שַׂק שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת וּנְתָנוֹ עַל גַּב הַנָּהָר, אוֹ עַל פִּי הַבּוֹר, אוֹ עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, וְשָׁאֲבוּ;

שַׂק שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת, כגון זרעי תבואה, וּנְתָנוֹ עַל גַּב (שפת) הַנָּהָר, אוֹ עַל פִּי הַבּוֹר, אוֹ עַל מַעֲלוֹת (מדרגות) הַמְּעָרָה שיש בה מים, וְשָׁאֲבוּ, ספגו הפירות מים, שנפחם גדל;

כָּל שֶׁשָּׁאֲבוּ – בְּ'כִי יוּתַּן'.

כָּל הפירות שֶׁשָּׁאֲבוּ – הרי הם בְּ'כִי יוּתַּן', הוכשרו לקבל טומאה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּיִם – בְּ׳כִי יוּתַּן׳.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּיִם, בצד הפונה למים – בְּ׳כִי יוּתַּן׳.

וְכָל שֶׁאֵינוֹ כְּנֶגֶד הַמַּיִם – אֵינוֹ בְּ'כִי יוּתַּן'.

וְכָל שֶׁאֵינוֹ כְּנֶגֶד הַמַּיִם – אֵינוֹ בְּ'כִי יוּתַּן'. ואין הלכה כרבי יהודה.

חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵּירוֹת וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמַּשְׁקִין,

חָבִית, עשויה חרס או חומר נקבובי דומה, שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵּירוֹת, מיני זרעים, וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמַּשְׁקִין,

אוֹ מְלֵאָה מַשְׁקִין וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַפֵּירוֹת, וְשָׁאֲבוּ;

אוֹ חבית שהיא מְלֵאָה מַשְׁקִין וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַפֵּירוֹת, וְשָׁאֲבוּ הפירות משקים, שנפחם גדל;

כָּל שֶׁשָּׁאֲבוּ – בְּ'כִי יוּתַּן'.

כָּל הפירות שֶׁשָּׁאֲבוּ – הרי הם בְּ'כִי יוּתַּן', שאנו מניחים, ששאבו את המשקים שבהם דרך דופני החבית.

בְּאֵלּוּ מַשְׁקִים אָמְרוּ? בְּמַיִם וּבְיַיִן וּבְחוֹמֶץ.

ומוסיפים: בְּאֵלּוּ מַשְׁקִים אָמְרוּ? בְּמַיִם וּבְיַיִן וּבְחוֹמֶץ, שהם דלילים ומחלחלים דרך דופן החבית.

וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין – טְהוֹרִין.

וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין המכשירים לקבל טומאה, כגון שמן ודבש, שהם סמיכים, אם הייתה החבית עם הפירות נתונה בתוכם – הפירות טְהוֹרִין, אינם מוכשרים לקבל טומאה.

רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר בַּקִּטְנִית, שֶׁאֵין הַקִּטְנִית שׁוֹאֶבֶת.

רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר בּמיני קִטְנִית, כגון פול ושעועית, אף אם הייתה החבית נתונה במים, מפני שֶׁאֵין הַקִּטְנִית שׁוֹאֶבֶת. ואין הלכה כרבי נחמיה.

הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה, וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן –

הָרוֹדֶה, מוציא, פַּת חַמָּה מן התנור, וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן –

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא.

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא את הפת, כלומר מכשיר אותה לקבלת טומאה, מפני שספגה ממשות של יין.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, שאין להחשיב את הנוזלים שנספגו בה כיין, המכשיר לטומאה.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בְּשֶׁל חִטִּים, וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בְּפת שֶׁל חִטִּים, וּמְטַמֵּא בְּפת שֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת בטבען. והלכה כרבי יוסי.

הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ וְנָתַן בּוֹ חִטִּים וְטָנְנוּ;

הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ, מזלף מים על קרקע הבית כדי שלא יעלה האבק, וְנָתַן בּוֹ, בבית, חִטִּים וְטָנְנוּ, התלחלחו;

אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם – בְּ'כִי יוּתַּן'.

אִם טננו מֵחֲמַת הַמַּיִם שזילף על הרצפה – הרי הם בְּ'כִי יוּתַּן', הוכשרו לקבל טומאה.

וְאִם מֵחֲמַת הַסֶּלַע – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן'.

וְאִם טננו מֵחֲמַת הַסֶּלַע של קרקע הבית, שהוא לח, ואף אם לא היה מרבץ את ביתו, היו החיטים נעשות לחות – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן'.

הַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַּעֲרֵבָה, נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ;

הַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַּעֲרֵבָה (גיגית), ולאחר ששפך ממנה את המים נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ (התלחלחו);

אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם – בְּ'כִי יוּתַּן'.

אִם טננו מֵחֲמַת הַמַּיִם שנותרו בחבית – הרי אלו בְּ'כִי יוּתַּן'.

אִם מֵחֲמַת עַצְמָן – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן'.

אִם מֵחֲמַת עַצְמָן, מן הלחות שהייתה ספוגה בחיטים מתחילה – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן'.

הַמְטַנֵּן בַּחוֹל – הֲרֵי זֶה בְּ'כִי יוּתַּן'.

הַמְטַנֵּן, מניח את החיטים כדי שיתלחלחו, בַּחוֹל – הֲרֵי זֶה בְּ'כִי יוּתַּן', שהלחות אינה מן החול עצמו אלא ממים שהגיעו לחול.

מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי הַמָּחוֹז שֶׁהָיוּ מְטִינִין בַּחוֹל,

וכן מסופר, מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי הַמָּחוֹז, שעל חוף הים, שֶׁהָיוּ מְטִינִין את פירותיהם בַּחוֹל, מתוך שהבינו, שאין הפירות נטמאים בכך,

אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: אִם כָּךְ הֱיִיתֶם עוֹשִׂים – לא עֲשִׂיתֶם טָהֳרָה מִימֵיכֶם.

אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: אִם כָּךְ הֱיִיתֶם עוֹשִׂים – לֹא עֲשִׂיתֶם טָהֳרָה, לא נהגתם באוכל בטהרה מִימֵיכֶם, שכל פירותיכם הוכשרו לקבל טומאה.

הַמְטַנֵּן בְּטִיט הַנָּגוּב;

הַמְטַנֵּן (מלחלח), מניח את פירותיו שיתלחלחו, בְּטִיט הַנָּגוּב, שיצאו ממנו המים,

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ – בְּ'כִי יוּתַּן'. וְאִם לָאו – אֵינוֹ בְּ'כִי יוּתַּן'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם עדיין יֵשׁ בּוֹ, בטיט, מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, שמרטיב את הנוגע בו – הרי זה בְּ'כִי יוּתַּן', והוכשרו הפירות לקבל טומאה. וְאִם לָאו, שאין בו משקה טופח – אֵינוֹ בְּ'כִי יוּתַּן'.

הַמְרַבֵּץ אֶת גָּרְנוֹ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ.

הַמְרַבֵּץ אֶת גָּרְנוֹ, מזלף מים על הגורן, משטח שדשים בו את החיטים, כדי לנקות אותה מעפר – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ, כלומר אינו חושש, שהחיטים שדש אחר כך בגורן הוכשרו לקבל טומאה.

הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים כְּשֶׁהַטַּל עֲלֵיהֶם, לְהָטֵן בָּהֶם חִטִּים – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן'. אִם נִתְכַּוֵּן לְכָךְ – הֲרֵי זֶה בְּ'כִי יוּתַּן'.

הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים בדרכו לשדה בבוקר כְּשֶׁהַטַּל עֲלֵיהֶם, כדי לְהָטֵן (לטנן, ללחלח) בָּהֶם חִטִּים – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן', אין הטל מכשיר את החיטים לקבל טומאה, כי משתמש לשם כך גם בעשבים סתם, ללא הטל שעליהם. אִם נִתְכַּוֵּן לְכָךְ, ללקט עשבים שהטל עליהם – הֲרֵי זֶה בְּ'כִי יוּתַּן'.

הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחוֹן, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים;

הַמּוֹלִיךְ חִטִּין כדי לִטְחוֹן אותן, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים;

אִם שָׂמַח – בְּ'כִי יוּתַּן'.

אִם שָׂמַח בהם – הרי הם בְּ'כִי יוּתַּן', אף שלא הוא הביא עליהם את המים, כי הם נמצאים בחיטים לרצונו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ. אֶלָּא אִם עָמַד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לאדם שֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ, שהרי צריך ללתות (להרטיב) את החיטים לפני הטחינה, אלא שאין די בשמחתו כדי להוכיח על כוונה ורצון במים. אֶלָּא מתי הם ב׳כי יותן׳? דווקא אִם עָמַד במקומו, כדי שהגשמים ימשיכו לרדת על החיטים, שעשה מעשה המגלה על רצונו. ואין הלכה כרבי יהודה.

הָיוּ זֵיתָיו נְתוּנִים בַּגַּג וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים;

הָיוּ זֵיתָיו נְתוּנִים בַּגַּג לאחר המסיק, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים,

אִם שָׂמַח – בְּ'כִי יוּתַּן'.

אִם שָׂמַח בכך – בְּ'כִי יוּתַּן'.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ, שהמים שוטפים את הזיתים, ואין זה מוכיח על כוונה.

אֶלָּא, אִם פָּקַק אֶת הַצִּנּוֹר, אוֹ אִם חִלְחֵל לְתוֹכָן.

אֶלָּא, מתי הם ב׳כי יותן׳ – אִם פָּקַק אֶת הַצִּנּוֹר המנקז את המים מן הגג, כדי שיציפו המים את הזיתים, אוֹ אִם חִלְחֵל את מי הגשמים לְתוֹכָן, לערמת הזיתים, שניער את הערמה. ואין הלכה כרבי יהודה.

הַחַמָּרִין שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בַּנָּהָר וְנָפְלוּ שַׂקֵּיהֶם לַמַּיִם;

הַחַמָּרִין, מוליכי חמורי משא, שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בַּנָּהָר עם חמוריהם, וְנָפְלוּ שַׂקֵּיהֶם לַמַּיִם, ובהם פירות, והעלום;

אִם שָׂמְחוּ – בְּ'כִי יוּתַּן'.

אִם שָׂמְחוּ – בְּ׳כִי יוּתַּן׳.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לאדם שֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ שפירותיו נרטבים.

אֶלָּא, אִם הָפְכוּ.

אֶלָּא, מתי הם ב׳כי יותן׳ – אִם הָפְכוּ את השקים, כדי שהמים יגיעו לכל הפירות. ואין הלכה כרבי יהודה.

הָיוּ רַגְלָיו מְלֵאוֹת טִיט, וְכֵן רַגְלֵי בְהֶמְתּוֹ, עָבַר בַּנָּהָר;

הָיוּ רַגְלָיו של אדם מְלֵאוֹת טִיט, וְכֵן רַגְלֵי בְהֶמְתּוֹ, ועָבַר בַּנָּהָר;

אִם שָׂמַח – בְּ'כִי יוּתַּן'.

אִם שָׂמַח, שמי הנהר שוטפים את רגליו ורגלי בהמתו – הרי המים שעל רגליו ורגלי בהמתו הם בְּ'כִי יוּתַּן', מכשירים אוכלים שנרטבו בהם, שהרי נתלשו ממקומם לרצונו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לאדם שֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ בכך, ואין זה מוכיח על כוונה בהרטבה זו.

אֶלָּא, אִם עָמַד וְהֵדִיחַ.

אֶלָּא, רק אִם עָמַד וְהֵדִיחַ, רחץ את רגלי בהמתו, המים שרחץ בהם הם ב'כי יותן'. ואין הלכה כרבי יהודה.

בָּאָדָם וּבִבְהֵמָה טְמֵאָה – לְעוֹלָם טָמֵא.

ומוסיפים: ואף לדעת רבי יהודה, לא נאמר דבר זה אלא בבהמתו הטהורה, המשמשת לעבודה ולמרעה או לשחיטה, ואינו מקפיד על ניקיונה. אבל בָּאָדָם עצמו וּבִבְהֵמָה טְמֵאָה, כגון סוס שהוא רוכב עליו – לְעוֹלָם טָמֵא. אף אם לא עמד והדיח, המים שעברו בהם הם ב'כי יותן', שלא ייתכן שאינו רוצה בכך.

הַמּוֹרִיד אֶת הַגַּלְגַּלִּים וְאֶת כְּלֵי הַבָּקָר בִּשְׁעַת הַקָּדִים לַמַּיִם בִּשְׁבִיל שֶׁיָּחֹצוּ – הֲרֵי זֶה בְּ'כִי יוּתַּן'.

הַמּוֹרִיד אֶת הַגַּלְגַּלִּים, גלגלי העץ של העגלות, וְאֶת כְּלֵי הַבָּקָר, כגון העול והמחרשה העשויים עץ, בִּשְׁעַת הַקָּדִים, הרוח המזרחית החמה המייבשת את העץ ומבקעת אותו, לַמַּיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיָּחֹצוּ, שיהיו מהודקים ומחוזקים – הֲרֵי זֶה בְּ'כִי יוּתַּן', אם נרטבו פירות מהמים שעל גבי כלים אלה הוכשרו, מפני שנתלשו לרצונו.

הַמּוֹרִיד בְּהֵמָה לִשְׁתּוֹת;

הַמּוֹרִיד בְּהֵמָה לנהר לִשְׁתּוֹת, כדי שתשתה, ולא כדי לרחוץ אותה,

הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיהָ – בְּ'כִי יוּתַּן'. וּבְרַגְלֶיהָ – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן'.

הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיהָ – בְּ'כִי יוּתַּן', שהרי רצונו בהם. ואולם המים שבְרַגְלֶיהָ – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן', שהרי אינו מעוניין בכך, ולא נתלשו מהנהר לרצונו.

אִם חִשֵּׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ – אַף הָעוֹלִין בְּרַגְלֶיהָ בְּ'כִי יוּתַּן'.

אבל אִם חִשֵּׁב, בשעה שהוריד אותה לשתות, שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ – אַף המים הָעוֹלִין בְּרַגְלֶיהָ בְּ'כִי יוּתַּן'.

בִּשְׁעַת הַיַּחַף וְהַדַּיִשׁ – לְעוֹלָם טָמֵא.

ובִשְׁעַת הַיַּחַף, העייפות והחום, שמי הנהר מצננים את רגלי הבהמה, ובשעת הַדַּיִשׁ, שאז על רגלי הבהמה להיות נקיות, ודרך בני אדם להוריד את הבהמות לנהר לשם כך – לְעוֹלָם טָמֵא, המים מכשירים לקבל טומאה, אף אם לא חשב על כך במפורש.

הוֹרִיד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁחִשֵּׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ – אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן', שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה, וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה.

הוֹרִיד חֵרֵשׁ, או שׁוֹטֶה וְכן קָטָן את הבהמה לנהר כדי לשתות, אַף עַל פִּי שֶׁחִשֵּׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ – המים שעל רגליה אֵינָן בְּ'כִי יוּתַּן', מפני שֶׁיֵּשׁ לָהֶן, לשלושה אלה, מַעֲשֶׂה, שיש תוקף למעשה שלהם, וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה, כלומר אין תוקף למחשבתם, אם אינה ניכרת מתוך מה שעשו, מפני שאין להם דעת שלמה.