Shevuot 7

חזור

שבועות

פרק ז

כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין.

כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, שמחויבים מהתורה להישבע, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין, שהשבועה מיועדת לפטור את הנתבע מתשלום, שאם לא יישבע, יאלץ לשלם.

וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין: הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ.

וְאֵלּוּ המקרים שתיקנו חכמים שבועה, ובאלו התובעים נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין: הַשָּׂכִיר (פועל) שטוען שלא קיבל את שכרו; וְהַנִּגְזָל, שאין עדים כמה גזל ממנו הגזלן; וְהַנֶּחְבָּל, שלא ידוע בכמה חבל בו הפוגע; ומי שבעל הדין שֶׁכְּנֶגְדּוֹ (הנתבע) חייב שבועה מן התורה כדי להיפטר מתשלום, אלא שהוא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, להישבע לשקר, ותיקנו, שהתובע יישבע ויקבל כפי טענתו; וְהַחֶנְוָנִי הטוען שהלקוח חייב לו עַל סמך הרשום בפִּנְקָסוֹ.

הַשָּׂכִיר, כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: "תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ", הוּא אוֹמֵר: "נָתַתִּי", וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא נָטַלְתִּי" – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

הַשָּׂכִיר, כֵּיצַד, באיזה מקרה הוא נשבע ונוטל? אם אָמַר לוֹ השכיר למעסיק: "תֶּן לִי את שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ"; הוּא, המעסיק, אוֹמֵר: "נָתַתִּי לך", וְהַלָּה, השכיר, אוֹמֵר: "לֹא נָטַלְתִּי" – הוּא, השכיר, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: "תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ", וְהוּא אוֹמֵר: "הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין דין זה נוהג, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם בתביעה זו מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אם אָמַר לוֹ השכיר: "תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר כסף שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ", וְהוּא, המעסיק, אוֹמֵר: "הִתְקַבַּלְתָּ כבר דִּינַר זָהָב", ששוויו עשרים וחמישה דינרי כסף – רק במקרה זה תיקנו, שיישבע השכיר ויקבל את כל תביעתו. ואין הלכה כרבי יהודה.

הַנִּגְזָל, כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת; הוּא אוֹמֵר: "כֵּלַיי נָטַלְתָּ", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא נָטַלְתִּי" – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

הַנִּגְזָל, כֵּיצַד, באיזה מקרה הוא נשבע ונוטל? כגון אם הָיוּ שני עדים מְעִידִין אוֹתוֹ, מעידים על אדם שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ של חברו כדי לְמַשְׁכְּנוֹ (לקחת ממנו חפצים) שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. והוּא, התובע, אוֹמֵר: "כֵּלַיי (כלים שלי) נָטַלְתָּ", וְהוּא, הנתבע, אוֹמֵר: "לֹא נָטַלְתִּי ממך דבר" – הֲרֵי זֶה התובע נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל ממנו כפי שטוען.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: "שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין דין זה נוהג עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם בתביעה זו מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אם אָמַר לוֹ התובע: "שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד" – רק במקרה זה תיקנו שיישבע השכיר ויקבל את כל תביעתו. ואין הלכה כרבי יהודה.

הַנֶּחְבָּל, כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל; וְאָמַר לוֹ: "חָבַלְתָּ בִּי", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא חָבַלְתִּי" – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

הַנֶּחְבָּל, כֵּיצַד, באיזה מקרה הוא נשבע ונוטל? כגון אם הָיוּ עדים מְעִידִים אוֹתוֹ על הנחבל שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ (שהגיע לרשותו) של הנתבע שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל, וְאָמַר לוֹ: "חָבַלְתָּ בִּי", וְהוּא (הנתבע) אוֹמֵר: "לֹא חָבַלְתִּי", הֲרֵי זֶה הנחבל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל את תשלומי הנזיקין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: "חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם", וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא חָבַלְתִּי בְּךָ אֶלָּא אַחַת".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין דין זה נוהג, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם בתביעה זו מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אם אָמַר לוֹ הנחבל: "חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם", שתי חבלות, וְהַלָּה, החובל, אוֹמֵר: "לֹא חָבַלְתִּי בְּךָ אֶלָּא חבלה אַחַת" – רק במקרה זה תיקנו, שיישבע השכיר ויקבל את כל תביעתו. ואין הלכה כרבי יהודה.

וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, כֵּיצַד? אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית – שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

ומי שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. כֵּיצַד, באיזה מקרה נשבע התובע ונוטל? אם הנתבע נשבע בעבר לשקר, אַחַת (בין) שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שנשבע לשקר, שאינו יודע עדות (לעיל פ"ד), וְאַחַת (ובין) שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שנשבע לשקר, שאינו חייב לו ממון (לעיל פ"ה), וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא, כגון שנשבע לשקר על דבר ידוע לכול (לעיל פ"ג מ"ח); וכן אם הָיָה אֶחָד מֵהֶן, מהאנשים שחייבים שבועה מן התורה, מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא (מהמר), וכן אם הוא מַלְוֶה בְּרִבִּית, וכן ממַפְרִיחֵי יוֹנִים בתחרות הימורים, וְכן מסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, עושים סחורה בפירות שביעית, שכל אלה פסולים לשבועה – בעל הדין שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, התובע, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל ממנו את מה שתובע.

הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין – חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

אם הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, שגם התובע אינו נאמן להישבע – חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, למי שהיה חייב בה מתחילה, ומכיוון שאינו יכול להישבע – משלם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: במקרה כזה יַחֲלוֹקוּ, שישלם לו חצי מסכום התביעה.

וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ, כֵּיצַד? לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ: "כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּיב לִי מָאתַיִם זוּז". אֶלָּא אָמַר לוֹ: "תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין", "תֵּן לְפוֹעֲלַי בְּסֶלַע מָעוֹת"; הוּא אוֹמֵר: "נָתַתִּי", וְהֵן אוֹמְרִים: "לֹא נָטַלְנוּ" – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.

וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. כֵּיצַד, באיזה מקרה תיקנו, שהוא נשבע ונוטל? לֹא במקרה שֶׁיֹּאמַר לוֹ, החנווני לנתבע: "כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּיב לִי מָאתַיִם זוּז", שבמקרה זה לא תיקנו חכמים, שיישבע החנווני וייטול. אֶלָּא במקרה שיש בסיס נוסף לטענתו, כגון שתחילה אָמַר לוֹ הלקוח שרגיל לקנות ממנו בהקפה: "תֵּן לִבְנִי, כשיבוא אליך, כמות של סָאתַיִם חִטִּין על חשבוני", או: "תֵּן לְפוֹעֲלַי בְּשווי סֶלַע (שם מטבע) מָעוֹת שאני חייב להם, ואשלם לך", ולאחר זמן הוּא, החנווני, אוֹמֵר: "נָתַתִּי להם כבקשתך", וְהֵן אוֹמְרִים: "לֹא נָטַלְנוּ", ושניהם תובעים מבעל הבית – הוּא החנווני נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל תשלום מבעל הבית, וְגם הֵן, הפועלים שטוענים שלא קיבלו – נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מבעל הבית.

אָמַר בֶּן נַנָּס: כֵּיצַד אֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא! אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

אָמַר בֶּן נַנָּס: כֵּיצַד ניתן להביא למצב שאֵלּוּ בָּאִין לבית הדין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא וְאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא? והרי ברור, שאחד מהם טועה או משקר! אֶלָּא הוּא, החנווני, נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהֵן, הפועלים, נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. ואין הלכה כבן ננס.

אָמַר לַחֶנְוָנִי: "תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת", וְנָתַן לוֹ. אָמַר לוֹ: "תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר". אָמַר לוֹ: "נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בָּאוּנְפָּלִי" – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת.

אם אָמַר הקונה לַחֶנְוָנִי: "תֵּן לִי בּמחיר דִינָר פֵּירוֹת", וְנָתַן לוֹ פירות, אם כאשר אָמַר לוֹ החנווני: "תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר לתשלום", אָמַר לוֹ הקונה: "נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בָּאוּנְפָּלִי (בכיס המעות) שלך" – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת (הקונה) שנתן לו את הדינר, והפירות שלו.

נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ: "תֵּן לִי אֶת הַפֵּירוֹת". אָמַר לוֹ: "נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתְךָ" – יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי.

ולהפך, אם כאשר נָתַן לוֹ הקונה לחנווני אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ: "תֵּן לִי אֶת הַפֵּירוֹת", ואָמַר לוֹ החנווני: "נְתַתִּים לְךָ כבר, וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתְךָ" – יִשָּׁבַע החֶנְוָנִי שנתן, והוא פטור.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַפֵּירוֹת בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַפֵּירוֹת בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, כלומר במקרה הראשון, בעל הבית שהפירות כבר בידו אינו צריך להישבע, שיש להניח, שהחנווני לא היה נותן לו את הפירות, אם לא היה מקבל את תמורתם.

אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: "תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת", וְנָתַן לוֹ. אָמַר לוֹ: "תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר". אָמַר לוֹ: "נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בָּאוּנְפָּלִי" – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת.

אם אָמַר אדם לַשּׁוּלְחָנִי (חלפן כספים): "תֵּן לִי בְּעד דִינָר מָעוֹת (מטבעות קטנים)", וְנָתַן לוֹ השולחני את המעות, ולאחר זמן אָמַר לוֹ: "תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר שאתה חייב תמורתם", ואָמַר לוֹ הלקוח: "נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בָּאוּנְפָּלִי" – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת (הלקוח) שנתן לו את הדינר, והמעות שלו.

נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ: "תֵּן לִי אֶת הַמָּעוֹת". אָמַר לוֹ: "נְתַתִּים לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסְךָ" – יִשָּׁבַע שׁוּלְחָנִי.

וכן להפך, אם נָתַן לוֹ בעל הבית תחילה אֶת הַדִּינָר, ואָמַר לוֹ: "תֵּן לִי אֶת הַמָּעוֹת", ולאחר זמן אָמַר לוֹ השולחני: "נְתַתִּים לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסְךָ (=ארנקך)" – יִשָּׁבַע שׁוּלְחָנִי שנתן, והוא פטור.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דֶּרֶךְ שׁוּלְחָנִי לִיתֵּן אִיסָּר עַד שֶׁיִּטּוֹל דִּינָרוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דֶּרֶךְ שׁוּלְחָנִי לִיתֵּן אִיסָּר (מטבע קטן), עַד שֶׁיִּטּוֹל לפני כן את מטבע הדִּינָר מהלקוח. ולכן במקרה הראשון, יש להניח שכך היה, ובעל הבית אינו צריך להישבע שכבר נתן את הדינר.

כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה –

כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ במשנה במסכת כתובות (פ"ט מ"ז): אלמנה או גרושה הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ, שהיא מודה, שהחוב שבכתובה נפרע בחלקו – לֹא תִּפָּרַע את שאר החוב מנכסיו אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, שעליה להישבע שלא קיבלה הכול; וְכן אם עֵד אֶחָד מְעִידָהּ, מעיד על הכתובה, שֶׁהִיא פְּרוּעָה, שכבר גבתה אותה – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וכן אם באה לגבות מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, שבעלה מכר אותם, כאשר כבר היו משועבדים לגביית החוב; או שבאה לגבות מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים שירשו את בעלה – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְכן גרושה הַנִּפְרַעַת מנכסי הבעל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, שאינו כאן – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, שבכל המקרים האלו יש לוודא שלא קיבלה כבר את המגיע לה –

וְכֵן הַיְּתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה: "שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדָנוּ אַבָּא, וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ".

וְכֵן (כך גם) הַיְּתוֹמִים שבאים לגבות בשטר ממי שהיה חייב לאביהם – לֹא יִפָּרְעוּ מהחייב אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. ועליהם להישבע בלשון זו: "שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדָנוּ (ציוונו) אַבָּא בשעת מותו בעניין חוב זה, וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא בחייו, ששטר זה כבר נפרע, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ (מצאנו) בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שובר המוכיח שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ", ואחר שיישבעו יכולים לגבות.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אם נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב, כך שלא יכול היה לשמוע דבר מאביו בעניין זה – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, שאינו יודע על פירעון, וְרק אז נוֹטֵל.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ "שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ" – הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: "שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ" – הוּא הבן נוֹטֵל את החוב שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. וכך הלכה.

וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה: הַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבַּיִת.

וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה, שחכמים הטילו עליהם חיוב שבועה לחבריהם, גם אם אין הצד שכנגד תובע מהם משהו בוודאות: הַשּׁוּתָּפִין נשבעים זה לזה שלא נטלו יותר מחלקם, וְהָאֲרִיסִין, שעובדים בשדה של אדם תמורת חלק מן היבול, צריכים להישבע שלא לקחו יותר מהמגיע להם, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין (אפוטרופסים), האחראים על נכסים, צריכים להישבע שלא לקחו מהנכסים, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, שמנהלת את נכסי הבית, וּבֶן הַבַּיִת, כלומר אדם שהיה ממונה על משק הבית.

אָמַר לוֹ: "מָה אַתָּה טוֹעֲנֵינִי"? "רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי" – חַיָּיב.

ומפרטים: אָמַר לוֹ השותף או האריס: "מָה אַתָּה טוֹעֲנֵינִי", כלומר מה אני חייב לך לטענתך? והשיב לו: "רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי שלא נטלת לעצמך משלי" – חַיָּיב להישבע, אף שלא טען נגדו דבר ברור.

חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל.

אם כבר חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – אֵין יָכוֹל השותף או בעל הבית לְהַשְׁבִּיעוֹ עוד. אבל אם נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, שהתחייב להישבע לו על עניין אחר – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל, שאגב כך עליו להישבע גם על השותפות לשעבר.

וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה.

וְהַשְּׁבִיעִית (שנת השמיטה), שמשמטת את החובות הכספיים, מְשַׁמֶּטֶת גם אֶת חובת הַשְּׁבוּעָה שהיה צריך אדם להישבע על חובו, שאם הגיעה שמיטה ולא נשבע – פטור מהשבועה.