Shevuot 4

חזור

שבועות

פרק ד

שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַּנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִין וְלֹא בַּקְּרוֹבִין, בַּכְּשֵׁרִים וְלֹא בַּפְּסוּלִין. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּרְאוּיִין לְהָעִיד.

שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַּנָּשִׁים, שאינן כשרות להעיד, ונוהגת רק בָּרְחוֹקִין, שאינם קרובי משפחה לבעלי הדין, וְלֹא בַּקְּרוֹבִין, שהם פסולים לעדות זו, ורק בַּכְּשֵׁרִים לעדות וְלֹא בַּפְּסוּלִין, כגון גזלן, וְככלל אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּרְאוּיִין לְהָעִיד.

בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ. וּמִפִּי אֲחֵרִים – אֵין חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וחייב העד, בין אם נשבע בִּפְנֵי בֵית דִּין ובין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וזאת דווקא אם נשבע מִפִּי עַצְמוֹ (בעצמו) שאינו יודע את העדות. ואולם אם הושבע מִפִּי אֲחֵרִים, שבעל הדין אמר לעדים: "משביע אני אתכם שאינכם יודעים לי עדות" – אֵין העדים חַיָּיבִין קרבן, עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן, בבעלי הדין, בְּבֵית דִּין, ויישבעו על כך, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים – אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שנשבע העד מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים – אֵינָן חַיָּיבִין העדים, עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין. והלכה כחכמים.

וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, וְאֵינָן חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ.

וְחַיָּיבִין העדים קרבן בין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, שידעו שהם נשבעים לשקר, ושבועה זו מחייבת קרבן; ובין עַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, אם לא ידעו, ששבועה כזו מחייבת קרבן, אך ידעו, שהם נשבעים לשקר, והדבר אסור. וְאולם אֵינָן חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ, אם שגגו בשבועה עצמה, שסברו, שאינם יודעים את העדות, או שמותר להישבע לשקר.

וּמַה הֵן חַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה? קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

וּמַה הֵן חַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה? קָרְבָּן חטאת עוֹלֶה וְיוֹרֵד, המשתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא: עשיר מביא חטאת בהמה (כבשה או שעירה), עני מביא חטאת העוף ועולת העוף, ועני מאוד מביא מנחה עשירית האיפה סולת (ויקרא ה,ו–יג).

שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד?

שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, כֵּיצַד?

אָמַר לִשְׁנַיִם: "בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי". "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת";

אם אָמַר אדם לִשְׁנַיִם: "בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי, שפלוני חייב לי כסף", ואמרו לו: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת";

אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ: "אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת", "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם", וְאָמְרוּ: "אָמֵן" – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ בלי שבועה: "אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת", והוא אמר להם: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם (אתכם), שאכן אינכם יודעים", וְאָמְרוּ: "אָמֵן", ובאמת ידעו את העדות – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ – פְּטוּרִים.

אם הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן התובע חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין, שאינם יודעים את העדות, ובכל פעם נשבעו לשקר, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְשם הוֹדוּ שהם יודעים – פְּטוּרִים מקרבן, שכן לא כפרו בבית דין.

כָּפְרוּ – חַיָּיבִים עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אולם אם כשבאו לבית דין כָּפְרוּ בעדות – חַיָּיבִים חמישה קרבנות, עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מהשבועות.

הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְכָפְרוּ – אֵינָן חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת.

לעומת זאת, אם הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפְרוּ – אֵינָן חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת, על השבועה הראשונה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם? הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם הדבר שהם פטורים על שאר השבועות? הוֹאִיל ולאחר שכפרו פעם אחת בבית דין, אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזוֹר בהם וּלְהוֹדוֹת שהם יודעים עדות, שאין בית הדין מקבלים חזרה של עדים. ומכיוון שאין תוקף לעדותם, גם השבועות שאינם יודעים עדות הן חסרות משמעות.

כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – שְׁנֵיהֶן חַיָּיבִין.

המשביע שני עדים שיעידו לו, אם כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, שענו יחד שאינם יודעים, ונשבעו על כך לשקר – שְׁנֵיהֶן חַיָּיבִין בקרבן.

בְּזֶה אַחַר זֶה – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב, וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר.

אבל אם כפרו בְּזֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן שכפר – חַיָּיב, וְהַשֵּׁנִי – פָּטוּר, מכיוון שלאחר כפירת הראשון הוא נשאר עד יחיד, ואין משמעות לעדותו.

כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד – הַכּוֹפֵר חַיָּיב.

וכן אם תחילה כָּפַר אֶחָד מן העדים, וְאחר כך הוֹדָה אֶחָד, שהוא יודע עדות – העד הַכּוֹפֵר חַיָּיב בקרבן, שהרי בשעה שכפר, יכול היה להצטרף לעדות עם האחר.

הָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים; כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּיה – שְׁתֵּיהֶן חַיָּיבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּים בִּשְׁתֵּיהֶן.

אם הָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי (כתות, זוגות) עֵדִים שפנה אליהם התובע שיעידו, וטענו שאינם יודעים, והשביע את כולם; אם כָּפְרָה הכת הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּיה – שְׁתֵּיהֶן חַיָּיבוֹת, וגם השנייה, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּים בּכל אחת משְׁתֵּיהֶן בפני עצמה.

"מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן, וּתְשׂוּמֶת יָד, וְגָזֵל, וַאֲבֵידָה". "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת" – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת.

אם אמר התובע לעדים: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי (תעידו עבורי), שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן שהפקדתי אצלו, וּתְשׂוּמֶת יָד (הלוואה) שהלוויתי לו, וְגָזֵל שגזל ממני, וַאֲבֵידָה שלי שהוא מצא, והוא כופר בכולם", ואמרו לו בלשון כללית: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת" – אֵין חַיָּיבִין קרבן אֶלָּא על שבועה אַחַת.

"שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן, וּתְשׂוּמֶת יָד, וְגָזֵל, וַאֲבֵידָה" – חַיָּיבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אבל אם ענו לו: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן, וּתְשׂוּמֶת יָד, וְגָזֵל וַאֲבֵידָה" – חַיָּיבִין קרבן עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, שזוהי שבועה נפרדת על כל פרט.

"מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקְדוֹן חִטִּין, וּשְׂעוֹרִין, וְכוּסְּמִין". "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת" – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת.

וכן אם אמר להם: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקְדוֹן של חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין", ואמרו לו: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת" – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת.

"שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּין, וּשְׂעוֹרִין, וְכוּסְּמִין" – חַיָּיבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אבל אם פירטו ואמרו: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּין, וּשְׂעוֹרִין, וְכוּסְּמִין" – חַיָּיבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

"מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק",

אמר אדם לעדים: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק", שחייב לי תשלום על נזק שגרם לי;

וַ"חֲצִי נֶזֶק", "תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל", "תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה", וְ"שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי", וּ"פִתָּה אֶת בִּתִּי", וְ"שֶׁהִכַּנִי בְּנִי", וְ"שֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים" –

וכן אם אמר: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו, שיש לי ביד פלוני חֲצִי נֶזֶק", ששור שלו הזיק באופן המחייב לשלם לי חצי מן הנזק; או: "תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל", שמשלם גנב פי שניים ממה שגנב, או: "תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה" שמשלם גונב כבש או שור וטבחו או מכרו, או: "אם לא תעידוני, שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי" או: "שפִתָּה אֶת בִּתִּי", וחייב לשלם על כך, וְכן: "אם לא תעידוני שֶׁהִכַּנִי בְּנִי", וְכן: "שֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי ביום הכיפורים", וְ"שֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים";

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

בכל המקרים האלו, אם נשבעו שאינם יודעים לו עדות – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין משום שבועת העדות, שהפסידו לו ממון.

"מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאֲנִי כֹּהֵן", "שֶׁאֲנִי לֵוִי", "שֶׁאֵינִי בֶּן גְּרוּשָׁה", "שֶׁאֵינִי בֶּן חֲלוּצָה",

אם אמר אדם לעדים: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי (תעידו לי) שֶׁאֲנִי כֹּהֵן", או: "שֶׁאֲנִי לֵוִי"; וכן בן של כהן שהשביע שיעידו: "שֶׁאֵינִי בֶּן גְּרוּשָׁה", או: "שֶׁאֵינִי בֶּן חֲלוּצָה", כלומר שתעידו, שאבי לא נשא את אמי כשהייתה גרושה או חלוצה, שאסורות עליו, ונפסלתי מן הכהונה;

"שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן", "שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי", "שֶׁאֵינוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה", "שֶׁאֵינוֹ בֶּן חֲלוּצָה", "שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ", וּ"פִּתָּה אֶת בִּתּוֹ",

וכן אם השביע אותם שיעידו לטובת אדם אחר: "שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי הוא כֹּהֵן", או: "שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי הוא לֵוִי", או: "שֶׁכהן פלוני אֵינוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה", או: "שֶׁאֵינוֹ בֶּן חֲלוּצָה"; או: "שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ של ההוא", וכן: "שפִּתָּה אֶת בִּתּוֹ", ועליו לשלם לו;

וְ"שֶׁחָבַל בִּי בְּנִי", וְ"שֶׁחָבַל בִּי חֲבֵירִי וְשֶׁהִדְלִיק גְּדִישִׁי בַּשַּׁבָּת" –

וכן אם השביע אותם שיעידו: "שֶׁחָבַל בִּי בְּנִי והוציא ממני דם, והוזקתי", וְכן: "שֶׁחָבַל בִּי חֲבֵירִי בשבת" וְ"שֶׁהִדְלִיק את גְּדִישִׁי בַּשַּׁבָּת", שאלה חייבים מיתה ופטורים מתשלום –

הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

בכל אלו, אם נשבעו העדים לשקר שאינם יודעים – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מקרבן, שאין זו עדות על תביעת ממון.

"מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִיתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן לִי" – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים, שֶׁאֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת מָמוֹן כַּפִּקָּדוֹן.

אם אמר אדם לעדים: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי (תעידו לי), שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִיתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז, וְלֹא נָתַן לִי", ונשבעו לשקר שאינם יודעים – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים מקרבן על שבועת העדות, שֶׁאֵין העדים חַיָּיבִין אם כפרו ונשבעו לשקר אֶלָּא עַל עדות על תְּבִיעַת מָמוֹן, כּדין שבועת הפִּקָּדוֹן, שבועה שאדם נשבע לחברו לשקר, שאין בידו ממון של חברו, וחייב על כך קרבן (ויקרא ה,כא), והשוו חכמים אליה את שבועת העדות. וכאן מדובר רק בהבטחה לתת כסף, שלא ניתן היה לחייב לממש אותה, גם אם היו מעידים על כך.

"מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי" – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת.

אם אמר אדם לעדים: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת לטובתי בעתיד, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי", ולאחר זמן, כשראו עדות, סירבו להעיד בעבורו ואמרו שלא ראו – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים מקרבן, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה השְׁבוּעָה שהשביע אותם לידיעת העֵדוּת, והחיוב הוא רק אם הושבעו על עדות שכבר ידעו.

עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי" – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּין לָהֶם.

אם אדם התובע ממון מחברו עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר באופן כללי לקהל: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת לטובתי בתביעתי, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי", ולא התכוון לאנשים מסוימים, וכשתבע אחר כך אנשים מסוימים בבית דין להעיד, אמרו שאינם יודעים, והתברר, ששיקרו – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מקרבן, עַד שֶׁיִּהְיֶה התובע מִתְכַּוֵּין לָהֶם, כשהוא משביע.

אָמַר לִשְׁנַיִם: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי". "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת", וְהֵם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

אם אָמַר אדם לִשְׁנַיִם: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת, שפלוני חייב לי כסף, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי (תעידו לי)", ואמרו: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת", וְהֵם באמת יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת זו, אבל עֵד מִפִּי עֵד, ששמעו על כך מאחרים ולא ראו בעצמם, וזו עדות שאינה מתקבלת בבית דין (סנהדרין פ"ג מ"ו), אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב קרבת משפחה לאחד הצדדים בתביעה, אוֹ פָּסוּל לעדות בשל עבריינות – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מקרבן, שהרי לא יכלו להועיל בעדותם.

שִׁילַּח בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ" – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ.

אם שִׁילַּח התובע בְּיַד עַבְדּוֹ, שישביע את העדים שיעידו לו, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ לתובע עֵדוּת, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ לטובתו", וכפרו בעדות – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מקרבן, שאינם חייבים, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ את השבועה מִפִּי הַתּוֹבֵעַ בעצמו.

"מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם", "מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם", "אוֹסֶרְכֶם אֲנִי" – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

אם אמר לעדים: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אם לא תבואו ותעידוני", או: "מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם בשבועה", או: "אוֹסֶרְכֶם אֲנִי בשבועה", וכפרו בעדות – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

"בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. בְּ"אל"ף דלי"ת", בְּ"יו"ד ה"י", בְּ"שַׁדַּי", בִּ"צְבָאוֹת", בְּ"חַנּוּן וְרַחוּם", בְּ"אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד", וּבְכָל הַכִּנּוּיִין – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

אם אמר: "משביע אני עליכם בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, אף שהתכוון למי שבראם, שאין זו השבעה בשם ה'. אולם אם השביע בְּ"אלף דלית" (א-דני), או בְּ"יוד הי" (שם הויה), או בְּ"שַׁדַּי", בִּ"צְבָאוֹת", ואפילו בְּ"חַנּוּן וְרַחוּם", בְּ"אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד", וּבְכָל שאר הַכִּנּוּיִין שמכנים בהם את ה', אף על פי שלא הזכיר את השם המפורש – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

הַמְקַלֵּל בְּכוּלָּן – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

הַמְקַלֵּל את השם בְּכוּלָּן, שקילל אחד משמות וכינויים אלו, כגון שאומר: "יכה ארך אפיים את ארך אפיים" – חַיָּיב מיתה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, שהם סבורים, שרק אם קילל שם ממש חייב מיתה.

הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכוּלָּן – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכוּלָּן, בין בשמות ה' ובין בכינויים – חַיָּיב מיתה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, שהם סבורים, שרק אם קילל אותם בשם – חייב מיתה. והלכה כחכמים.

הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכוּלָּן – עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

ולדעת כולם, הַמְקַלֵּל את עַצְמוֹ וכן את חֲבֵרוֹ בְּכוּלָּן, בשמות ה' או בכינויים – עוֹבֵר בְּאיסור 'לֹא תַּעֲשֶׂה', ועונשו מלקות.

"יַכְּכָה אֱלֹהִים", "וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים" – זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה.

אם אמר לעד: "יַכְּכָה אֱלֹהִים אם לא תעיד עבורי", או שקרא בפרשת הקללות שבתורה ואמר לעד: "וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים אם לא תעיד" – זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה בדין שבועת העדות: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" (ויקרא ה,א), ו"אלה" היא קללה, והרי שזוהי לשון שבועה.

"אַל יַכְּךָ", וִ"יבָרֶכְךָ", וְ"יִיטַב לְךָ" – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

אם אמר התובע לעד: "אם תעיד בעבורי אַל יַכְּךָ אלוהים", וכן "יבָרֶכְךָ", וְ"יִִיטַב לְךָ", וכפרו בעדות – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב את העדים בקרבן, שהרי משמעות הדברים היא, שאם לא יעיד, תבוא עליו קללה, וזוהי אלה ושבועה. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, משום שלא נאמרה קללה בפירוש. והלכה כחכמים.