יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע:

יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה, אופנים של אי-ידיעה, שבגללם אדם שנכנס למקדש או אכל בשר קודש כשהוא טמא מביא קרבן 'עולה ויורד' לכפרה, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: שתיים מפורשות בכתוב – כשלא ידע שהוא טמא ונכנס למקדש, או אכל קדשים; ושתיים שאינן מפורשות בכתוב – שידע שהוא טמא ולא ידע שנכנס למקדש, או שהבשר שהוא אוכל הוא קודש.

נִטְמָא וְיָדַע, וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַטּוּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַקֹּדֶשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקֹּדֶשׁ וְזָכוּר אֶת הַטּוּמְאָה, נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה; וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ וְלֹא יָדַע, וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע – הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

אם נִטְמָא אדם וְיָדַע שנטמא, ולאחר מכן נֶעֶלְמָה (נשכחה) מִמֶּנּוּ הַטּוּמְאָה, וְהוא זָכוּר אֶת הַקֹּדֶשׁ, שיודע שהוא עומד לאכול בשר קודש; או אם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ שזהו בשר הַקֹּדֶשׁ, וְהוא זָכוּר אֶת הַטּוּמְאָה שעליו; או אם נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, ששכח שהוא טמא, ושזה בשר קודש; וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ באחד האופנים הללו וְלֹא יָדַע זאת בשעת האכילה, וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע (לאחר שאכל נודע לו שחטא) – הֲרֵי זֶה חייב בְּקרבן חטאת עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שמשתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא.

נִטְמָא וְיָדַע, וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר אֶת הַטּוּמְאָה, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה; וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדַע, וּמִשֶּׁיָּצָא יָדַע – הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

אם נִטְמָא אדם וְיָדַע שנטמא, ולאחר מכן נֶעֶלְמָה (נשכחה) מִמֶּנּוּ הטוּמְאָה, וְהוא זָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, יודע שהוא עומד להיכנס למקדש; או אם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ שהוא נכנס למִקְדָּשׁ, וְהוא זָכוּר אֶת הַטּוּמְאָה שעליו; וכן אם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, הטומאה והמקדש; וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ באחד האופנים הללו וְלֹא יָדַע זאת בשעת הכניסה, וּמִשֶּׁיָּצָא יָדַע, נודע לו שנכנס למקדש בטומאה – הֲרֵי זֶה חייב בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה, וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה.

אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה (החצר הפנימית של המקדש), וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, לשטח שהוסיפו לה לאחר זמן, בין זה ובין זה – חייב על כך.

שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְּמֶלֶךְ, וְנָבִיא, וְאוּרִים וְתוּמִּים, וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת, וּבְשִׁיר.

ומדובר, שהתוספת התקדשה כדין, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין שטח עַל קדושת הָעִיר (ירושלים) וְלא עַל הָעֲזָרוֹת של המקדש אֶלָּא בְּהשתתפות מֶלֶךְ, וְנָבִיא, וְאוּרִים וְתוּמִּים שבחושן של כהן גדול, וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד דיינים, בית הדין הגדול, וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת (שני קרבנות תודה, שמביאים עמהם חלות) וּבְשִׁיר, ששרים ומנגנים מזמורי תהילים.

וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת.

ומקיימים תהלוכה סביב לתחום שאותו רוצים לקדש, וּבֵית הדִּין מְהַלְּכִין, וּשְׁתֵּי התוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, שני אנשים שמוליכים בידיהם את חלות התודה, וְכָל יִשְׂרָאֵל הולכים אַחֲרֵיהֶם. וכאשר מגיעים לקצה התחום שהחליטו לקדש, חלת התודה הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת, וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת.

וְכָל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְּכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ.

וְכָל תוספת שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְּכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם כשהוא טמא אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ קרבן בשוגג וכרת במזיד.

נִטְמָא בָּעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ; נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר לַטּוּמְאָה; נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה;

מי שנִטְמָא בהיותו בָּעֲזָרָה (בחצר המקדש), וְאחר כך נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה, ששכח שנטמא, ועדיין זָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, יודע באותה שעה שהוא נמצא במקדש; או אם נֶעְלַם (נשכח) מִמֶּנּוּ שהוא במִקְדָּשׁ ועדיין זָכוּר לַטּוּמְאָה; וכן אם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, ששכח שנטמא ושהוא במקדש;

וְהִשְׁתַּחֲוָה, אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה, בָּא לוֹ בָּאֲרוּכָּה – חַיָּיב. בַּקְּצָרָה – פָּטוּר.

ובכל אחד ממקרים אלה, אם הִשְׁתַּחֲוָה כלפי ההיכל לפני שיצא, אוֹ שֶׁשָּׁהָה (המתין) לפני שהחל לצאת מן העזרה בִּכְדֵי משך זמן של הִשְׁתַּחֲוָאָה, או אף אם לא שהה כלל, אבל בָּא (הלך) לוֹ החוצה בּדרך אֲרוּכָּה ולא בקצרה ביותר – חַיָּיב להביא קרבן 'עולה ויורד' כדין טמא שנכנס לעזרה. אבל אם יצא מהמקדש בּדרך הקְצָרָה ביותר – פָּטוּר.

זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ.

ומעירים: זוֹ, המצווה על הטמא לצאת מן המקדש, הִיא אותה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, שעליה שנינו במסכת הוריות (פ"ב מ"ד), שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ בית הדין הגדול קרבן ('פר העלם דבר'), אם הורו בה היתר בטעות.

וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ?

וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה, שדומה למצוות עשה של יציאת הטמא מן המקדש, שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ בית דין פר העלם דבר?

הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ: "נִטְמֵאתִי", וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ.

אם הָיָה אדם מְשַׁמֵּשׁ (מקיים יחסי אישות) עִם אשתו הַטְּהוֹרָה, וְאָמְרָה לוֹ בתוך כך: "נִטְמֵאתִי", שהרגישה שנעשית כעת נידה, וּפֵירַשׁ (נפרד, יצא) ממנה מִיָּד, כשאיברו עדיין בקישוי – חַיָּיב קרבן חטאת, מִפְּנֵי שֶׁבמצב זה יְצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ, והוא כבועל נידה, והיה עליו להמתין עד שיתרפה האיבר. ואם הורו בית דין לאדם, שמותר לו לפרוש מיד – עליהם להביא 'פר העלם דבר', מפני שהורו היתר בעברה שהעובר עליה בשוגג חייב קרבן חטאת רגיל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" – עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נאמר בפרשת קרבן 'עולה ויורד': "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע... בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם" (ויקרא ה,ב), ויש לדייק: עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ, שידע שנטמא משרץ ושכח זאת ונכנס למקדש – חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב קרבן זה עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ, שזכר את הטומאה ושכח שהוא במקדש.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא" – עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יש לדרוש כך את הפסוק כך: "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא"– להדגיש: עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה חַיָּיב קרבן, אם ידע שנטמא ושכח זאת ונכנס למקדש, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "וְנֶעְלַם" "וְנֶעְלַם" שְׁתֵּי פְעָמִים – לְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חולק ואוֹמֵר: נאמר: "וְנֶעְלַם" "וְנֶעְלַם" שְׁתֵּי פְעָמִים בפסוק – ומכאן יש לדרוש לְחַיֵּיב גם עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְגם עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ, בין אם נעלמה ממנו הטומאה, ובין אם נעלם ממנו המקדש, כפי ששנינו במשנה א, וכך הלכה.