Shevuot 5

חזור

שבועות

פרק ה

שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים.

שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בין בָּאֲנָשִׁים וּבין בַּנָּשִׁים שנתבעו ושיקרו, בין בָּרְחוֹקִים (זרים) וּבין בַּקְּרוֹבִים, גם אם התובע והנתבע קרובי משפחה, בין בַּּכְּשֵׁרִים לעדות, וּבין בַּפְּסוּלִים, כלומר גם אם הנתבע גזלן וכדומה, ושלא כבשבועת העדות (ראו לעיל פ"ד מ"א).

בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים – כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב.

וחייב, בין אם נשבע בִּפְנֵי בֵּית דִּין ובין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ, כאשר נשבע בעצמו. ואם הושבע מִפִּי אֲחֵרִים, שאמר לו התובע: אני משביע אותך, שחפץ שלי בידך, והוא מכחיש את דבריו – אֵינוֹ חַיָּיב קרבן עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שנשבע מִפִּי עַצְמוֹ, בֵּין שהושבע מִפִּי אֲחֵרִים – כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב, ואפילו שלא בבית דין. והלכה כחכמים.

וְחַיָּיב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן. וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל שִׁגְגָתָהּ.

וְחַיָּיב קרבן עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, שידע שהוא נשבע לשקר, ושחייבים על כך קרבן, וְכן חייב קרבן עַל שִׁגְגָתָהּ, שלא ידע שמתחייב קרבן, עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, כאשר ידע שהוא נשבע לשקר באיסור. וְאולם, אֵינוֹ חַיָּיב דבר עַל שִׁגְגָתָהּ, כאשר לא ידע שהוא עובר על איסור.

וּמַה חַיָּיב עַל זְדוֹנָהּ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.

וּמַה חַיָּיב עַל זְדוֹנָהּ? קרבן אָשָׁם בּמחיר כֶסֶף שני שְׁקָלִים לפחות, מלבד תשלום החוב בתוספת חומש.

שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, כֵּיצַד?

שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד?

אָמַר לוֹ: "תֶּן לִי פִּקְּדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ"; "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי". אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: "אֵין לְךָ בְּיָדִי"; "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" – הֲרֵי זֶה חַיָּיב.

אם אָמַר לוֹ אדם לחברו: "תֶּן לִי בחזרה את פִּקְּדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ", וענה לו: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי דבר"; אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רק: "אֵין לְךָ בְּיָדִי" מבלי להישבע, ואמר לו המפקיד: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי שאכן אין בידך", וְאָמַר הנפקד: "אָמֵן", ואחר כך הודה ששיקר – הֲרֵי זֶה חַיָּיב קרבן.

הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפַר – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אם הִשְׁבִּיעַ עָלָיו התובע חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, ובכל פעם כָפַר – חַיָּיב קרבן נפרד עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם? מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם הדבר? מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל היה לַחֲזוֹר בו לאחר הכפירה וּלְהוֹדוֹת ששיקר, ולכן כל פעם נחשבת כפירה מחדש.

הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ: "תֶּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ"; "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי" – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי, וְלֹא לְךָ, וְלֹא לְךָ" – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אם הָיוּ חֲמִשָּׁה אנשים תּוֹבְעִין אוֹתוֹ ואָמְרוּ לוֹ יחד: "תֶּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ", ואמר להם: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי" ואחר כך הודה ששיקר – אֵינוֹ חַיָּיב קרבן אֶלָּא כשבועה אַחַת. אבל אם אמר להם: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי, וְלֹא לְךָ, וְלֹא לְךָ" – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר "שְׁבוּעָה" בָּאַחֲרוֹנָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אינו חייב על כל אחת עַד שֶׁיֹּאמַר לשון "שְׁבוּעָה" בָּאַחֲרוֹנָה, בסוף דבריו, שיאמר: "אין לך בידי ולא לך ולא לך בשבועה", וכך ברור שנשבע לכולם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר "שְׁבוּעָה" לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אינו חייב על כל אחת עַד שֶׁיֹּאמַר לשון "שְׁבוּעָה" במפורש לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: "שבועה שאין לך בידי, ושבועה שאין לך, ושבועה שאין לך". והלכה כתנא הראשון.

"תֶּן לִי פִּקָּדוֹן, וּתְשׂוּמֶת יָד, גֶּזֶל, וַאֲבֵדָה, שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ"; "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי" – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן, וּתְשׂוּמֶת יָד, וְגֶזֶל, וַאֲבֵדָה" – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אם אמר אדם לחברו: "תֶּן לִי פִּקָּדוֹן שהפקדתי בידך, וּתְשׂוּמֶת יָד (הלוואה) שהלוויתי לך, גֶּזֶל שגזלת ממני, וַאֲבֵדָה שאיבדתי ומצאת, שֶׁיֵּשׁ לִי את כל אלה בְּיָדְךָ", וענה הנתבע: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי" ואחר כך הודה ששיקר – אֵינוֹ חַיָּיב קרבן אֶלָּא על תביעה אַחַת. אבל אם פירט ואמר: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן, וּתְשׂוּמֶת יָד, וְגֶזֶל, וַאֲבֵדָה" – חַיָּיב קרבן עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

"תֶּן לִי חִטִּין, וּשְׂעוֹרִין, וְכוּסְּמִים, שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ", "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי" –אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין" – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

וכן לעניין תביעה אחת על מינים שונים: "תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִים, שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ כפיקדון", ואמר לו: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי" – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אבל אם פירט ואמר: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין" – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר: "חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכוּסֶּמֶת" – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר: "חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכוּסֶּמֶת" בלשון יחיד – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. ואין הלכה כרבי מאיר.

"אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי"; וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי"; "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" – חַיָּיב.

אדם שאמר לו חברו: "אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ (או פיתית) אֶת בִּתִּי הנערה", והאונס או מפתה נערה צריך לשלם לאביה קנס חמישים שקלים מן התורה (שמות כב,טז; דברים כב,כט), וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי". ואמר לו: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי שכדבריך הוא", וְאָמַר: "אָמֵן", ואחר כך הודה ששיקר – חַיָּיב קרבן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁהרי אדם שהזיק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, על פי הודאתו, אלא רק על פי עדים. ומכיוון שאם היה מודה לאבי הנערה, לא היה חייב לשלם לו, שהרי אין עדים – אינו נחשב ככופר ונשבע על חוב שהוא חייב לו.

אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, הוא מְשַׁלֵּם לאב תשלומי בּוֹשֶׁת וּפְגָם של הבת עַל פִּי עַצְמוֹ, אם היה מודה, שהם תשלומי ממון ולא קנס, ועל כפירה זו הוא חייב קרבן. ואין הלכה כרבי שמעון.

"גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא גָּנַבְתִּי"; "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" – חַיָּיב. "גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי"; "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" – פָּטוּר.

אדם שאמר לו חברו: "גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא גָּנַבְתִּי", ואמר התובע: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי שאכן לא גנבת", וְאָמַר הנתבע: "אָמֵן" שקיבל את השבועה, ואחר כך הודה ששיקר – חַיָּיב קרבן, שהרי כפר בחוב ממון. אבל אם האשים אותו שגנב את השור וגם שחט או מכר אותו, שעל כך הוא חייב לשלם דמי חמישה שוורים קנס (שמות כא,לז), וענה: "גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי (שחטתי) וְלֹא מָכַרְתִּי", ואמר התובע: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר הנתבע: "אָמֵן", ושוב הודה בכול – פָּטוּר מקרבן, משום שכפר ונשבע רק בתשלום הקנס.

"הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא הֵמִית"; "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" – חַיָּיב. "הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא הֵמִית", "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" – פָּטוּר.

וכך אם טען התובע: "הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי", וְהוּא הנתבע אוֹמֵר: "לֹא הֵמִית", ואמר התובע: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר הנתבע: "אָמֵן" ושוב הודה – חַיָּיב קרבן, שכפר בחוב ממון. אבל אם אמר לו: "הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי" ואתה חייב לי קנס שלושים שקלים (שמות כא,לב), וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא הֵמִית", ואמר: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" ושוב הודה – פָּטוּר מקרבן, שהרי כפר בקנס.

אָמַר לוֹ: "חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְּךָ חַבּוּרָה", "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" – חַיָּיב.

וכן אם אָמַר לוֹ אדם: "חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה ועליך לשלם לי, וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְּךָ חַבּוּרָה", ואמר: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" ושוב הודה – חַיָּיב קרבן, שזו תביעת ממון.

אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ: "הִפַּלְתָּ אֶת שִׁינִּי וְסִימִּיתָ אֶת עֵינִי", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִימִּיתִי", "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן" – פָּטוּר.

אבל אדון שאָמַר לוֹ עַבְדּוֹ: "הִפַּלְתָּ אֶת שִׁינִּי" וְ"סִימִּיתָ אֶת עֵינִי" וצריך אתה לשחרר אותי (שם פסוק כו), וְהוּא, האדון, אוֹמֵר: "לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִימִּיתִי", ואמר העבד: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן", ושוב הודה ששיקר – פָּטוּר מקרבן, ששחרור העבד הוא קנס.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב. וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר.

ומסכמים: זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, שאם היה מודה היה משלם – חַיָּיב קרבן על שבועת הפיקדון, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ אם היה מודה ללא עדים – פָּטוּר מקרבן אם נשבע לשקר.