חזור
שבועות
פרק ושְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין: הַטַּעֲנָה – שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה – בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה,
שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין, שהדיינים מחייבים את הנתבע להישבע, כאשר הוא מודה במקצת התביעה, היא, כאשר הַטַּעֲנָה, מה שהנתבע כופר בטענת התובע, היא בשווי שְׁתֵּי מעות כֶסֶף לפחות, וְהַהוֹדָאָה, מה שהנתבע מודה בו, הוא לפחות בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה, ואז עליו להישבע, שאינו חייב יותר ממה שהודה.
וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה – פָּטוּר.
וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, שתבע ממנו מין מסוים, והוא מודה במקצת, אך ממין אחר – פָּטוּר משבועה.
כֵּיצַד? "שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה" – פָּטוּר. "שְׁתֵּי כֶסֶף וּפְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה" – חַיָּיב.
ומפרטים: כֵּיצַד מתקיים מה ששנינו, שהטענה שתי כסף? אם אמר התובע: "שְׁתֵּי מעות כֶסֶף יש לִי בְּיָדְךָ", וענה הנתבע: "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה" – פָּטוּר משבועה, שהרי לא הודה לו. אבל אם אמר: "שְׁתֵּי כֶסֶף וּפְרוּטָה יש לִי בְּיָדְךָ", וענה: "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה" – חַיָּיב להישבע על כך.
"מָנֶה לִי בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי" – פָּטוּר. "מָנֶה לִי בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר" – חַיָּיב.
אמר התובע: "מָנֶה (משקל מאה דינרי כסף) יש לִי בְּיָדְךָ", וענה: "אֵין לְךָ בְּיָדִי כלום" – פָּטוּר משבועה. ורק אם תבע ממנו: "מָנֶה לִי בְּיָדְךָ", וענה: "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר" – חַיָּיב להישבע על החמישים האחרים.
"מָנֶה לְאַבָּא בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר" – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה.
וכל זה כאשר המלווה עצמו תובע את הלווה אבל לא אדם אחר. ולכן אם לאחר מותו בא בנו ואמר: "מָנֶה היה לְאַבָּא (לאבי) בְּיָדְךָ" , ועליך להשיב לי, וענה הנתבע: "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר שהייתי חייב לאביך" – פָּטוּר משבועה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה מרצונו, שהיה יכול לכפור לגמרי.
"מָנֶה לִי בְּיָדְךָ", אָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים: "הֵן". לְמָחָר אָמַר לוֹ: "תְּנֵהוּ לִי"; "נְתַתִּיו לְךָ" – פָּטוּר.
אם אמר אדם לחברו: "מָנֶה (מאה דינרי כסף) יש לִי בְּיָדְךָ", ואָמַר לוֹ הנתבע בִּפְנֵי עֵדִים: "הֵן" (כן, נכון הדבר), ולְמָחָר אָמַר לוֹ התובע: "תְּנֵהוּ לִי את המנה", ואמר לו הנתבע: "נְתַתִּיו לְךָ לאחר שדיברנו" – פָּטוּר, מפני שאין לתובע הוכחה שלא קיבל.
"אֵין לְךָ בְּיָדִי" – חַיָּיב.
אבל אם כעת הוא חוזר בו וטוען: "אֵין לְךָ בְּיָדִי דבר" – חַיָּיב לשלם, שאינו יכול לחזור בו מהודאתו מאתמול.
"מָנֶה לִי בְּיָדְךָ", אָמַר לוֹ: "הֵן", "אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְּעֵדִים"; לְמָחָר אָמַר לוֹ: "תְּנֵהוּ לִי"; "נְתַתִּיו לְךָ" – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתְּנוֹ לוֹ בְּעֵדִים.
אולם אם כשאמר לו: "מָנֶה לִי בְּיָדְךָ", אָמַר לוֹ: "הֵן", ואמר לו התובע: "אַל תִּתְּנֵהוּ לִי בחזרה אֶלָּא בּפני עֵדִים", ולְמָחָר אָמַר לוֹ: "תְּנֵהוּ לִי", ואמר לו הנתבע: "נְתַתִּיו לְךָ לאחר שדיברנו" – חַיָּיב לשלם, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ היה לִיתְּנוֹ לוֹ בְּעֵדִים כפי שסוכם, ואינו נאמן לומר ששילם ללא עדים.
"לִיטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶּסֶף" – פָּטוּר.
אם תבע אדם מחברו: "לִיטְרָא (מידת משקל) של זָהָב צרוף יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ", וענה: "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא של כֶּסֶף צרוף" – פָּטוּר משבועה על ההפרש, מפני שתבע מין אחד והודה במין שונה.
"דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף, וּטְרִיסִית, וּפוּנְדְּיוֹן, וּפְרוּטָה" – חַיָּיב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת.
אבל אם תבע: "דִּינַר (מטבע) זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ", וענה: "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף", וכן אם הודה בטְרֵיסִית, וכן בפוּנְדְּיוֹן, וכן בפְרוּטָה (מטבעות שונים בסדר יורד) – חַיָּיב להישבע, שאינו חייב דינר זהב. והודאתו נחשבת ממין התביעה, מפני שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת, שכל המטבעות הם מין אחד, שבו מעריכים שווים של דברים.
"כּוֹר תְּבוּאָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית" – פָּטוּר. "כּוֹר פֵּירוֹת יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ"; "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית" – חַיָּיב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלַל פֵּירוֹת.
וכן אם תבע ממנו: "כּוֹר (מידת נפח גדולה) של תְּבוּאָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ", וענה: "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ (חצי כור) של קִטְנִית" – פָּטוּר משבועה, שלא הודה ממין הטענה, שהקטנית אינה בכלל תבואה. אבל אם תבע: "כּוֹר פֵּירוֹת יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ", וענה: "אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית" – חַיָּיב שבועה, שֶׁהַקִּטְנִית כלולה בִּכְלַל פֵּירוֹת, והרי ההודאה ממין הטענה.
טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים – פָּטוּר.
אם טְעָנוֹ, שחייב לו חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ הנתבע בּחוב של שְׂעוֹרִים – פָּטוּר משבועה.
וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב.
וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב שבועה, אף כשאין ההודאה ממין הטענה. ואין הלכה כרבן גמליאל.
הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה לוֹ בְּקַנְקַנִּים –
הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ (תובע ממנו) חוב בְּכַדֵּי שֶׁמֶן מלאים, וְהוֹדָה לוֹ הנתבע רק בְּקַנְקַנִּים ריקים –
אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה – יִשָּׁבַע.
אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, שתבע ממנו קנקנים ושמן, והודה לו בקנקנים – יִשָּׁבַע שאינו חייב שמן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, והוא פטור משבועה.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי (מקבל) אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. והלכה כאדמון.
טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר.
טְעָנוֹ שהוא חייב לו כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה לו בַּכֵּלִים בלבד וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת; או הודה בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר משבועת 'מודה במקצת', משום שקרקעות אינן מחייבות שבועה.
הוֹדָה בְּמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת – פָּטוּר.
וכן אם הוֹדָה בְּמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת – פָּטוּר משבועה.
בְּמִקְצָת הַכֵּלִים – חַיָּיב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן.
אבל אם הודה בְּמִקְצָת הַכֵּלִים, וכפר במקצת הכלים ובקרקעות – חַיָּיב שבועה גם על הקרקעות, מפני שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת (=מיטלטלין) זוֹקְקִין (גוררים) אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת (=מקרקעין) לִישָּׁבַע גם עֲלֵיהֶן, אף שקרקעות אינן מחייבות שבועה.
אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ.
אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאם תבע אחד מאלה מאדם ממון, והודה הנתבע במקצת – אינו חייב להישבע שבועת 'מודה במקצת', וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, שאם תבע ממנו אדם ממון, והודה הקטן במקצת – אינו חייב להישבע. אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן, כאשר רוצים לגבות חוב מנכסים של יתום קטן, וְכן נשבעים לַהֶקְדֵּשׁ, כשבאים לגבות חוב של המקדיש.
וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן: הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת.
וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, גם במקרה שבדרך כלל חייבה התורה שבועה, כגון מודה במקצת: הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, כאשר אדם טוען שהפקיד שטרות חוב אצל אדם, והלה מודה במקצת השטרות, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת, נכסים של הקדש שהופקדו אצל אדם, והוא מודה במקצת מהם.
אֵין בָּהֶם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.
אֵין בָּהֶם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, שמשלם גנב שנתפס (שמות כב,ו), וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שמשלם הגונב שור או שה וטובח או מוכר אותו (שם כא,לז), ואם גנב של הקדש פטור מכך; וכן שׁוֹמֵר חִנָּם, שקיבל את אלה לפיקדון, ואבדו לו – אֵינוֹ נִשְׁבָּע שבועת השומרים שלא התרשל בשמירה, וכן נוֹשֵׂא שָׂכָר (שומר בשכר), שחייב לשלם, אם נגנב או אבד ממנו הפיקדון – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם על נכסים אלה שהופקדו אצלו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בעניין הקדשות יש לחלק: קָדָשִׁים (בהמות שהוקדשו לקרבן) שֶׁחַיָּיב המקדיש בְּאַחֲרָיוּתָן, שנדר להביא קרבן, באופן שאם יאבד, יהיה חייב להביא אחר במקומו – נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, אם יש ויכוח ממוני לגביהם, מפני שהמקדיש נחשב בעלים. ורק קדשים שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, שאין המקדיש נחשב בעלים, וכלפי ההקדש אין נשבעים. ואין הלכה כרבי שמעון.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן בַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן בַּקַּרְקַע שמחוברים לה, וְאֵינָן נחשבים כַּקַּרְקַע לדין שבועה, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ בכך.
כֵּיצַד? "עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לְךָ", וְהַלָּה אוֹמֵר: "אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ" –
כֵּיצַד, באיזה מקרה היא המחלוקת? אם טען אדם לחברו: "עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת בענבים מָסַרְתִּי לְךָ לשמירה", וְהַלָּה, הנתבע, אוֹמֵר: "אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ גפנים שמסרת לי" –
רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב שְׁבוּעָה.
רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב שְׁבוּעָה, מפני שהודה במקצת הענבים, והם נחשבים מיטלטלין,
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע, ואין מתחייבים עליו שבועה, כמבואר במשנה הקודמת. והלכה כמותם.
אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן.
אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל תביעת דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְעל דבר שֶׁבְּמִשְׁקָל וְעל דבר שֶׁבְּמִנְיָן, ולא על כמויות בלתי מוגדרות.
כֵּיצַד? "בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לְךָ", וְ"כִיס מָלֵא מָסַרְתִּי לְךָ", וְהַלָּה אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל" – פָּטוּר.
כֵּיצַד מתקיים הכלל הזה? אם תבע: "בַּיִת מָלֵא פירות מָסַרְתִּי לְךָ לפיקדון", או: "כִּיס מָלֵא מטבעות מָסַרְתִּי לְךָ", וכעת יש פחות, וְהַלָּה אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ כמה היה, אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ בהם אַתָּה נוֹטֵל", שלא לקחתי דבר – פָּטוּר משבועה, משום שלא תבע ממנו דבר מוגדר.
זֶה אוֹמֵר: "עַד הַזִּיז", וְזֶה אוֹמֵר: "עַד הַחַלּוֹן" – חַיָּיב.
אבל אם זֶה אוֹמֵר, שהיה הבית מלא מהקרקעית עַד הַזִּיז שלמעלה מן החלון, וְזֶה אוֹמֵר: "עַד הַחַלּוֹן בלבד" – חַיָּיב שבועה על ההפרש, משום שתבע אותו על פי מידה.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן;
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שהפקיד בידיו הלווה חפץ שלו כערובה לפירעון ההלוואה, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן למלווה, והוא חייב להשיב את שוויו ללווה.
אָמַר לוֹ: "סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה", וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִּי עָלָיו, וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה" – פָּטוּר.
אם אָמַר לוֹ המלווה ללווה: "סֶלַע (=ארבעה דינרי כסף) הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, על סמך המשכון, וְשֶׁקֶל (=שני דינרים) הָיָה שָׁוֶה המשכון עצמו", ואתה חייב לי שני דינרים לאחר הקיזוז, וְהַלָּה, הלווה בעל המשכון, אוֹמֵר: "לֹא כִּי (לא כך)! אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִּי עָלָיו, וְסֶלַע הָיָה המשכון שָׁוֶה", ואיני חייב לך – פָּטוּר הלווה משבועה, שכפר בכל הטענה, ואין כאן 'מודה במקצת'.
"סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה", וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא כִּי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִּי עָלָיו, וּשְׁלשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה" – חַיָּיב.
אבל אם אמר המלווה: "סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה", ואתה חייב לי שני דינרים, וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִּי עָלָיו, וּשְׁלשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה", ואני חייב לך רק דינר אחד – חַיָּיב הלווה להישבע על הדינר, משום שהודה במקצת הטענה.
"סֶלַע הִלְוִיתַנִּי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה", וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה" – פָּטוּר.
וכן אם טען הלווה: "סֶלַע הִלְוִיתַנִּי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם, שני סלעים, הָיָה שָׁוֶה המשכון, ואתה חייב לי סלע על האבדן", וְהַלָּה (המלווה) אוֹמֵר: "לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה", ואיני חייב לך כלום – פָּטוּר, מפני שכפר בכול.
"סֶלַע הִלְוִיתַנִּי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה", וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא כִּי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה" – חַיָּיב.
אבל אם טען הלווה: "סֶלַע הִלְוִיתַנִּי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה", ואתה חייב לי סלע, וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה", ואני חייב לך רק דינר – חַיָּיב להישבע על שלושה דינרים, שהרי הודה במקצת.
וּמִי נִשְׁבָּע? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.
וּמִי מהשניים נִשְׁבָּע בכל המקרים הללו? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן (המשכון) היה אֶצְלוֹ, כלומר המלווה, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה, הלווה, על שווי המשכון האבוד, וְיוֹצִיא הַלָּה, המלווה, אֶת הַפִּקָּדוֹן שהיה שמור בידו, ורק העמיד פנים שאבד, ויתברר, שהלווה נשבע לשקר.