שִׁיעוּר כְּלִי חֶרֶס לִיטָּהֵר,

שִׁיעוּר כְּלִי חֶרֶס שניקב לִיטָּהֵר, הן לעניין שאם היה טמא בפועל נטהר בכך, והן לעניין שאינו מקבל עוד טומאה להבא, כך הוא:

הֶעָשׂוּי לָאוֹכָלִין – שִׁיעוּרוֹ בְּזֵיתִים.

כלי הֶעָשׂוּי לקבל בו אוֹכָלִין – שִׁיעוּרוֹ בְּזֵיתִים, שאם אי אפשר להחזיק בכלי זיתים – הריהו טהור.

הֶעָשׂוּי לַמַּשְׁקִין – שִׁיעוּרוֹ בְּמַשְׁקִין.

וכלי הֶעָשׂוּי לַמַּשְׁקִין – שִׁעוּרוֹ בְּּמַשְׁקִין, אם משקים יוצאים מן החור או הסדק.

הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ – מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחוּמְרוֹ בְּזֵיתִים.

וכלי הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ, שמשמש הן לאוכלים והן למשקים – מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחוּמְרוֹ, הולכים אחר הצד החמור, בְּזֵיתִים, שאינו נטהר עד שאינו יכול להכיל זיתים.

חָבִית – שִׁיעוּרָהּ בִּגְרוֹגָרוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

חָבִית – שִׁיעוּרָהּ להיטהר הוא בּנקב שמונע ממנה להכיל גְּרוֹגָרוֹת (תאנים מיובשות), שהרי היא משמשת גם לאחסון גרוגרות (ראו שבת כ"ב מ"ג), אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֶּאֱגוֹזִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּנקב גדול יותר, המונע אותה מלקבל אֱגוֹזִים, מפני שלפעמים משתמשים בה גם לכך.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּזֵיתִים.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בּנקב ששיעורו קטן יותר, המונע אותה מלקבל זֵיתִים. והלכה כרבי יהודה.

הַלְּפָס וְהַקְּדֵירָה – שִׁיעוּרָן בְּזֵיתִים.

הַלְּפָס (אלפס), מעין מחבת עמוקה, וְהַקְּדֵירָה – שִׁיעוּרָן בְּזֵיתִים, כדין כלים העשויים גם לאוכלים וגם למשקים.

הַפַּךְ וְהַטְּפִי, שִׁיעוּרָן בְּשֶׁמֶן.

הַפַּךְ, כד שמן, וְהַטְּפִי, כלי בעל פיה צרה המשמש לטפטוף שמן – שִׁיעוּרָן בְּשֶׁמֶן.

וְהַצַּרְצוּר, שִׁיעוּרוֹ בְּמַיִם.

וְהַצַּרְצוּר, מעין בקבוק חרס המשמש למים או ליין (ראו פ"ב מ"ח) – שִׁיעוּרוֹ בְּמַיִם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּן בְּזֵרְעוֹנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּן בְּזֵרְעוֹנִים (זרעי מאכל), מפני שלפעמים משתמשים בהם גם לאחסון זירעונים. ואין הלכה כמותו.

נֵר, שִׁיעוּרוֹ בְּשֶׁמֶן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּפְרוּטָה קְטַנָּה.

נֵר – שִׁיעוּרוֹ בְּשֶׁמֶן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּגודל פְרוּטָה קְטַנָּה, מפני שלפעמים משתמשים בו לאחסון מטבעות כאלה. ואין הלכה כמותו.

נֵר שֶׁנִּיטַּל פִּיו – טָהוֹר. וְשֶׁל אֲדָמָה שֶׁהוּסַּק פִּיו בַּפְּתִילָה – טָהוֹר.

נֵר שֶׁנִּיטַּל והוסר פִּיו, הפתח שמכניסים בו את הפתילה ודולקת – טָהוֹר, מפני שאינו ראוי עוד לשמש כנר. וְכן נר שֶׁל אֲדָמָה, שלא הוסק בתנור, שֶׁהוּסַּק פִּיו בַּפְּתִילָה שדלקה, ונעשה שם קשה כחרס – טָהוֹר, שכלי אדמה אינם מקבלים טומאה אלא אם נצרפו בכבשן, ואין די בהיסק פי הנר באופן זה.

חָבִית שֶׁנִּיקְּבָה וַעֲשָׂאָהּ בְּזֶפֶת, וְנִשְׁבְּרָה;

חָבִית טמאה שֶׁנִּיקְּבָה כשיעור גרוגרת, ונטהרה בכך, כפי ששנינו במשנה הקודמת, וַעֲשָׂאָהּ, תיקן אותה בְּזֶפֶת, והיא שוב מקבלת טומאה, וְאחר כך נִשְׁבְּרָה;

אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַזֶּפֶת מַחֲזִיק רְבִיעִית – טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ.

אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַזֶּפֶת, אם אותו חלק מַחֲזִיק רְבִיעִית הלוג – טְמֵאָה, כפי ששנינו (לעיל פ"ב מ"ב) שחבית שנשברה, אם יש בה חלק שמכיל רביעית הלוג – מקבלת טומאה. וטעם הדבר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ, מן החבית בשעה שעשאה בזפת.

חֶרֶס שֶׁנִּיקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְּזֶפֶת, אַף עַל פִּי מַחֲזִיק רְבִיעִית – טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלָיו.

אבל חֶרֶס, שבר של חבית שֶׁנִּיקַּב, וַעֲשָׂאוֹ בְּזֶפֶת, אַף עַל פִּי שמַּחֲזִיק רְבִיעִית – טָהוֹר, אינו מקבל טומאה, אף על פי שחזר וסתם את הנקב, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלָיו.

חָבִית שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה וּטְפָלָהּ בִּגְלָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִים נוֹפְלִים – טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ.

חָבִית שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה, שנסדקה ונעשתה רעועה, וּטְפָלָהּ, טח אותה בִּגְלָלִים של בעלי חיים, כדי להדק ולחזק את חיבור חלקיה, אַף עַל פִּי שֶׁאם הוּא היה נוֹטֵל אֶת הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִים הסדוקים היו נוֹפְלִים – טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁמעולם לֹא בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ.

נִשְׁבְּרָה וְדִבֵּק מִמֶּנָּה חַרְסִית, אוֹ שֶׁהֵבִיא חַרְסִית מִמָּקוֹם אַחֵר וּטְפָלָן בִּגְלָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִין עוֹמְדִים – טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ.

ואולם, אם נִשְׁבְּרָה חבית, וְדִבֵּק מִמֶּנָּה את שברי החַרְסִית (חרסים) שלה מחדש, אוֹ שֶׁהֵבִיא חַרְסִית (חרסים) מִמָּקוֹם אַחֵר, וּטְפָלָן בִּגְלָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאם הוּא היה נוֹטֵל הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִין היו עוֹמְדִים, שנדבקו זה בזה – טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ כשנשברה, ומריחת החומר אינה מועילה לבנות את השברים ככלי.

הָיָה בָּהּ חֶרֶס מַחֲזִיק רְבִיעִית – כּוּלָּהּ מְטַמָּא בְּמַגָּע, וּכְנֶגְדּוֹ מְטַמֵּא בַּאֲוִיר.

ואם הָיָה בָּהּ, באותה חבית שנשברה וטחה בגללים, שבר חֶרֶס שהוא מַחֲזִיק רְבִיעִית הלוג או יותר, והוא נחשב כלי חרס (כלעיל פ"ב מ"ב), החבית כּוּלָּהּ, שאר החבית, נחשבת כ'יד' של אותו שבר גדול. ולפיכך, אם היא נטמאה, מְטַמָּא אוכלים ומשקים בְּמַגָּע אך לא באוויר שלה. ורק האוויר כְנֶגְדּוֹ של החרס המחזיק רביעית, הנחשב 'כלי', מְטַמֵּא בַּאֲוִיר.

הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶס הַבָּרִיא –

הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶס הַבָּרִיא (שלם ויציב) בחומר לחיזוק –

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמְּאִים.

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמְּאִים את הטיפול, אם הכלי טמא. שהוא נחשב חלק מהכלי, ואם נגעו בו אוכלים או משקים – נטמאו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטּוֹפֵל אֶת הַבָּרִיא – טָהוֹר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטּוֹפֵל אֶת הכלי הַבָּרִיא – הטיפול טָהוֹר, אף כאשר הכלי טמא. שמכיוון שאינו נצרך, אין הוא נחשב חלק מן הכלי.

וְאֶת הָרָעוּעַ – טָמֵא.

וְדווקא הטופל אֶת הכלי הָרָעוּעַ – הטיפול טָמֵא, כדינו של הכלי, מפני שהוא מייצב את הכלי, והוא נחשב חלק בלתי נפרד ממנו.

וְכֵן בְּחִידּוּק הַקֵּרוּיָה.

וְכֵן נחלקו החכמים בְּחִידּוּק (הידוק) הַקֵּרוּיָה, מין דלעת שרוקנו את תוכה ומשמשת כלי קיבול, ומהדקים אותה בחישוק, אם נטמאה כשהיא 'בריאה'. רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים את הנוגע בהידוק, וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים.

יַבְּלִית שֶׁטּוֹפְלִין בָּהּ הַפִּטָּסִין,

יַבְּלִית, מין עשב או טיט, שֶׁטּוֹפְלִין, רגילים לטוח בָּהּ אֶת הַפִּטָּסִין, כלי חרס גדולים מאוד,

הַנּוֹגֵעַ בָּהּ – טָמֵא.

אוכל או משקה הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, ביבלית, כאשר הפיטס טמא – הריהו טָמֵא, שהיבלית מועילה לחיזוקו ולאיטומו של הפיטס, ולפיכך, נידונה כחלק מהכלי.

מְגוּפַת חָבִית אֵינָהּ חִיבּוּר.

מְגוּפַת (פקק) החָבִית אֵינָהּ חִיבּוּר לחבית, אף על פי שרגילים לחברה אל החבית בטיט וכדומה.

הַנּוֹגֵעַ בְּטִפּוּלוֹ שֶׁל תַּנוּר – טָמֵא.

הַנּוֹגֵעַ בְּטִפּוּלוֹ שֶׁל תַּנוּר, בטיט שמדביקים עליו מבחוץ – טָמֵא כאילו נגע בתנור. מפני שהטיח מועיל לתנור בכל זמן, לעבותו ולשמור על חומו, ולפיכך, הוא נחשב חלק מהכלי.

מֵיחַם שֶׁטְּפָלוֹ בְּחוֹמֶר וּבְחַרְסִית,

מֵיחַם, דוד לחימום מים, שֶׁטְּפָלוֹ בְּחוֹמֶר ('חימר') או בְחַרְסִית (טיט לבן עשוי משחיקת אבנים או חרסים), והמיחם עצמו טמא;

הַנּוֹגֵעַ בַּחוֹמֶר – טָמֵא. וּבַחַרְסִית – טָהוֹר.

הַנּוֹגֵעַ בַּחוֹמֶר – טָמֵא, כנוגע במיחם עצמו, ואילו הנוגע בַחַרְסִית – טָהוֹר, מפני שהיא אינה מתחברת היטב למיחם, ששימושו על האש.

קוּמְקוּם שֶׁנִּיקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְּזֶפֶת,

קוּמְקוּם, כלי המשמש להרתחה או למזיגת מים חמים, שֶׁנִּיקַּב, וַעֲשָׂאוֹ, תיקנו בְּזֶפֶת –

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּין כַּצּוֹנֵן.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, מפני שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּין כּפי שהוא מקבל את הצּוֹנֵן, שהרי הזפת נמסה מן החום.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּכְלֵי זֶפֶת. כְּלֵי נְחשֶׁת שֶׁזְּפָתָן – טְהוֹרִין. וְאִם לְיַיִן – טְמֵאִין.

וְכֵן הָיָה אוֹמֵר רבי יוסי בִּשאר כְלֵי זֶפֶת (כלים שזיפתו אותם): כְּלֵי נְחשֶׁת שֶׁזְּפָתָן (שזיפת אותם) – טְהוֹרִין, ששימושם בחמים. וְאִם עשויים לְיַיִן, לשימוש צונן – טְמֵאִין, שהזיפות מועיל לשימוש כלי הנחושת ביין. וכן הלכה.

חָבִית שֶׁנִּקְּבָה, וַעֲשָׂאָהּ בְּזֶפֶת יָתֵר מִצָּרְכָּהּ;

חָבִית שֶׁנִּקְּבָה, וַעֲשָׂאָהּ, תיקן אותה בְּזֶפֶת יָתֵר מִצָּרְכָּהּ, ממה שהייתה צריכה כדי לסתום את הנקב,

הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכָּהּ – טָמֵא.

הַנּוֹגֵעַ בּזפת שהוא צָרְכָּהּ, במקום הנקב – טָמֵא.

יָתֵר מִצָּרְכָּהּ – טָהוֹר.

והנוגע בחלק הזפת שהוא יָתֵר מִצָּרְכָּהּ, כגון בצד הנקב – טָהוֹר, שאותה זפת אינה חלק מהכלי, מפני שאינה מועילה לו כלום.

זֶפֶת שֶׁנָּטְפָה עַל הֶחָבִית, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ – טָהוֹר.

וכן זֶפֶת שֶׁנָּטְפָה עַל הֶחָבִית בלא צורך – הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָהוֹר.

מַשְׁפֵּךְ שֶׁל עֵץ וְשֶׁל חֶרֶס שֶׁפְּקָקוֹ בְּזֶפֶת,

מַשְׁפֵּךְ שֶׁל עֵץ או שֶׁל חֶרֶס, שבדרך כלל אינו מטמא, מפני שאין לו בית קיבול (לעיל פ"ב מ"ד), שֶׁפְּקָקוֹ, סתם את נקב היציאה שלו, בְּזֶפֶת –

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַמֵּא.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַמֵּא, כדין זפת שסתמו בו חבית נקובה.

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא בְּשֶׁל עֵץ, וּמְטַהֵר בְּשֶׁל חֶרֶס.

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא בְּשֶׁל עֵץ, שהזפת נדבקת אליו יפה, וּמְטַהֵר בְּשֶׁל חֶרֶס, שהזפת לא נדבקת בו יפה, ועתיד ליפול. והלכה כמותו.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם, שאף בעץ אין סתימת הזפת מחזיקה מעמד הרבה.