מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ בִּנְחוּשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר, נִרְאִין אֲבָל לֹא יוֹצְאִים; אִם אוֹפֶה אֶת הַבָּצֵק וְהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן – טָמֵא.

מַחַט אוֹ טַבַּעַת שהן טמאות בדרגת 'אב הטומאה' ומטמאות כלי חרס, שֶׁנִּמְצְאוּ שקועים בִּנְחוּשְׁתּוֹ (קרקעיתו) שֶׁל תַּנּוּר, נִרְאִין בתוכו, אֲבָל לֹא יוֹצְאִים (בולטים) אל חללו; אִם אוֹפֶה אֶת הַבָּצֵק על אותו מקום, וְהוּא, הבצק, נוֹגֵעַ בָּהֶן – התנור טָמֵא, שכל מקום שהבצק מגיע אליו נחשב ל'תוך' התנור.

בְּאֵי זֶה בָּצֵק אָמְרוּ? בְּבָצֵק הַבֵּינוֹנִי.

ומעירים: בְּאֵי זֶה בָּצֵק אָמְרוּ? בְּבָצֵק הַבֵּינוֹנִי, שאינו נוזלי שנכנס לסדקים ולא קשה מדי שאינו נדבק.

נִמְצְאוּ בִּטְפֵילַת הַתַּנּוּר מוּקָּף צָמִיד פָּתִיל; אִם בְּטָמֵא – טְמֵאִין. וְאִם בְּטָהוֹר – טְהוֹרִים.

נִמְצְאוּ מחט או טבעת טהורים בִּטְפֵילַת הַתַּנּוּר (בטיט שמדביקים לדפנותיו), והתנור מוּקָּף צָמִיד פָּתִיל, שפתח התנור סגור במכסה צמוד ומהודק, ואם הוא נתון בתוך אוהל המת אינו נטמא; אִם נמצאו בּטפילת תנור שכבר היה טָמֵא – טְמֵאִין, שכלי חרס טמא אינו מציל ב'צמיד פתיל', וְאִם בְּתנור טָהוֹר – טְהוֹרִים.

נִמְצְאוּ בִּמְגוּפַת הֶחָבִית; מִצִּדֶּיהָ – טְמֵאִים. מִכְּנֶגֶד פִּיהָ – טְהוֹרִים.

נִמְצְאוּ המחט או הטבעת בִּמְגוּפַת (פקק טיט של) הֶחָבִית, המכסה את פי החבית מלמעלה ומן הצדדים, והייתה החבית באוהל המת; אם נמצאו מִצִּדֶּיהָ, בצדי המגופה שאינם כנגד פתח החבית – טְמֵאִים, מפני שצדדי החבית אינם זקוקים למגופת הטיט, והרי זה כמי שמניח מחט על חרס החבית וטח עליה בטיט. ואם נמצאו מִכְּנֶגֶד פִּיהָ, בחלק המגופה שמעל פתח החבית – טְהוֹרִים, כדין החבית עצמה שניצלת בצמיד פתיל, שהמגופה חלק ממנה.

נִרְאִין בְּתוֹכָהּ אֲבָל לֹא לַאֲוִירָהּ – טְהוֹרִין. שׁוֹקְעִים בְּתוֹכָהּ וְתַחְתֵּיהֶם כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם – טְהוֹרִין.

ומסייגים: מתי הם טהורים כאשר הם כנגד פיה? דווקא כאשר הם נִרְאִין בְּתוֹכָהּ, מתוך החבית, אֲבָל לֹא מגיעות לַאֲוִירָהּ של החבית, שהם מצויים למעלה משפתה – טְהוֹרִין. וכן כאשר הם שׁוֹקְעִים בְּתוֹכָהּ, באוויר החבית, וְאולם יש תַחְתֵּיהֶם שכבת טיט או חמר, אפילו כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם, כלומר שאינם 'נראים' – טְהוֹרִים. אבל אם הם חשופים בחלל החבית – טמאים (ראו איור), מפני שגזרו חכמים על כלי מוקף צמיד פתיל, שאינו מציל על כלי מתכת שיש לו טהרה במקווה (ראו במשנה הבאה).

חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמֵנֶיקֶת בְּתוֹכָהּ, מוּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּת –

חָבִית חרס שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמֵנֶיקֶת ('קשית' עשויה מתכת) בְּתוֹכָהּ, והחבית מוּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל (סגורה ומהודקת) וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּת – נחלקו מה דין המינקת,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין – טְהוֹרִין, וּמֵנֶיקֶת – טְמֵאָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין משום צמיד פתיל, ואילו המֵנֶיקֶת טְמֵאָה, שחכמים גזרו על הכלים שיש להם אפשרות להיטהר במקווה, שלא יינצלו מן הטומאה בכלי המוקף צמיד פתיל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מֵנֶיקֶת טְהוֹרָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מֵנֶיקֶת טְהוֹרָה, שכלי מוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שנתון בתוכו.

חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

אכן, לאחר שדנו בדבר זה, חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא לְמַטָּה מִנְּחוּשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר –

הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא לְמַטָּה מִנְּחוּשְׁתּוֹ (תחתיתו) שֶׁל התַּנּוּר –

טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: חַי נָפַל וְעַכְשָׁיו מֵת.

התנור טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: כשהיה השרץ חַי נָפַל לשם דרך חלל התנור, וְעַכְשָׁיו, משנכנס אל מתחת לתנור, מֵת. והרי תנור מיטמא רק מחללו, כפי ששנינו במשנה א.

מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ לְמַטָּה מִנְּחוּשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר –

וכן מַחַט אוֹ טַבַּעַת טמאים שֶׁנִּמְצְאוּ לְמַטָּה מִנְּחוּשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר –

טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּנּוּר.

התנור טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ קבורים, עַד שֶׁלֹּא בָּא והועמד הַתַּנּוּר באותו מקום.

נִמְצְאוּ בְּאֵפֶר מַקְלֶה –

נִמְצְאוּ המחט או הטבעת בְּאֵפֶר מַקְלֶה, הנותר משרפת העצים בתנור –

טָמֵא, שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה.

טָמֵא, שֶׁהרי במקרה זה אֵין לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה לטהר.

סְפוֹג שֶׁבָּלַע מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְנָגוּב מִבַּחוּץ,

סְפוֹג שֶׁבָּלַע מַשְׁקִין טְמֵאִין וְהוא נָגוּב (יבש) מִבַּחוּץ,

וְנָפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר –

וְנָפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר –

טָמֵא, שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת.

התנור טָמֵא, מפני שֶׁסּוֹף המַשְׁקֶה לָצֵאת מהספוג, ולכן, נידון כטומאה המונחת בקופסא ולא כטומאה בלועה.

וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל לֶפֶת וְשֶׁל גֶּמִי.

וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל לֶפֶת וְשֶׁל גֶּמִי (חתיכה מצמח הגומא), שהם סופגים נוזלים, אם בלועים בהם משקים טמאים – מטמאים את התנור.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ, בלפת ובגמי, מפני שאינם עומדים להיסחט מהמשקים שבהם כשם שהספוג עומד לכך. ואין הלכה כמותו.

חֲרָסִין שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְנָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר;

שברי חֲרָסִין שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן במַשְׁקִין טְמֵאִין, ונספגו המשקים לתוך החרסים וְנָפְלוּ החרסים לַאֲוִיר הַתַּנּוּר;

הוּסַּק הַתַּנּוּר – טָמֵא, שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת.

אם הוּסַּק הַתַּנּוּר – הריהו טָמֵא, ואין מחשיבים את המשקים לבלועים, מפני שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת מחרסים שהסיקו אותם, כפי ששנינו במשנה הקודמת לעניין ספוג.

וְכֵן בְּגֶפֶת חֲדָשָׁה.

וְכֵן הדין בְּגֶפֶת, פסולת הזיתים לאחר ששמנם נסחט, כשהיא חֲדָשָׁה ולחה, שאם היה השמן טמא, כגון שעסקו בו אנשים טמאים, והוסק התנור – התנור טמא.

אֲבָל בִּישָׁנָה – טָהוֹר.

אֲבָל בּגפת ישָׁנָה, שהיא יבשה – התנור טָהוֹר.

וְאִם יָדוּעַ שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן מַשְׁקִין, אֲפִילּוּ לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים – נִטְמָא.

וְאִם יָדוּעַ שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן מַשְׁקִין בהיסק התנור, אֲפִילּוּ בגפת ישנה לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים – נִטְמָא התנור.

הַגֶּפֶת וְהַזָּגִין שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה, וְהָלְכוּ עֲלֵיהֶם טְמֵאִים,

הַגֶּפֶת (פסולת הזיתים) וְהַזָּגִין (קליפות הענבים), שֶׁנַּעֲשׂוּ (נסחטו) בְּטָהֳרָה, על ידי אנשים טהורים ובכלים טהורים, ולאחר מכן הָלְכוּ עֲלֵיהֶם אנשים טְמֵאִים,

וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין –

וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין –

טְהוֹרִין, שֶׁמִּתְּחִלָּתָן נַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה.

המשקים טְהוֹרִין, מפני שֶׁמִּתְּחִלָּתָן, כשהיו הזיתים והענבים אוכל המקבל טומאה, נַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה, ובמצבם כעת, כשהם גפת או זגים, אינם מקבלים טומאה.

כּוּשׁ שֶׁבָּלַע אֶת הַצִּינּוֹרָא,

כּוּשׁ (פלך, מוט שטווים בו חוטים) שֶׁ'בָּלַע' אל קרבו אֶת הַצִּינּוֹרָא, האנקול שבראשו, ששקעה בתוכו,

מַלְמָד שֶׁבָּלַע אֶת הַדָּרְבָּן,

וכן מַלְמָד (מקל שמכוונים באמצעותו את הבהמה החורשת) שֶׁבָּלַע אֶת הַדָּרְבָּן, המסמר שבראשו,

לְבֵינָה שֶׁבָּלְעָה אֶת הַטַּבַּעַת,

וכן לְבֵינָה שֶׁבָּלְעָה אֶת הַטַּבַּעַת, שנפלה מידו בשעה שגיבל את הטיט;

וְהֵן טְהוֹרִים;

וְהֵן, הכלים הבלועים, היו טְהוֹרִים –

נִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת – נִטְמְאוּ.

אם נִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת – נִטְמְאוּ, שאין חפץ ניצול כשהוא בלוע.

הִסִּיטָן הַזָּב – נִטְמְאוּ.

וכן, אם הִסִּיטָן הַזָּב – נִטְמְאוּ, כשאר כל הכלים שהזב מסיט אותם.

נָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר – טִמְּאוּהוּ.

וכן, אם היו הכלים הבלועים טמאים בדרגת אב הטומאה, אם נָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר – טִמְּאוּהוּ.

נָגַע בָּהֶן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – טָהוֹר.

אמנם, אם נָגַע בָּהֶן, בכוש, במלמד ובלבנה הטהורים, כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – טָהוֹר. שהם עצמם אינם נטמאים אגב מה שבתוכם.

סְרִידָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל פִּי הַתַּנּוּר מוּקָּף צָמִיד פָּתִיל;

סְרִידָה, מעין שבכה של חרס או לוח קעור, שרגילים לכסות בה את פי התנור, שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל פִּי הַתַּנּוּר מוּקָּף צָמִיד פָּתִיל, שמכסה את פתחו העליון של התנור, ומחוברת אליו בטיט.

נִסְדַּק מִן הַתַּנוּר לַסְּרִידָה – שִׁעוּרוֹ מְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ שֶׁלֹּא נִכְנָס.

נִסְדַּק מִן גוף הַתַּנוּר ועד לַסְּרִידָה, אך היא עצמה לא נסדקה – שִׁעוּרוֹ לבטל את סגירת הצמיד פתיל כמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ (קצה מלמד הבקר) בדיוק, שֶׁלֹּא נִכְנָס המרדע אל הסדק בפועל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִכְנָס.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: השיעור נמדד במרדע שנִכְנָס, שהוא מרווח מעט יותר משיעורו של המרדע.

נִסְדְּקָה סְרִידָה – שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּע נִכְנָס.

נִסְדְּקָה הסְרִידָה עצמה – שִׁעוּרוֹ של הסדק לבטל דין צמיד פתיל כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּע כשהמרדעא נִכְנָס.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא נִכְנָס.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא נִכְנָס. ואין הלכה כרבי יהודה בשני העניינים.

הָיָה עָגוֹל– אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ אָרוֹךְ, אֶלָּא שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנָס.

שאם הָיָה נקב עָגוֹל – אֵין מחמירים ורוֹאִין אוֹתוֹ כאילו הוא אָרוֹךְ, מלבני או סגלגל, כצורת פי המרדע. אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא פִּי מַרְדֵּעַ נִכְנָס. ואם אין מרדע יכול להיכנס דרכו בפועל – עדיין נחשב לכלי מוקף צמיד פתיל.

תַּנּוּר שֶׁנִּיקַּב מֵעֵינוֹ –

תַּנּוּר שֶׁנִּיקַּב מֵעֵינוֹ (פתח בצד התנור להוצאת העשן, ראו איור לעיל פ"ז מ"ז), שסתמו את העין בטיט, ואחר כך ניקב שם –

שִׁיעוּרוֹ מְלֹא כּוּשׁ, נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא דּוֹלֵק.

שִׁיעוּרוֹ לבטל דין צמיד פתיל, מְלֹא קנה דק של כּוּשׁ (פלך), כאשר הוא נִכְנָס וְיוֹצֵא דרך ה'עין' כשהוא דּוֹלֵק, בלא שיכבה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אפילו שֶׁלֹּא דּוֹלֵק.

נִיקַּב מִצִּדּוֹ – שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא כּוּשׁ, נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דּוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דּוֹלֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִן הָאֶמְצַע – נִכְנָס, מִן הַצַּד – אֵינוֹ נִכְנָס.

נִיקַּב התנור מִצִּדּוֹ של העין – שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא כּוּשׁ שנִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דּוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מלוא כוש דּוֹלֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תנור שניקב מעינו מִן הָאֶמְצַע – שיעורו כמלוא עובי כוש שנִכְנָס בנקב. ואם ניקב מִן הַצַּד – שיעורו כמלוא כוש בדיוק, שאֵינוֹ נִכְנָס.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּיקְּבָה – שִׁיעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּיה שֶׁל שִׁיפוֹן: מִן הָאֶמְצַע – נִכְנָס, מִן הַצַּד – אֵינוֹ נִכְנָס.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר רבי שמעון בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּיקְּבָה, ששִׁיעוּרָהּ מְלֹא עובי מִיצָה (מפרק) שְׁנִיָּה שֶׁל גבעול שִׁיפוֹן, שקטנה מן המיצה שתחתיה וגדולה מזו שמעליה: שאם ניקבה המגופה מִן הָאֶמְצַע, שיעור הנקב הוא כמלוא מיצה של שיפון נִכְנָס, ואם ניקבה מִן הַצַּד, והנקב הגיע עד החבית – שיעורה כמלוא מיצה שאֵינוֹ נִכְנָס.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ – שִׁיעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּיה שֶׁל קָנֶה: מִן הָאֶמְצַע – נִכְנָס, מִן הַצַּד – אֵינוֹ נִכְנָס.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר רבי שמעון בַּחֲצָבִים (כדים) גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ, ששִׁיעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה: שאם ניקבו מִן הָאֶמְצַע, משערים אותו בנִכְנָס, ואם ניקבו מִן הַצַּד, משערים בשאֵינוֹ נִכְנָס. והלכה כתנא הראשון.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר מַשְׁקִין, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא – טְמֵאִים.

ומעירים בעניין שיעורי הנקבים שנאמרו: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ החבית או החצבים לְהחזיק בהם יַיִן. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר מַשְׁקִין, אֲפִילּוּ בנקב כָּל שֶׁהוּא, קטן ביותר – בטל מהם דין צמיד פתיל, וטְמֵאִים.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא – טְמֵאִים.

ועוד, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ הנקבים בִּידֵי אָדָם אלא מאליהם. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִּידֵי אָדָם בכוונה, אֲפִילּוּ בנקב כָּל שֶׁהוּא – טְמֵאִים.

נִיקְּבוּ, הֶעָשׂוּי לְאוֹכָלִים – שִׁיעוּרָן בְּזֵיתִים, הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִים – שִׁיעוּרָן בְּמַשְׁקִים. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ – מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחוּמְרוֹ, בְּצָמִיד פָּתִיל וּבְכוֹנֵס מַשְׁקֶה.

ושאר הכלים שנִיקְּבוּ, כל הֶעָשׂוּי לְאוֹכָלִים – שִׁיעוּרָן של הנקבים בְּזֵיתִים, שאם יוצאים זיתים מהנקב אין הכלי מציל מהטומאה בצמיד פתיל. וכל הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִים – שִׁיעוּרָן בְּמַשְׁקִים. וכלי הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ, לאוכלים ולמשקים – מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחוּמְרוֹ, כשיעור של כלי העשוי למשקים, ואף שמוקף בְּצָמִיד פָּתִיל, אם ניקב בְכוֹנֵס מַשְׁקֶה, אינו מציל מפני הטומאה.