סַנְדָּל עִמְקִי, וְכִיס שֶׁל שְׁנָצוֹת; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף כְּפִיפָה מִצְרִית; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף סַנְדָּל לָדִיקִי כַּיּוֹצֵא בָּהֶן –

סַנְדָּל עִמְקִי, של מקום בשם זה, וְכִיס שֶׁל שְׁנָצוֹת, עשוי חתיכת עור שמקפלים ומשחילים רצועות בלולאות שבשפתה; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף כְּפִיפָה מִצְרִית (סל נצרים); רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף סַנְדָּל לָדִיקִי, מהעיר לודקיא שבסוריה, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן –

הֲרֵי אֵלּוּ מִיטַּמְּאִין וּמִיטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בְּאוּמָּן.

הֲרֵי אֵלּוּ מִיטַּמְּאִין וּמִיטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בְּאוּמָּן. שאף אדם הדיוט שהשחיל בהם שנצות עושה אותם בכך כלי לעניין קבלת הטומאה, וכן מטהר אותם כאשר מסיר את השנצות.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא כָּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין וּמִיטַּהֲרִין שָׁלֹּא בְּאוּמָּן!

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא כָּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין וּמִיטַּהֲרִין שָׁלֹּא בְּאוּמָּן (בעל מקצוע), כאשר אדם יוצר כלי ראוי לשימוש או מבטלו, ומה ייחודם של כלים אלו לעניין זה!

אֲבָל אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מוּתָּרִין – טְמֵאִין, שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָם.

אֲבָל (אלא) מה שנזכרו הוא לעניין אחר: אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מוּתָּרִין, שהסירו את השנצים מהם – טְמֵאִין, מפני שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָם בקלות, ולכן לא בטלה מהם תורת כלי.

לֹא אָמְרוּ אֶלָא בִּכְפִיפָה מִצְרִית, שֶׁאַף הָאוּמָּן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ.

ולֹא אָמְרוּ לטהר אֶלָא בִּכְפִיפָה מִצְרִית, שהתירו אותה, שֶׁאַף הָאוּמָּן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ כלל לכמות שהייתה אלא בבנייה מחודשת. וכן הלכה.

כִּיס שֶׁל שְׁנָצוֹת שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנָצָיו – טָמֵא.

כִּיס שֶׁל שְׁנָצוֹת, עשוי חתיכת עור שמקפלים ומשחילים רצועות בלולאות שבשפתה, שֶׁנִּטְּלוּ ממנו שְׁנָצָיו, הרצועות – טָמֵא, כל זמן שבית קיבולו של העור ניכר.

נִפְשַׁט – טָהוֹר.

אבל נִפְשַׁט העור, שבטל בית הקיבול שלו – טָהוֹר.

טָלָה עָלָיו אֶת הַמַּטְלֵת מִלְּמַטָּן – טָמֵא.

טָלָה עָלָיו אֶת הַמַּטְלֵת, חיבר בו חתיכת עור מִלְּמַטָּן (מלמטה), כדרך שעושים לכיסי עור – טָמֵא, אף לאחר שנפשט, שיש עליו צורת כלי.

כִּיס לְתוֹךְ כִּיס, שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מֵהֶן בְּמַשְׁקֶה – לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ.

כִּיס שהוא נתון דרך קבע לְתוֹךְ כִּיס, שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מֵהֶן בְּמַשְׁקֶה טמא – לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ, הכיס השני. שהקלו בטומאת משקים להחשיב את הכיסים כשני כלים נפרדים.

צְרוֹר הַמַּרְגָּלִית – טָמֵא.

צְרוֹר (כיס עור) הַמַּרְגָּלִית (אבן יקרה) – טָמֵא, ככלי עור שיש בו בית קיבול.

צְרוֹר הַמָּעוֹת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים.

צְרוֹר הַמָּעוֹת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא ככלי קיבול, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, מפני שהוא נפתח תדיר, ואף נפחו משתנה לפי כמות המעות הצרורות בו, ולכן דינו כפיסת עור פשוטה. והלכה כחכמים.

כַּף לוֹקְטֵי קוֹצִים – טְהוֹרָה.

כַּף עור של לוֹקְטֵי קוֹצִים, פיסת עור פשוטה שנקשרת על הידיים – טְהוֹרָה, שאין לה בית קיבול כלל.

הַזּוֹן וְהַבְּרַכְיָיר – טְמֵאִין.

הַזּוֹן (חגור) וְהַבְּרַכְיָיר (מגן לברכיים) – טְמֵאִין.

וְהַשַּׁרְווּלִים – טְמֵאִין.

וְכן הַשַּׁרְווּלִים המכסים את זרועותיהם של בעלי המלאכה, ועשויים מעור – טְמֵאִין.

וְהַפְּרַקְלַיְימִין – טְהוֹרִין.

וְהַפְּרַקְלַיְימִין, מעין כפפות העוטפות את כף היד – טְהוֹרִין, שעשויים להגנה בלבד ולא לקבל בהם דבר.

וְכָל בֵּית אֶצְבָּעוֹת – טְהוֹרוֹת,

וְכָל בֵּית אֶצְבָּעוֹת, כפפה עם כיסים לאצבעות – טְהוֹרוֹת,

חוּץ מִשֶּׁל קַיָּיצִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֶת הָאוֹג.

חוּץ מִשֶּׁל קַיָּיצִין, לוקטי פירות קיץ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת, משמשת לקבל בתוכה אֶת אשכולות הפרי של הָאוֹג.

נִקְרְעָה, אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת רוֹב הָאוֹג – טְהוֹרָה.

נִקְרְעָה בית האצבעות, אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת רוֹב אשכול הָאוֹג – טְהוֹרָה.

סַנְדָּל שֶׁנִּפְסְקָה אַחַת מֵאָזְנָיו, וְתִקְּנָהּ – טָמֵא מִדְרָס.

סַנְדָּל טמא במדרס, שֶׁנִּפְסְקָה (נחתכה) אַחַת משתי אָזְנָיו, הלולאות שמחוברות לו מצדיו, שבהן נכנסות הרצועות המהדקות את הסנדל לרגל, וְתִקְּנָהּ – נשאר טָמֵא מִדְרָס, מפני שכאשר נפסקה האוזן האחת, עדיין הוא ראוי לשימוש בדוחק.

נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס.

ואם לאחר שתיקן את האוזן האחת, נִפְסְקָה האוזן השְׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ – טָהוֹר מִן טומאת הַמִּדְרָס שחלה עליו בתחילה, כיוון ששתי אוזניו הנוכחיות לא שימשו מעולם כמדרס הזב, והריהו כסנדל חדש, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס (ראשון לטומאה), מכיוון שאוזנו האחת נטמאה כאשר הייתה חלק מהסנדל ששימש כמדרס.

לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּפְסְקָה שְׁנִיָּה – טְהוֹרָה.

לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּפְסְקָה שְׁנִיָּה, והרי שתי האוזניים פסוקות – טְהוֹרָה הסנדל לגמרי, מפני שבפסיקת שתי האוזניים נחשב שבר כלי.

נִפְסַק עֲקֵבוֹ, נִיטַּל חוֹטְמוֹ, אוֹ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם – טָהוֹר.

סנדל שנִפְסַק עֲקֵבוֹ, העור המוגבה המקיף את הרגל מאחור, או שנִיטַּל חוֹטְמוֹ, חלקו הקדמי המכסה את האצבעות, אוֹ שֶׁנֶּחֱלַק חוטמו לִשְׁנַיִם – טָהוֹר, מפני שהוא נחשב שבר כלי.

סוֹלְיָים שֶׁנִּפְסַק מִכָּל מָקוֹם – טָהוֹר.

סוֹלְיָים, סנדל העשוי ללא עקב, שֶׁנִּפְסַק מִכָּל מָקוֹם – טָהוֹר.

מִנְעָל שֶׁנִּפְחַת, אִם אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת רוֹב הָרֶגֶל – טָהוֹר.

מִנְעָל שֶׁנִּפְחַת, אִם אֵינוֹ מְקַבֵּל בתוכו אֶת רוֹב כף הָרֶגֶל – טָהוֹר.

מִנְעָל שֶׁעַל הָאִמּוּם – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים.

מִנְעָל שֶׁעַל הָאִמּוּם (הדפוס שמעצבים עליו את הנעל), ונגמרה מלאכתו – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, שסבור, שכל זמן שלא הוסר המנעל מהאימום, לא נגמרה מלאכתו, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים, והלכה כמותם.

כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת – טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל עַרְבִיִּין.

כָּל חֲמָתוֹת שהן צְרוּרוֹת (קשורות) ולא תפורות – טְהוֹרוֹת, מפני שהקשר עשוי להיפתח, והרי זו כחתיכת עור פשוטה, חוּץ מִשֶּׁל עַרְבִיִּין, שקשורות היטב ואינן עשויות להיפתח.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: צְרוֹר שָׁעָה – טְהוֹרוֹת. צְרוֹר עוֹלָם – טְמֵאוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הכול הולך אחר הקשר, שבצְרוֹר העשוי לשָׁעָה (לזמן קצר) – טְהוֹרוֹת, ואילו בצְרוֹר עוֹלָם – טְמֵאוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת – טְהוֹרוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת – טְהוֹרוֹת, ואף של ערביים. והלכה כתנא הראשון.

אֵלּוּ עוֹרוֹת טְמֵאִין מִדְרָס:

אֵלּוּ עוֹרוֹת טְמֵאִין טומאת מִדְרָס:

עוֹר שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו לְשָׁטִיחַ,

עוֹר שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו לְהשתמש בו כשָׁטִיחַ;

עוֹר סְקוֹרְטְיָא, עוֹר קְטָבוּלְיָא,

עוֹר סְקוֹרְטְיָא, מין סינר או מפה; עוֹר קְטָבוּלְיָא, יריעה המשמשת כמצע;

עוֹר הַחַמָּר, עוֹר הַכַּתָּן, עוֹר הַכַּתָּף, עוֹר הָרוֹפֵא,

עוֹר הַחַמָּר (מנהיג החמור), שחוגר או לובש על בגדיו; עוֹר הַכַּתָּן (עושה הפשתן), בשעה שמנפץ אותו; עוֹר הַכַּתָּף (סבל); עוֹר הָרוֹפֵא, שלובש על בגדיו בזמן שמטפל בפצעי החולה;

עוֹר הָעֲרִיסָה, עוֹר הַלֵּב שֶׁל קָטָן,

עוֹר שפורסים על הָעֲרִיסָה של התינוק; עוֹר שכורכים על הַלֵּב (החזה) שֶׁל ילד קָטָן, סינר;

עוֹר הַכַּר, עוֹר הַכֶּסֶת –

עוֹר הַכַּר, מצע ממולא מוך, עוֹר הַכֶּסֶת (כרית) –

מִדְרָס.

כל אלו טמאים מִדְרָס, מפני שמדי פעם יושבים, נשענים או נחים עליהם.

עוֹר הַסָּרוּק, עוֹר הַסּוֹרֵק –

עוֹר שעוטפים בו את הצמר הַסָּרוּק; עוֹר הַסּוֹרֵק, העור שסורק הצמר נותנו על ירכיו –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִדְרָס.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: טמאים מִדְרָס, כשאר העורות שבמשנתנו העשויים להגנה מלכלוך,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טמאים משום טְמֵא מֵת ושאר טומאות מגע, אך לא משום מדרס, מפני שאינם עשויים לשבת עליהם. וכן הלכה.

עַב כְּסוּת, וְתַכְרִיךְ כְּסוּת – מִדְרָס.

עור המשמש עַב כְּסוּת, נרתיק לבגדים, וְעור המשמש תַכְרִיךְ כְּסוּת, לעטיפת בגדים – טמא משום מִדְרָס, מפני שעשוי גם לשבת עליו.

עַב אַרְגָּמָן, וְתַכְרִיךְ אַרְגָּמָן –

ועורות המשמשים עַב של צמר צבוע אַרְגָּמָן, וְתַכְרִיךְ אַרְגָּמָן –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִדְרָס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִדְרָס, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: טְמֵא מֵת, שאין רגילים לשכב או לשבת עליהם מפני ערכו של הארגמן שבתוכם.

עוֹר שֶׁעֲשָׂאוֹ חִפּוּי לִכְלִי – טָהוֹר.

עוֹר שֶׁעֲשָׂאוֹ חִפּוּי (כיסוי) לִכְלִי – טָהוֹר, שכל חיפויי הכלים טהורים (ראו פט"ז מ"ח).

לְמִשְׁקָלוֹת – טָמֵא.

עשאו חיפוי לְמִשְׁקָלוֹת מתכת, למנוע שחיקה שלהן, ומשקולת מקבלת טומאה – טָמֵא, שבטל אל המשקולת ונחשב חלק ממנה.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר מִשּׁוּם אָבִיו.

רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר מִשּׁוּם אָבִיו, רבי חלפתא. ואין הלכה כמותו.

כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה – מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.

כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין בעורות חֶסְרוֹן מְלָאכָה, אלא ראויים לשימוש כמות שהם – מַחֲשָׁבָה להשתמש בהם מְטַמְּאָתָן, והופכת את חתיכת העור הסתמי לכלי שמקבל טומאה.

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן,

וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה בגופם של העורות כדי שיהיו ראויים לשימוש, כגון שצריכים קיצוע (החלקה) – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן,

אֶלָּא הָעוּצְבָּה.

אֶלָּא (חוץ) מהָעוּצְבָּה, כיסוי עור שעל אוכף הסוס, שאף על פי שהיא מחוסרת תיקון, מועילה בה המחשבה, מפני שבדרך כלל אין מקפידים על הקיצוע שלה.

עוֹרוֹת בַּעַל הַבַּיִת – מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן,

עוֹרוֹת של בַּעַל הַבַּיִת, שאדם מחזיק בביתו – מַחֲשָׁבָה שלו להשתמש בו כשטיח וכדומה, שאינו צריך עיבוד נוסף, מְטַמְּאָתָן, עושה אותו ראוי לקבל טומאה,

וְשֶׁל עַבְּדָן – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.

וְשֶׁל עַבְּדָן (מעבד העורות) – אֵין מַחֲשָׁבָה שלו לעשות מהם שטיח, מְטַמְּאָתָן, מפני שעשוי לחזור בו ממחשבתו, ולמכור את העור אם יזדמן לו קונה שירצה אותו לעשיית נעליים או כלי אחר.

שֶׁל גַּנָּב – מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן,

עורות שֶׁל גַּנָּב – מַחֲשָׁבָה של הגנב מְטַמְּאָתָן, מפני שמניחים, שהבעלים התייאשו ממציאתו, והרי הוא נעשה כבעליו של העור.

וְשֶׁל גַּזְלָן – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.

וְשֶׁל גַּזְלָן – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן, שמפני שזהותו של הגזלן ידועה, לא התייאשו הבעלים מהעור, ואין הגזלן נחשב לבעליו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים; שֶׁל גַּזְלָן – מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן,

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים (להפך); שֶׁל גַּזְלָן – מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן, מפני שהוא אדם אלים, ויש להניח, שהבעלים התייאשו מן האפשרות להשיב אליהם את העור, ולפיכך נעשה הגזלן כבעליו.

וְשֶׁל גַּנָּב – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים.

וְשֶׁל גַּנָּב – אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמְּאָתָן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, שעדיין מקווים למצוא את הגנב ולהוציא את הגנבה מתחת ידו. ואין הלכה כרבי שמעון.

עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וְחִשֵּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וּלְסַנְדָּלִין;

עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, כגון שטיח עור שישב עליו הזב, וְחִשֵּׁב עָלָיו בעליו להשתמש בו לִרְצוּעוֹת וּלְסַנְדָּלִין;

כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאִזְמֵל – טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאִזְמֵל (כלי חיתוך), התחיל לחתוך אותו – טָהוֹר, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, שמעשה הקלקול הזה מבטלו מלהיות שטיח.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ פָּחוּת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין די בכך, אלא הוא טמא עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ, יקטין אותו, עד פָּחוּת מֵחֲמִשָּׁה על חמישה טְפָחִים (40 ס"מ) שהוא השיעור המינימלי של חתיכת עור הראויה למדרס (להלן פכ"ז מ"ב). וכן הלכה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר – טְמֵאָה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר הטמא מדרס – המטפחת טְמֵאָה, מפני שמשמשת לעתים לשבת עליה (ראו פכ"ד מי"ד), ולפיכך נחשבת כעין המשך שימושו של הכלי הקודם.

וּמִן הַכֶּסֶת – טְהוֹרָה.

ואולם העושה מטפחת מִן הַכֶּסֶת (כרית) – טְהוֹרָה מן הטומאה שהייתה עליה מקודם, שהרי נעשתה כלי אחר.