אֵלּוּ כֵּלִים מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל:

אֵלּוּ כֵּלִים מַצִּילִין את מה שבתוכם בְּצָמִיד פָּתִיל, כאשר הם נתונים באוהל המת וסגורים בסגירה מהודקת:

כְּלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה,

כְּלֵי גְלָלִים, העשויים מצואת בעלי חיים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה שלא נצרפה בכבשן או שלא ניתן לצרוף אותה בכבשן. שכלים אלה אינם מקבלים טומאה כלל.

כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר,

כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר, העשויים ממחצב מסוים, שהם מיטמאים מתוכם אך לא מגבם (ראו לעיל פ"ב מ"א).

עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ, עַצְמוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם וְעוֹרָהּ,

כלים העשויים מעַצְמוֹת הַדָּג או מעוֹרוֹ, וכן העשויים מעַצְמוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם או מעוֹרָהּ, שאינם מיטמאים כלל (ראו פי"ז מי"ג).

וּכְלֵי עֵץ הַטְּהוֹרִים.

וּכְלֵי עֵץ הַטְּהוֹרִים (שאינם מקבלים טומאה), כגון כלים גדולים שאינם מיטלטלים (ראו פט"ו מ"א).

מַצִּילִים בֵּין מִפִּיהֶם, בֵּין מִצִּידֵּיהֶן, בֵּין יוֹשְׁבִין עַל שׁוּלֵיהֶן, בֵּין מוּטִּין עַל צִדֵּיהֶן.

כל אלו מַצִּילִים על הטומאה, בֵּין שנסגרו בצמיד פתיל מִפִּיהֶם (מהפתח שלהם) ובֵין מִצִּדֵּיהֶן, בפתח או בנקב שבדופן שלהם שנסגר שוב באופן מהודק; ומצילים, בֵּין כשהם יוֹשְׁבִין עַל שׁוּלֵיהֶן כדרכם ובֵין כשמוּטִּין עַל צִדֵּיהֶן.

הָיוּ כְּפוּיִים עַל פִּיהֶן – מַצִּילִים כָּל שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא.

הָיוּ הכלים המוקפים צמיד פתיל כְּפוּיִים (הפוכים) עַל פִּיהֶן – מַצִּילִים מן הטומאה את כָּל מה שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם, וכגון שכפויים מעל גומה שבקרקע אוהל המת, ויש אוכלים או חפצים בתוכה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא את הכלי הכפוי על פיו. ואין הלכה כמותו.

עַל הַכֹּל מַצִּילִין, חוּץ מִכְּלִי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאוֹכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס.

עַל הַכֹּל, כל מה שבתוכם, מַצִּילִין כלים אלו בצמיד פתיל, חוּץ מִכְּלִי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאוֹכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס שבתוכו, אבל לא על כלים שיש להם טהרה במים ('כלי שטף').

בַּמֶּה מַקִּיפִים?

בַּמֶּה מַקִּיפִים ומצמידים את המכסה אל הכלי, כדי שיחשב צמיד פתיל?

בְּסִיד, וּבְגִפְּסִיס, בְּזֶפֶת, וּבְשַׁעֲוָה, בְּטִיט, וּבְצוֹאָה, בְּחוֹמֶר, וּבְחַרְסִית, וּבְכָל דָּבָר הַמִּתְמָרֵחַ.

בְּסִיד, וּבְגִפְּסִיס (גבס), בְּזֶפֶת, וּבְשַׁעֲוָה, בְּטִיט, וּבְצוֹאָה, בְּחוֹמֶר, וּבְחַרְסִית (מיני אדמה המשמשים בייצור כלי חרס. ראו פ"ג מ"ז), וּבְכָל דָּבָר הַמִּתְמָרֵחַ.

אֵין מַקִּיפִים לֹא בְּבַעַץ, וְלֹא בְּעוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּתִיל וְאֵינוֹ צָמִיד.

אבל אֵין מַקִּיפִים לֹא בְּבַעַץ (בדיל), וְלֹא בְּעוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא 'פָּתִיל', מכסה מהודק, וְאולם אֵינוֹ 'צָמִיד' מודבק, ועתיד להיפרד מן הכלי.

אֵין מַקִּיפִין לֹא בִּדְבֵילָה שְׁמֵינָה, וְלֹא בְּבָצֵק שֶׁנִּילּוֹשׁ בְּמֵי פֵירוֹת, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל.

אֵין מַקִּיפִין לֹא בִּדְבֵילָה (גוש תאנים מיובשות ודבוקות) שְׁמֵינָה ודביקה, וְלֹא בְּבָצֵק שֶׁנִּילּוֹשׁ בְּמֵי פֵירוֹת, אף על פי שאינם מקבלים טומאה, כדי שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל, אם יוכשרו לקבל טומאה על ידי משקה שייפול עליהם, וכשהם באוהל המת, הם עצמם נטמאים, ודבר טמא אינו מציל מפני הטומאה.

וְאִם הִקִּיף – הִצִּיל.

ומכל מקום, אִם הִקִּיף בהם, ולא הוכשרו לקבל טומאה – הִצִּיל.

מְגוּפַת הֶחָבִית הַמְחוּלְחֶלֶת וְאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַצֶּלֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מַצֶּלֶת.

מְגוּפַת הֶחָבִית הַמְחוּלְחֶלֶת (רפויה) וְאולם אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת (נופלת) כשמטלטלים את החבית – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַצֶּלֶת על מה שבתוך החבית מפני הטומאה, מפני שתפוסה ואינה יכולה ליפול. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מַצֶּלֶת, מפני שאינה מהודקת. וכן הלכה.

הָיָה בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ שׁוֹקֵעַ בְּתוֹכָהּ, הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ – הֶחָבִית טְמֵאָה.

הָיָה בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָהּ של המגופה (שקע שבו תוחבים את האצבע כדי לתפוס את המגופה) שׁוֹקֵעַ בְּתוֹכָהּ ומגיע כנגד חלל החבית, והַשֶּׁרֶץ המת בְּתוֹכָהּ של בית האצבע – הֶחָבִית טְמֵאָה.

הַשֶּׁרֶץ בֶּחָבִית – אוֹכָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִים.

וכן להפך, אם היה הַשֶּׁרֶץ בֶּחָבִית – אוֹכָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ, בשקע, טְמֵאִים.

הַכַּדּוּר וְהַפְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי שֶׁנְּתָנָן עַל פִּי הֶחָבִית,

הַכַּדּוּר וְכן הַפְּקַעַת (פקעת חוטים) שֶׁל גֶּמִי (גומא) שֶׁנְּתָנָן עַל פִּי הֶחָבִית לסתמה,

אִם מֵירַח מִן הַצְּדָדִין – לֹא הִצִּיל, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִלְמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן.

אִם מֵירַח בטיט וכדומה מִן הַצְּדָדִין, במקום חיבורם אל החבית – לֹא הִצִּיל מפני הטומאה, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִלְמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן, בכל שטח הכדור והפקעת שמעל פי החבית, מפני שהם עשויים מחומר אוורירי, וצריך לסתמם.

וְכֵן בְּמַטְלִית שֶׁל בֶּגֶד. הָיְתָה שֶׁל נְיָיר אוֹ שֶׁל עוֹר, וּקְשָׁרָהּ בִּמְשִׁיחָה, אִם מֵירַח מִן הַצְּדָדִין – הִצִּיל.

וְכֵן הדין בְּמַטְלִית שֶׁל בֶּגֶד שנתנה על פי הכלי, שצריך למרח גם מלמעלה ומלמטה, מפני שאינה אטומה. הָיְתָה המטלית שֶׁל נְיָיר אוֹ שֶׁל עוֹר, וּקְשָׁרָהּ בִּמְשִׁיחָה (חבל דק) אל החבית, אין די בכך, וצריך אף למרח אותם אל הכלי. אכן, אִם מֵירַח מִן הַצְּדָדִין – הִצִּיל, ואין צריך למרח על כל הנייר והעור, מפני שהם אטומים.

חָבִית שֶׁנִּתְקַלְּפָה וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ עוֹמֶדֶת,

חָבִית, מצופה בתוכה בזפת, שֶׁנִּתְקַלְּפָה, שנשברה ונפלה שכבת החרס בפי החבית, וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ נשארה עוֹמֶדֶת, והניח כיסוי על פי החבית הפנימי העשוי זפת והידק אותו,

וְכֵן קְבוֹסִים שֶׁל מוּרְיָיס שֶׁגְּפָתָן עִם הַשָּׂפָה –

וְכֵן קְבוֹסִים (כלים לכבישה ולאחסון) שֶׁל מוּרְיָיס, רוטב של דגים כבושים, שֶׁגְּפָתָן, סתם את פיהם עִם הַשָּׂפָה, עד גובה שפת הכלי ולא מעליה –

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָם מַצִּילִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָם מַצִּילִין, שאין צמיד פתיל אלא המקיף את הכלי מבחוץ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַצִּילִין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַצִּילִין. וכן הלכה.

חָבִית שֶׁנִּיקְּבָה, וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים – הִצִּילוּהָ.

חָבִית שֶׁנִּיקְּבָה, וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים במקום הנקב – הִצִּילוּהָ מלהיטמא באוהל המת, היא ומה שבתוכה.

פְּקָקָהּ בִּזְמוֹרָה – עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִים.

פְּקָקָהּ במקום הנקב בִּזְמוֹרָה של הגפן – אין הסתימה נחשבת צמיד פתיל, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ בטיט וכדומה מִן הַצְּדָדִים של הזמורה לשפת הנקב.

הָיוּ שְׁתַּיִם – עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין זְמוֹרָה לַחֲבֶרְתָּהּ.

הָיוּ הזמורות שפקק בהן שְׁתַּיִם –אינן נחשבות סתימה, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וגם בֵין זְמוֹרָה לַחֲבֶרְתָּהּ.

נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי הַתַּנּוּר;

וכן נֶסֶר (לוח עץ) שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי הַתַּנּוּר מלמעלה כמכסה;

אִם מֵירַח מִן הַצְּדָדִין – הִצִּיל.

אִם מֵירַח מִן הַצְּדָדִין, בין צדי הנסר לשפת התנור – הִצִּיל.

הָיוּ שְׁנַיִם – עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין נֶסֶר לַחֲבֵרוֹ.

הָיוּ הנסרים שְׁנַיִם – אינו מציל עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וגם בֵין נֶסֶר לַחֲבֵרוֹ.

עֲשָׂאָן בְּסִינִין אוֹ בְּשׁוּגְּמִין – אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָרֵחַ מִן הָאֶמְצָע.

עֲשָׂאָן, חיבר את הנסרים, בְּסִינִין, פיסות עץ הנכנסות בנקבים מקבילים שבשני הנסרים, אוֹ בְּשׁוּגְּמִין, עץ רך וגמיש – אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָרֵחַ מִן הָאֶמְצָע, שהסתימה מהודקת ועמידה.

תַּנּוּר יָשָׁן בְּתוֹךְ הֶחָדָשׁ, וּסְרִידָה עַל פִּי הַיָּשָׁן;

אם היו שני תנורים בתוך אוהל המת, תַּנּוּר יָשָׁן, שהוסק כבר ומקבל טומאה, בְּתוֹךְ התנור הֶחָדָשׁ, שלא הוסק מעולם ואינו מקבל טומאה; וּסְרִידָה, לוח חרס קעור (ראו פ"ח מ"ג) נתונה עַל פִּי התנור הַיָּשָׁן, הפנימי, והיא סותמת גם את פיו של התנור החדש (שהוא סמוך לו מעליו או אף מתחתיו);

נִיטַּל הַיָּשָׁן וּסְרִידָה נוֹפֶלֶת – הַכֹּל טָמֵא.

אם כאשר היה נִיטַּל התנור הַיָּשָׁן, הייתה הסְרִידָה נוֹפֶלֶת פנימה, שפתחו של החדש רחב מעט יותר – הַכֹּל טָמֵא, כל מה שבתוך שני התנורים; התנור הישן אינו מציל על מה שבתוכו, מפני שאינו מוקף צמיד פתיל, והחדש אינו מציל על מה שבתוכו, אף שאינו צריך צמיד פתיל, מפני שסרידה שנסמכת על דבר המקבל טומאה אינה חוצצת בפני הטומאה.

וְאִם לָאו – הַכֹּל טָהוֹר.

וְאִם לָאו, שגם אם התנור הישן היה ניטל, הייתה הסרידה מכסה את פי התנור החדש – הַכֹּל טָהוֹר. שהתנור החדש המכוסה בסרידה נחשב אוהל המציל על מה שבתוכו מן הטומאה.

חָדָשׁ בְּתוֹךְ הַיָּשָׁן, וּסְרִידָה עַל פִּי הַיָּשָׁן; אִם אֵין בֵּין חָדָשׁ לַסְּרִידָה פּוֹתֵחַ טֶפַח, כָּל שֶׁבֶּחָדָשׁ – טָהוֹר.

אם היה התנור החָדָשׁ בְּתוֹךְ הַיָּשָׁן, וּסְרִידָה עַל פִּי הַיָּשָׁן, החיצוני – אִם אֵין בֵּין התנור החָדָשׁ, הפנימי, לַסְּרִידָה פּוֹתֵחַ טֶפַח (חלל שיש בגובהו טפח), שהוא השיעור המינימלי של אוהל המביא את הטומאה – כָּל מה שֶׁבֶּחָדָשׁ טָהוֹר. שמכיוון שהיא סמוכה לפי התנור החדש, הריהי נחשבת כנתונה עליו, וחוצצת על מה שבתוכו.

לְפָסִין זוֹ בְּתוֹךְ זוֹ וְשִׂפְתוֹתֵיהֶן שָׁווֹת,

לְפָסִין (מחבתות עמוקות של חרס) בגדלים שונים, המונחות זוֹ בְּתוֹךְ זוֹ, וְשִׂפְתוֹתֵיהֶן שָׁווֹת בגובהן, ונפל לתוכן שרץ טמא;

הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה אוֹ בַּתַּחְתּוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת.

אם הַשֶּׁרֶץ נמצא בָּלפס העֶלְיוֹנָה, הפנימית, אוֹ בַּתַּחְתּוֹנָה, החיצונית – הִיא טְמֵאָה, שהרי שרץ נמצא בתוכה, וְכוּלָּן, כל שאר הלפסים טְהוֹרוֹת. אם השרץ בעליונה אינו מטמא את השאר, מפני שאינו בתוכן, אלא ב"תוך תוכן" (לעיל פ"ח מ"ב), ואם היה בתחתונה – הרי אין כלי חרס מטמא כלי חרס.

הָיוּ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה,

ואם הָיוּ הלפסים נקובות בְּ'כוֹנֵס מַשְׁקֶה' (שמשקה יכול להיכנס דרכו אל הכלי);

הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה – כּוּלָּן טְמֵאוֹת. בַּתַּחְתּוֹנָה – הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת.

אם הַשֶּׁרֶץ נתון בָּלפס העֶלְיוֹנָה (הפנימית) – כּוּלָּן טְמֵאוֹת, שמצד אחד הלפסים הנקובות אינן חוצצות בפני הטומאה, והוא נחשב בתוכן, ומצד שני נחשבות 'כלי' לחומרא, להיטמא מהשרץ ולטמא מה שבתוכן. ואם השרץ בַּלפס התַּחְתּוֹנָה, החיצונה – רק הִיא טְמֵאָה, וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת.

הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, הִיא וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה.

אם היה הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה, הפנימית, ושפת הלפס הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת בגובהה על שפת כל שאר הלפסים – הִיא (העליונה) וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, שהשרץ נחשב כמונח גם באוויר התחתונה. ושאר הלפסים שבאמצע טהורות, אף שהן מצויות באוויר התחתונה, שאין כלי נטמא באוויר כלי חרס.

בָּעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ – טְמֵאָה.

ובמקרה זה, שהשרץ בָּעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, כֹּל לפס שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ (המלחלח את הנוגע בו) – טְמֵאָה, מפני שהמשקה שבה נטמא מאוויר התחתונה, וחוזר ומטמא את הכלי שהוא נתון בתוכו, מגזרת חכמים (ראו פ"ח מ"ד).