַּם הַנִּדָּה אֵינוֹ מַכְשִׁיר.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: דַּם הַנִּדָּה, אף שהוא מטמא, אֵינוֹ מַכְשִׁיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּם הַמֵּת אֵינוֹ מַכְשִׁיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּם הַמֵּת, אף שהוא מטמא, אֵינוֹ מַכְשִׁיר, שאינו מוגדר כמשקה.

וְאִם נָפַל עַל הַדְּלַעַת – גּוֹרְדָהּ וְהִיא טְהוֹרָה.

וְאִם נָפַל הדם עַל הַדְּלַעַת – גּוֹרְדָהּ, מגרד את הדם מן הדלעת, וְהִיא טְהוֹרָה, שאף שהדם מטמא – לא הכשיר את הדלעת. והלכה כתנא הראשון שכולם מכשירים.

אֵלּוּ לֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין:

אֵלּוּ משקים לֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מַכְשִׁירִין, שאין דינם כמשקה אלא כנוזל חסר חשיבות:

הַזֵּיעָה, וְהַלֵּיחָה סְרוּחָה, וְהָרְאִי, וְהַדָּם הַיּוֹצֵא עִמָּהֶם, וּמַשְׁקֶה בֶּן שְׁמוֹנָה.

הַזֵּיעָה, וְהַלֵּיחָה הסְרוּחָה, מוגלה שיוצאת מפצע, או שאדם יורק מפיו, וְהָרְאִי (צואה), וְהַדָּם הַיּוֹצֵא עִמָּהֶם, עם הליחה או הראי, וּמַשְׁקֶה היוצא מגופו של בֶּן שְׁמוֹנָה, ולד שנולד בחודש השמיני, כגון דמו ורוקו ומי רגליו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חוּץ מִדָּמוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חוּץ מִדָּמוֹ, שהוא מטמא ומכשיר. ואין הלכה כרבי יוסי.

וְהַשּׁוֹתֶה מֵי טְבֶרְיָה, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצְאִין נְקִיִּים.

וְהַשּׁוֹתֶה מֵי טְבֶרְיָה, הגורמים לשלשול ולניקוי המעיים, אַף עַל פִּי שֶׁהמים יוֹצְאִין מגופו נְקִיִּים – אינם מטמאים ואינם מכשירים, שדינם כראי ולא כמים.

דַּם שְׁחִיטָה בַּבְּהֵמָה בַּחַיָּה וּבָעוֹפוֹת הַטְּמֵאִים, וְדַם הַקָּזָה לִרְפוּאָה.

דַּם שְׁחִיטָה בַּבְּהֵמָה בַּחַיָּה וּבָעוֹפוֹת הַטְּמֵאִים, וְדַם הַקָּזָה, שמקיזים מגוף האדם או הבהמה, לִרְפוּאָה, אף הם טהורים כי אינם נחשבים דם, שמטמא ומכשיר.

רַבִּי אֶלְעָזָר מְטַמֵּא בָּאֵלּוּ.

רַבִּי אֶלְעָזָר מְטַמֵּא בָּאֵלּוּ, בדם השחיטה של טמאים ובדם הקזה, שלדעתו, הם מקבלים טומאה ומכשירים. ואין הלכה כרבי אלעזר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: חֲלֵב הַזָּכָר – טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: חֲלֵב הַזָּכָר, היוצא מדדי גבר – טָהוֹר, שאינו נחשב חלב אלא כסתם הפרשה של גופו. והלכה כרבי שמעון בן אלעזר.

חֲלֵב הָאִשָּׁה מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן,

חֲלֵב הָאִשָּׁה מְטַמֵּא לְרָצוֹן, וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, בין אם נשאב בכוונה ובין אם טפטף מדדיה;

וַחֲלֵב הַבְּהֵמָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לְרָצוֹן.

וַחֲלֵב הַבְּהֵמָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לְרָצוֹן.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים:

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים, יש ללמוד בדרך 'קל וחומר', שחלב הבהמה מטמא אף הוא שלא לרצון:

מָה אִם חֲלֵב הָאִשָּׁה שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד אֶלָּא לַקְּטַנִּים – מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן; חֲלֵב הַבְּהֵמָה שֶׁהוּא מְיוּחָד לַקְּטַנִּים וְלַגְּדוֹלִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן?

מָה אִם חֲלֵב הָאִשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד אֶלָּא לַקְּטַנִּים, לתינוקות – מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן; חֲלֵב הַבְּהֵמָה, שֶׁהוּא מְיוּחָד לַקְּטַנִּים וְגם לַגְּדוֹלִים, שכולם שותים ממנו, והוא נחשב ‘משקה׳ יותר מחלב האישה – אֵינוֹ דִּין, האם אין זה קל וחומר, שֶׁיְּטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן?

אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם טִמֵּא חֲלֵב הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, שֶׁדַּם מַגֵּפָתָהּ טָמֵא, יְטַמֵּא חֲלֵב הַבְּהֵמָה שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, שֶׁדַּם מַגֵּפָתָהּ טָהוֹר?

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי עקיבא: לֹא כך, כי אִם טִמֵּא חֲלֵב הָאִשָּׁה אף שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, שכן יש דין מיוחד במשקים היוצאים מן האישה, שֶׁדַּם מַגֵּפָתָהּ (מכתה), דם היוצא מן הפצע שלה, טָמֵא, אף שלא יצא לרצון; האם ניתן ללמוד מכאן שיְטַמֵּא חֲלֵב הַבְּהֵמָה שֶׁלֹּא לְרָצוֹן? שֶׁהרי דַּם מַגֵּפָתָהּ של בהמה טָהוֹר!

אָמַר לָהֶם: מַחְמִיר אֲנִי בֶּחָלָב מִבַּדָּם, שֶׁהַחוֹלֵב לִרְפוּאָה – טָמֵא, וְהַמַּקִּיז לִרְפוּאָה – טָהוֹר.

אָמַר לָהֶם, רבי עקיבא, לחכמים: אין להביא ראיה מדם מגפתה של הבהמה להקל גם בחלבה, שכן מַחְמִיר אֲנִי, יש חומרה מיוחדת, בֶּחָלָב מִבַּדָּם, שֶׁהרי הַחוֹלֵב בהמה לִרְפוּאָה, כדי שלא יזיק לה עודף החלב – טָמֵא החלב, וְהַמַּקִּיז את דמה לִרְפוּאָה כדי להקל על חולי הבהמה – טָהוֹר הדם.

אָמְרוּ לוֹ: סַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים יוֹכִיחוּ, שֶׁהַמַּשְׁקִים הַיּוֹצְאִין מֵהֶן לְרָצוֹן – טְמֵאִים, וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן – טְהוֹרִים.

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי עקיבא: סַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים יוֹכִיחוּ, שהדברים אינם תלויים זה בזה, שֶׁהרי הַמַּשְׁקִים הַיּוֹצְאִין מֵהֶן, מזיתים וענבים, לְרָצוֹן, ואף לרפואה – טְמֵאִים; וְאם יצאו מהם שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, כגון מיץ הענבים הנוטף בסלי הענבים (לעיל פ״ה מי״א) – טְהוֹרִים. וכך נאמר גם בחלב הבהמה, שאם נחלב לרפואה – הוא טמא, ומכל מקום אם יצא שלא לרצון – טהור.

אָמַר לָהֶן: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים, שֶׁתְּחִלָּתָן אוֹכֶל וְסוֹפָן מַשְׁקֶה, תֹּאמְרוּ בֶּחָלָב, שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ מַשְׁקֶה?

אָמַר לָהֶן רבי עקיבא: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם, אם למדתם הבדל כזה, בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים, שֶׁתְּחִלָּתָן אוֹכֶל, וְרק סוֹפָן מַשְׁקֶה, שהמשקים היו חלק מן הזיתים והענבים העומדים לאכילה, ולכן, אין בהם דין משקה, אם יצאו שלא לרצון; האם תֹּאמְרוּ ותוכיחו מכאן בֶּחָלָב, שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ מַשְׁקֶה, שכשיוצא ללא רצון יישאר טהור?

עַד כָּאן הָיְתָה תְּשׁוּבָה.

ומעירים: עַד כָּאן הָיְתָה תְּשׁוּבָה שהשיב רבי עקיבא לחכמים שעמו.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיִינוּ מְשִׁיבִין לְפָנָיו: מֵי גְשָׁמִים יוֹכִיחוּ, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן מַשְׁקֶה, וְאֵינָן מְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן!

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיִינוּ תלמידיו מְשִׁיבִין לְפָנָיו: מֵי גְשָׁמִים יוֹכִיחוּ, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן מַשְׁקֶה, כמו חלב, וְאֵינָן מְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן!

אָמַר לָנוּ: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמֵי גְשָׁמִים, שֶׁאֵינָן רוּבָּן לָאָדָם, אֶלָּא לָאֲרָצוֹת וְלָאִילָנוֹת; וְרוֹב הֶחָלָב – לָאָדָם.

אָמַר לָנוּ: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם, אם נאמר התנאי של רצון בְּמֵי גְשָׁמִים, הרי זה מפני שֶׁאֵינָן מיועדים רוּבָּן לָאָדָם, אֶלָּא לָאֲרָצוֹת וְלָאִילָנוֹת, ואין הוא מוגדר ‘משקה׳ אלא כאשר האדם רוצה בו; וְאילו רוֹב הֶחָלָב – מיועד לָאָדָם או לבהמתו, ולכן תמיד יש לו דין משקה, אף כשיצא שלא ברצון. ואין הלכה כרבי עקיבא.