חזור
סנהדרין
פרק חבֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה,
בפרק הקודם (משנה ד) שנינו, שאחד מחייבי סקילה הוא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.
מֵאֵימָתַי נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה? מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן;
מֵאֵימָתַי, מאיזה גיל נַעֲשֶׂה ילד בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שעונשו סקילה? מִשֶּׁיָּבִיא משעה שיצמחו לו שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְעַד שֶׁיַּקִּיף הזָקָן סביב, לא קודם לכן ולא אחר כך.
הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה.
ומפרשים: והכוונה לזקן הַתַּחְתּוֹן, שער הערווה, וְלֹא לזקן הָעֶלְיוֹן, שעל הפנים. ומוסיפים: אמנם אין הדבר כך בלשון המדוברת, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים במשנה בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה.
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן", בֵּן – וְלֹא בַּת, בֵּן – וְלֹא אִישׁ. הַקָּטָן – פָּטוּר, שֶׁלֹּא בָּא לִכְלַל מִצְוֹת.
ומניין שמדובר במי שאינו קטן, אך עדיין אינו בוגר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (דברים כא,יח), ודרשו חכמים כך את הכתוב: בֵּן חייב – וְלֹא בַּת, בֵּן צעיר – וְלֹא אִישׁ (בוגר), ומשהקיף זקנו הוא מוגדר איש. ואין לומר, שמדובר בקטן ממש שלא הביא שתי שערות, שהרי הַקָּטָן פָּטוּר מעונש, מפני שֶׁלֹּא בָּא עדיין לִכְלַל חיוב במִצְוֹת.
מֵאֵימָתַי חַיָּיב?
מֵאֵימָתַי חַיָּיב בן סורר ומורה סקילה?
מִשֶּׁיֹּאכַל טַרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי.
מִשֶּׁיֹּאכַל טַרְטֵימַר (משקל חמישים זוז, כ-215 גרם) בָּשָׂר, וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לוֹג (כ-172 מ"ל) יַיִן הָאִיטַלְקִי, אבל לא פחות מכך.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מָנֶה בָּשָׂר וְלוֹג יַיִן.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שיעור כפול – מָנֶה (מאה זוז, כ-430 גרם) בָּשָׂר וְלוֹג (כ-344 מ"ל) יַיִן. ואין הלכה כרבי יוסי.
אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם, אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, (אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ), אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה, וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵירָה.
ומוסיפים: אף אם אכל ושתה כמות כזאת, אם אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, כגון בברית מילה; או אָכַל בּסעודה שהיו עושים לכבוד עִבּוּר הַחֹדֶשׁ, או אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, שיש באכילה זו מצווה. ולהפך, אם אָכַל דברים שאסורים באכילה: נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת או שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וכן אם אָכַל טֶבֶל (שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות), וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה ממנו תְּרוּמָתוֹ, 'תרומת מעשר' הניתנת לכהנים), וכן אם אכל בשר ויין של מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מחוץ לירושלים וְשל הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ המעשר שני וההקדש מקדושתם לפני שאכל. ובאופן כללי, אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵירָה.
אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "זוֹלֵל וְסוֹבֵא".
וכן אם אָכַל כָּל מַאֲכָל שהוא וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, או שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן דווקא, שֶׁנֶּאֱמַר: "זוֹלֵל וְסוֹבֵא" (דברים כא,כ).
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תְּהִי בְסוֹבְאֵי יָיִן בְּזוֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ".
ומעירים: וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר שזולל הוא דווקא אוכל בשר, וסובא הוא דווקא שותה יין, יש זֵכֶר לַדָּבָר ממקרא אחר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תְּהִי בְסוֹבְאֵי יָיִן בְּזוֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ" (משלי כג,כ).
גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים.
אם גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בּתוך רְשׁוּת אָבִיו, או שגנב מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, או שגנב מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו – בכל אלה אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל אותם בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אינו נעשה בן סורר ומורה עַד שֶׁיִּגְנוֹב גם מִשֶּׁל אָבִיו וגם מִשֶּׁל אִמּוֹ. ואין הלכה כדבריו.
הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה, אָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה וְאִמּוֹ רוֹצָה – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.
אם הָיָה אָבִיו רוֹצֶה להעמיד אותו לדין, וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה, או שאָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה, וְאִמּוֹ רוֹצָה – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו, שיש חוסר דמיון ביניהם – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. ואין הלכה כמותו.
הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּידֵּם, אוֹ חִגֵּר, אוֹ אִלֵּם, אוֹ סוּמָא, אוֹ חֵרֵשׁ – אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" – וְלֹא גִּדְּמִין. "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ" – וְלֹא חִגְּרִין. "וְאָמְרוּ" – וְלֹא אִלְּמִין. "בְּנֵנוּ זֶה" – וְלֹא סוּמִין. "אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ" – וְלֹא חֵרְשִׁין.
אם הָיָה אֶחָד מֵהֶם, מן ההורים, גִּידֵּם (קטוע יד) אוֹ חִגֵּר (נכה ברגליו) אוֹ אִלֵּם אוֹ סוּמָא (עיוור) אוֹ חֵרֵשׁ – בנם אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מניין? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא,יט–כ). ודורשים: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ", משמע – וְלֹא גִּדְּמִין, שאינם יכולים לתפוס; "וְהוֹצִיאוּ אוֹתוֹ" – וְלֹא חִגְּרִין, שאינם יכולים להוציאו. "וְאָמְרוּ" – וְלֹא אִלְּמִין; "בְּנֵנוּ זֶה" משמע שהם רואים אותו – וְלֹא סוּמִין; "אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ" – וְלֹא חֵרְשִׁין, שאינם יכולים לשמוע שהוא מסרב לשמוע בקולם.
מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְקִלְקֵל – נִדּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּנֵנוּ זֶה" – זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם.
בתחילה אביו ואמו מַתְרִין בּוֹ בפני שני עדים, שלא ינהג כך, ואם עבר ועשה, מביאים אותו לבית דין ודנים אותו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה דיינים וּמַלְקִין אוֹתוֹ. אם לאחר מכן חָזַר וְקִלְקֵל (חטא כך) – נִדּוֹן בְּבית דין של עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דיינים, וְאֵינוֹ נִסְקָל, עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם בבית הדין שְׁלֹשָׁה הדיינים הָרִאשׁוֹנִים שלקה בפניהם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּנֵנוּ זֶה" – זֶהוּ הבן שֶׁלָּקָה כבר בִּפְנֵיכֶם.
בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – חַיָּיב.
אם בָּרַח הבן במהלך הדין, עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ, לפני שתפסוהו, הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – פָּטוּר ממיתה. וְאולם אִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ, ופסקו עליו מיתה, בָּרַח מבית הדין, וְאַחַר כָּךְ כשתפסוהו, הִקִּיף כבר זָקָן הַתַּחְתּוֹן – חַיָּיב.
בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב.
בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן למיתה לא מפני חומרת העברה שעבר עכשיו, אלא עַל שֵׁם סוֹפוֹ, שנער כזה יגדל להיות רוצח ופושע, ומוטב שיָמוּת זַכַּאי, לפני שיגרום נזק רב, וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שיחטא וידונו אותו למיתה.
שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.
והוא כדרך שאמרו חכמים, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן, שאינם מוסיפים לחטוא, והיא גם הֲנָאָה לָעוֹלָם כולו, שאינם מזיקים עוד. ולהפך, מיתתם של צַדִּיקִים רַע לָהֶן, שאין עושים עוד מצוות, וְרַע לָעוֹלָם, שמכוונים את הדור בדרך הישר והטוב, וזכותם מגינה על העולם.
יַיִן וְשֵׁינָה לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.
שתיית יַיִן לשכרה וְשֵׁינָה מרובה לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם שאינם חוטאים, וַהֲנָאָה לָעוֹלָם שאינם מזיקים. ולהפך אצל הצַדִּיקִים, היין והשינה רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, שהיין והשינה מונעים מהם עשיית טוב.
פִּיזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.
פִּיזּוּר (פירוד) לָרְשָׁעִים, כאשר אינם מצויים יחד – הֲנָאָה לָהֶן, שאינם מביאים זה את זה לחטוא, וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, שאינם גורמים נזק גדול. ופיזור לַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן, שאינם יכולים לתמוך זה בזה, וְרַע לָעוֹלָם, שאינם יכולים להשפיע כראוי כשהם מפוזרים.
כִּנּוּס לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
וכן להפך: כִּנוּס (התאחדות) לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, שיש להם פנאי לעסוק בדברים שליליים. וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, שהם יכולים לעסוק בתורה ובמעשים טובים ולהועיל לעולם כולו.
הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ.
גנב הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת (פורץ בסתר), אף שלא עבר עברה שעונשה מיתה, נִדּוֹן למוות, עַל שֵׁם סוֹפוֹ, מותר לבעל הבית להרוג אותו, מתוך הנחה שהגנב מוכן להרוג אותו, אם יעמוד מולו.
הָיָה בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְשָׁבַר אֶת הֶחָבִית, אִם יֵשׁ לוֹ דָּמִים – חַיָּיב. אִם אֵין לוֹ דָּמִים – פָּטוּר.
אם הָיָה הגנב בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְתוך כדי כך שָׁבַר אֶת הֶחָבִית של בעל הבית; אִם יֵשׁ לוֹ דָּמִים, אם אסור להרגו, כגון אב הפורץ לבית בנו, שברור, שאם יתגלה, לא יהרוג את בנו, ולכן אסור לבן להרוג את אביו הפורץ – חַיָּיב האב לשלם על החבית ששבר. ואִם אֵין לוֹ דָּמִים, שמותר להרגו, כלומר פורץ רגיל – פָּטוּר הפורץ מלשלם על הנזק.
וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן: הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהָרְגוֹ, אַחַר הַזְּכוּר, וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאוֹרָסָה.
וְאֵלּוּ הֵן האנשים שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן מלעבור עברה, בְּנַפְשָׁן, שהורגים אותם לשם כך: הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהָרְגוֹ, וכן הרודף אַחַר הַזְּכוּר (הזכר) כדי לאנוס אותו, וְכן הרודף אַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאוֹרָסָה כדי לאנוס אותה.
אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר בְּהֵמָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן.
אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר בְּהֵמָה כדי לרבוע אותה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מהעברה על ידי פגיעה בְּנַפְשָׁן.