אֲבוֹת הַטּוּמְאוֹת:

אלו הם אֲבוֹת הַטּוּמְאוֹת, כלומר אנשים או דברים אחרים שהם יסוד ומקור לטומאות האמורות בתורה:

הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָיה –

הַשֶּׁרֶץ המת, מאחד משמונת השרצים: "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ, וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא יא,כט–לא), וְשִׁכְבַת זֶרַע, זרע שנפלט מאיש, וּטְמֵא מֵת, אדם שנטמא מאדם מת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, שבעת הימים האחרונים לתהליך טהרתו, לאחר שנרפא נגע הצרעת, וּמֵי חַטָּאת, המים שמערבים בהם את אפר הפרה האדומה, כאשר הם מועטים, עד שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָיה, שאינם מספיקים לטבול בהם את קצה גבעולי האזוב ולהזות ממנו.

הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא.

הֲרֵי אֵלּוּ שנמנו במשנתנו מְטַמְּאִין את האָדָם וְאת הכֵלִים בְּמַגָּע בהם, וכן מטמאים כְלֵי חֶרֶשׂ כשהם בָּאֲוִיר חלל הכלי, ואף ללא מגע בדפנותיו (ואולם אינם מטמאים אותו כלל כאשר נוגעים בצדו החיצוני. ראו פ"ב מ"א), וְאולם אֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא, את הנושא אותם, אם לא נגע בהם.

לְמַעְלָה מֵהֶם:

לְמַעְלָה מֵהֶם בדרגת טומאתם:

נְבֵילָה,

הנְבֵילָה, גוויית בהמה וחיה,

וּמֵי חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָיה,

וּמֵי חַטָּאת (המקודשים באפר הפרה האדומה) שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי כמות מספיקה להַזָּיָיה,

שֶׁהֵם מְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְּגָדִים (בְּמַגָּע),

שֶׁהֵם מְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם אף בְּמַשָּׂא, כאשר הוא נושא או מסיט (מזיז) אותם, אף אם לא נגע בהם, וגורמים לנושא אותם לְטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע, שבגדים (או כלים אחרים) הנוגעים בו בזמן שהוא נושא או מסיט דברים אלה – נטמאים גם הם.

וַחֲשׂוּכֵי בְּגָדִים בְּמַגָּע.

ואולם חֲשׂוּכֵי (מנועים) מלגרום טומאה לבְגָדִים בְּמַגָּע, שאם רק נגע האדם בנבלה או במי חטאת, ולא נשא או הסיט אותם – אינו מטמא את הבגדים שנגעו בו, אף שהוא עצמו נטמא.

לְמַעְלָה מֵהֶן – בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.

לְמַעְלָה בחומרה מֵהֶן – הבּוֹעֵל את הנִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן, כשם שהוא מטמא את העֶלְיוֹן, שכל המצעים ששכב עליהם נטמאים, אף ללא מגע ישיר.

לְמַעְלָה מֵהֶן – זוֹבוֹ שֶׁל זָב, וְרוּקּוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדַם הַנִּדָּה, שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא.

לְמַעְלָה מֵהֶן: זוֹבוֹ (זיבתו) שֶׁל הזָב, וְרוּקּוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו (שתן) של הזב, וְדַם הווסת של הַנִּדָּה, שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, שגם הנוגע בהם וגם הנושא אותם מטמא בגדים וכלים שנוגע בהם באותה שעה. שלא כנבלה ומי חטאת במשנה הקודמת, שמטמאים באופן זה רק את הנושא אותם ולא את הנוגע בהם, ושלא כבועל נידה, שהנוגע בו והנושא אותו אינו מטמא כלל אדם וכלים.

לְמַעְלָה מֵהֶן – מֶרְכָּב, שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַּחַת אֶבֶן מְסָמָא.

לְמַעְלָה מֵהֶן: מֶרְכָּב, כלי הרכיבה של הזב (הזבה והנידה), כגון בית האחיזה שהרוכב תופס בידו בשעת עלייתו על הבהמה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַּחַת אֶבֶן מְסָמָא (אבן כבדה), שאם המרכב נתון תחת האבן, ואדם טהור יושב מעליה, ואפילו רק מניח אצבעו עליה, אף על פי שאין כובדו מורגש על מה שמתחת לאבן כלל – הריהו נטמא ומטמא בגדים שעליו. והטומאות שנזכרו קודם מטמאות רק במשא שניכר כובדו, או שיש בו היסט.

לְמַעְלָה מִן הַמֶּרְכָּב – מִשְׁכָּב, שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ.

לְמַעְלָה מִן הַמֶּרְכָּב: מִשְׁכָּב ומושב הזב, כלומר מה ששוכב או יושב עליו. וחומרתו היתרה בכך, שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ, שטומאת הנוגע בו שווה לטומאת אדם שנישא על המשכב, שמטמא את הבגדים והכלים הנוגעים בו באותה שעה. אבל הנוגע במרכב אינו מטמא בגדים.

לְמַעְלָה מִן הַמִּשְׁכָּב – הַזָּב, שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב.

לְמַעְלָה מִן הַמִּשְׁכָּב: הַזָּב עצמו. וחומרתו בכך שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, גם בלא מגע ישיר, ואילו אֵין מִשְׁכָּב הזב, כאשר אין הזב עליו, עוֹשֶׂה (מטמא) מִשְׁכָּב הנמצא תחתיו, כאשר אינו נוגע בו.

לְמַעְלָה מִן הַזָּב – זָבָה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ.

לְמַעְלָה מִן הַזָּב: הזָבָה, אישה שמדממת שלא בשעת הווסת, שֶׁבנוסף על כל דרכי ההיטמאות של הזב, הִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ שבעה ימים. וכן הוא דינן של הנידה ושל היולדת.

לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה – מְצוֹרָע, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה.

לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה: המְצוֹרָע קודם ימי ספרו (ראו לעיל משנה א), שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה אל הבית, וכל הכלים והאנשים הנמצאים עם המצורע תחת גג אחד – נטמאים (ראו נגעים פי"ג מ"ז).

לְמַעְלָה מִן הַמְּצוֹרָע – עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא טוּמְאַת שִׁבְעָה.

לְמַעְלָה מִן הַמְּצוֹרָע: עֶצֶם אדם מת שהיא בגודל כַּשְּׂעוֹרָה ויותר, שֶׁהוּא מְטַמֵּא את האדם הנושא אותו או את האדם והכלים הנוגעים בו בטוּמְאַת המת, שאורכת לפחות שִׁבְעָה ימים, ויש להיטהר ממנה בהזאת מים מקודשים באפר פרה אדומה (ראו במדבר יט,טז).

חָמוּר מִכּוּלָּם – הַמֵּת, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, מַה שֶּׁאֵין כּוּלָּם מְטַמְּאִין.

חָמוּר מִכּוּלָּם: הַמֵּת, גופת אדם, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, כאשר הוא, ואפילו מקצתו, תחת אוהל אחד עם הטהור, וכן כאשר הוא עצמו מאהיל על הטהור, או שהטהור מאהיל עליו, מַה שֶּׁאֵין כּוּלָּם מְטַמְּאִין. שאף המצורע, שמטמא בביאה אל האוהל, אינו מטמא אלא כאשר הוא נמצא כולו תחת אוהל אחד עם הטהור, ולא כאשר אחד מאהיל על השני.

עֶשֶׂר טוּמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם:

עֶשֶׂר טוּמְאוֹת יש שפּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם. וזהו דירוגן מהקלה שבהן עד החמורה:

מְחוּסַּר כִּפּוּרִים – אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ, וּמוּתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר.

מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, זב או מצורע שנטהר מטומאתו ולא הביא את קרבנות הכפרה המוטלים עליו – אָסוּר בּמגע ובאכילת הקֹּדֶשׁ (הקרבנות) וּמוּתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר שני.

חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם – אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּמַּעֲשֵׂר.

חָזַר לִהְיוֹת (נעשה) 'טְבוּל יוֹם', מי שנטמא באחת מן הטומאות, וכבר טבל לטהרתו, אלא שעדיין לא חלף יום הטבילה – אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, ככתוב: "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים" (ויקרא כב,ו–ז), וּמוּתָּר בַּאכילת מַעֲשֵׂר שני.

חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי – אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן.

חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, שיצא מגופו זרע, ועדיין לא טבל – אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן, בקודש, בתרומה ובמעשר שני, שבכל אלו יש קדושה ואסורים על הטמא (ראו ויקרא פרק כב, דברים כו,יד).

חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה – מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.

חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, הריהו גם מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כּשם שהוא מטמא את המשכב העֶלְיוֹן, שכל מה ששכב עליו נטמא, אף ללא מגע ישיר (לעיל משנה ג).

חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת – מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי 'רְאִיּוֹת' של זיבה ביום אחד, או בימים רצופים – מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, להיות אב הטומאה (לעיל משנה ג), וְצָרִיךְ לטהרתו בִּיאַת מַיִם חַיִּים (טבילה במי מעין) ולא במקווה רגיל של מי גשמים. ואולם עדיין פָטוּר מִן הַקָּרְבָּן, מהקרבנות שהזב מביא לטהרתו.

רָאָה שָׁלשׁ – חַיָּיב בַּקָּרְבָּן.

רָאָה שָׁלשׁ 'ראיות' זיבה, בתוך שלושה ימים רצופים – חַיָּב אף בַּקָּרְבָּן לאחר טהרתו (ויקרא טו,יד–טו).

חָזַר לִהְיוֹת מְצוֹרָע מוּסְגָּר – מְטַמֵּא בְּבִיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים.

חָזַר לִהְיוֹת מְצוֹרָע מוּסְגָּר, שנולד בו אחד ממיני הנגעים, והכהן הסגירו לצורך בדיקה (ויקרא יג,ד) – מְטַמֵּא בְּבִיאָה אל הבית את כל הנמצא בתוך הבית. ואולם המצורע המוסגר פָטוּר מִן הַפְּרִיעָה, מגידול שער ראשו, וּמִן הַפְּרִימָה (הקריעה) של בגדיו, וּכשנטהר מצרעתו פטור מִן הַתִּגְלַחַת, גילוח שער הגוף, וּמִן הַצִּפֳּרִים שצריך להביא לתהליך הטהרה (ויקרא יד,ד–ז).

וְאִם הָיָה מוּחְלָט – חַיָּיב בְּכוּלָּן.

וְאִם הָיָה המצורע מוּחְלָט, שנולדו בנגע סימני טומאה המחליטים את טומאתו – חַיָּיב בְּכוּלָּן, פריעה ופרימה, תגלחת וציפורים.

פֵּירַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.

פֵּירַשׁ (נחתך או נשר) מִמֶּנּוּ, מן האדם החי, אֵבֶר (עצם) שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי לעניין הטומאה – האיבר מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא את הנוגע או הנושא אותו בטומאת שבעה ימים, כמו טומאת מת, וְאולם אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל את הנמצא עמו תחת אותה קורת גג.

וְאִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל.

וְאִם יֵשׁ עָלָיו, על האיבר, בָּשָׂר כָּרָאוּי – מְטַמֵּא 'טומאת שבעה' בְּמַגָּע ובְמַשָּׂא ואף בְאֹהֶל, שדין איבר זה כדין המת.

שִׁיעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי – כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה.

שִׁיעוּר 'בָּשָׂר כָּרָאוּי' הוא – כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה (להתרפא), שיש די בשר על העצם כדי להבריא, אילו היה מחובר אל הגוף.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְּחוּט עֵרֶב – יֵשׁ בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בשר על העצם בְּמָקוֹם אֶחָד, ויש באותו בשר כמות שיש בה כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ (את האבר) בְּחוּט עֵרֶב, החוט העבה שבאריג – יֵשׁ בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה, זהו מספיק בשר כדי שיוכל להבריא. ואין הלכה כמותו.

עֶשֶׂר קְדוּשּׁוֹת הֵן:

עֶשֶׂר קְדוּשּׁוֹת הֵן:

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקוּדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקוּדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת.

וּמַה הִיא קְדוּשָּׁתָהּ?

וּמַה הִיא קְדוּשָּׁתָהּ?

שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעוֹמֶר, וְהַבִּכּוּרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִים כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת.

שֶׁמְּבִיאִים דווקא מִמֶּנָּה, מהיבול הצומח בה, את מנחת הָעוֹמֶר בט"ז בניסן, וְאת הַבִּכּוּרִים, הפירות הראשונים שכל אדם מביא למקדש משדהו, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבאים בחג השבועות. מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן, את הקרבנות הללו, מִכָּל שאר הָאֲרָצוֹת.

עֲיָירוֹת הַמּוּקָּפוֹת חוֹמָה מְקוּדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה –

עֲיָירוֹת שבארץ ישראל הַמּוּקָּפוֹת חוֹמָה מימות יהושע בן-נון מְקוּדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, משאר הארץ,

שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצוֹרָעִים.

וקדושתן באה לידי ביטוי בכך, שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצוֹרָעִים.

וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ, יָצָא – אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.

ועוד, שאמנם מְסַבְּבִין לְתוֹכָן (בתוכן) עם המֵת עַד מתי שֶׁיִּרְצוּ, ואולם לאחר שיָצָא – אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לתוך העיר המוקפת חומה.

לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקוּדָּשׁ מֵהֶם – שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, חומת ירושלים, מְקוּדָּשׁ מֵהֶם, משאר הערים המוקפות חומה – שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קרבנות מסוג 'קָדָשִׁים קַלִּים', הנאכלים מחוץ לתחום המקדש, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

הַר הַבַּיִת מְקוּדָּשׁ מִמֶּנּוּ – שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם.

הַר הַבַּיִת מְקוּדָּשׁ מִמֶּנּוּ, משטח העיר – בכך שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם.

הַחֵיל מְקוּדָּשׁ מִמֶּנּוּ – שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם.

הַחֵיל (שטח גדור בתוך הר הבית) מְקוּדָּשׁ מִמֶּנּוּ, משאר ההר – שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם.

עֶזְרַת נָשִׁים מְקוּדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ – שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם. וְאֵין חַיָּיבִים עָלֶיהָ חַטָּאת.

עֶזְרַת נָשִׁים, חצר גדולה, אשר ממנה עולים לעזרה, חצר ההיכל, שבה נעשית עבודת הקרבנות, מְקוּדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, מהחיל – שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם, טמא שטבל לטהרתו, ועדיין לא חלף יום הטבילה, נִכְנָס לְשָׁם. וְאולם, אֵין הטמאים הנכנסים לשם בשגגה חַיָּיבִים עָלֶיהָ קרבן חַטָּאת כדין טמא הנכנס אל העזרה.

עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקוּדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה – שֶׁאֵין מְחוּסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.

עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, החלק החיצוני ביותר של העזרה, ומיועדת לכניסה של מי שאיננו כהן, מְקוּדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, מעזרת הנשים – שֶׁאֵין מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, טמא שנטהר לגמרי, וכבר אינו 'טבול יום', ועדיין חייב להביא קרבנות לסיום סדר טהרתו, נִכְנָס לְשָׁם. וְעוד, שהטמאים הנכנסים לשם בשוגג חַיָּיבִין עָלֶיהָ קרבן חַטָּאת האמור בתורה (ראו ויקרא ה,ב–ו).

עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקוּדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה – שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְשָׁם אֶלָּא בִּשְׁעַת צָרְכֵיהֶם: לִסְמִיכָה לִשְׁחִיטָה לִתְנוּפָה.

עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקוּדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, מעזרת ישראל – שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל (שאינם כהנים) נִכְנָסִים לְשָׁם סתם אֶלָּא בִּשְׁעַת צָרְכֵיהֶם, כשנזקקים לקרבנותיהם: לִסְמִיכָה בשתי ידיים על ראש קרבנם, לִשְׁחִיטָה של הקרבן (שכשרה גם במי שאינו כהן) ולִתְנוּפָה (הנפה) של קרבנות מסוימים (ראו מנחות פ"ה מ"ו). ראו בשולי המשנה הבאה תרשים של התחומים השונים בשטח הר הבית והמקדש.

בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקוּדָּשׁ מִמֶּנָּה – שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ נִכְנָסִים לְשָׁם.

השטח שבֵּין הָאוּלָם (המבואה של ההיכל) וְלַמִּזְבֵּחַ החיצון מְקוּדָּשׁ מִמֶּנָּה, מעזרת הכהנים, שֶׁאֵין הכהנים בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ (מגודלי שער), שפסולים לעבודת הקודש, נִכְנָסִים לְשָׁם.

הַהֵיכָל מְקוּדָּשׁ מִמֶּנּוּ – שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

הַהֵיכָל מְקוּדָּשׁ מִמֶּנּוּ, מ"בין האולם ולמזבח", שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם כהן שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, ככתוב: "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'" (שמות ל,כ).

קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקוּדָּשׁ מֵהֶם – שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה.

קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, החדר הפנימי שבמקדש, מְקוּדָּשׁ מֵהֶם, מכל המקומות, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה המיוחדת ליום זה, כפי הנאמר בתורה (ויקרא פרק טז).

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים השטח שבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל, ולפיכך יש למנות אותם כקדושה אחת:

שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ, וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, נִכְנָסִים לְשָׁם. וּפוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה.

שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ, וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, נִכְנָסִין לְשָׁם (הרי ארבעה דינים). והדין החמישי – שפוֹרְשִׁין הכול מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁעַת ההַקְטָרָה של הקטורת בהיכל.