אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין:

אַרְבַּע מִיתוֹת, דרכים שונות של עונש מוות, נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין שידונו בהן את חייבי המיתה, לפי חומרת העברות;

סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק.

ואלו הן מן החמורה לקלה: סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג (בחרב) וְחֶנֶק.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂרֵפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וְהֶרֶג.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כך הוא סדר חומרתן: שְׂרֵפָה, סְקִילָה, חֶנֶק וְהֶרֶג. והלכה כחכמים.

זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין.

מה ששנינו בהרחבה בפרק הקודם זוֹ מִצְוַת הריגת הַנִּסְקָלִין, אלו שציוותה התורה לסקול, ובמשניות הבאות יפורטו דרכי ההמתה האחרות.

מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין:

מִצְוַת הריגת הַנִּשְׂרָפִין, כיצד הייתה נעשית?

הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בְּזֶבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו, וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ; זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.

הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ, את הנידון לשרפה, בְּזֶבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו (ברכיו), כדי שלא יזוז ממקומו, וְנוֹתְנִין סוּדָר (מעין צעיף) קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה, עוטפים סודר קשה בסודר רך, וְכוֹרֵךְ את הסודרים הללו עַל צַוָּארוֹ; זֶה, אחד העדים, מוֹשֵׁךְ את הסודר אֶצְלוֹ (אליו), וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁפּוֹתֵחַ הנידון אֶת פִּיו בעל כורחו; וּמַדְלִיק (מתיך) אדם אחר אֶת הַפְּתִילָה העשויה עופרת, וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת (שורפת) אֶת בְּנֵי מֵעָיו, ומת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם, לֹא הָיוּ מְקַיְּימִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה! אֶלָּא, פּוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבַת שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין לגרום לו לפתוח את פיו באופן זה, שאם כן, אַף הוּא, אִם מֵת בְּיָדָם על ידי חניקה, לֹא הָיוּ מְקַיְּימִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה. אֶלָּא כך עושים: פּוֹתְחִין אֶת פִּיו של הנידון בִּצְבַת שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ (בכוח, בכפייה), וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּינְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק: מַעֲשֶׂה היה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּינְּתָה, ועונשה שרפה (ויקרא כא,ט), וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת (ענפי גפן) וּשְׂרָפוּהָ באש. ולא כפי שתואר הדין במשנה!

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי בהלכה ולא נהג כדין.

מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִים:

מִצְוַת הריגת הַנֶּהֱרָגִים במיתת 'הרג' – כיצד הייתה נעשית?

הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בְּסַיִיף כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה.

הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ מעליו בְּמכת סַיִיף (חרב) על צווארו, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת הרומית עוֹשָׂה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִיוּוּל הוּא זֶה! אֶלָּא, מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן, וְקוֹצֵץ בְּקוֹפִיץ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין עושים כן, שכן נִיוּוּל (ביזוי, השפלה) הוּא זֶה. אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ של הנידון עַל הַסַּדָּן (משטח עבודה) וְקוֹצֵץ בְּקוֹפִיץ (סכין גדולה לקציצת בשר ועצמות).

אָמְרוּ לוֹ: אֵין מִיתָה מְנוּוֶּלֶת מִזּוֹ.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: אם חושש אתה לניוול, הרי אֵין מִיתָה מְנוּוֶּלֶת מִזּוֹ שבקופיץ! ואין הלכה כרבי יהודה.

מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין:

מִצְוַת הריגת הַנֶּחֱנָקִין – כיצד היו מבצעים אותה?

הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בְּזֶבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו, וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה.

הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ את הנידון לשרפה בְּזֶבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו (ברכיו), כדי שלא יזוז ממקומו, וְנוֹתְנִין סוּדָר (מעין צעיף) קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה, עוטפים סודר קשה בסודר רך, וְכוֹרֵךְ את הסודרים הללו עַל צַוָּארוֹ. זֶה, אחד העדים, מוֹשֵׁךְ את הסודר אֶצְלוֹ (לצדו), וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁנחנק, ונַפְשׁוֹ יוֹצְאָה.

אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין:

אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין:

הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, וְעַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ, וּבַעַל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, אף שאינה אמו, וְעַל הַכַּלָּה (אשת בנו), וְעַל הַזְּכוּר (זכר), וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עליה. וְהַמְגַדֵּף (מקלל את ה'), וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ, וּבַעַל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל את אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה. וְהַמֵּסִית יחידים לעבודה זרה, וְהַמַּדִּיחַ ציבור לעבודה זרה, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

הַבָּא עַל הָאֵם – חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב.

הַבָּא עַל הָאֵם – חַיָּיב עָלֶיהָ גם מִשּׁוּם איסור אֵם וגם מִשּׁוּם איסור אֵשֶׁת אָב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבַד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבַד. ואין הלכה כרבי יהודה.

הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב – חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ; בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין.

הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב, שאינה אמו – חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, שהרי היא גם אשת אביו. וחייב משום אשת אב, בֵּין אם בא עליה בְּחַיֵּי אָבִיו, בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, בֵּין שהייתה אשת אביו מִן הָאֵירוּסִין, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין.

הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ – חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ; בֵּין בְּחַיֵּי בְנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין.

הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ – חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וגם מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. וחייב משום כלתו, בֵּין אם בא עליה בְּחַיֵּי בְנוֹ, בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין שהיא אשת בנו מִן הָאֵירוּסִין, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין.

הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה.

ועוד שנינו: הַבָּא עַל הַזְּכוּר (זכר) וְכן הבא עַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עליה חייב. וגם דין הבהמה בסקילה (ויקרא כ,טו).

אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת? אֶלָּא, לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ – לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָּקֵל.

ובעניין זה שואלים: אִם אָדָם חָטָא ועליו להיענש, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת? אֶלָּא, לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה (מכשול) עַל יָדָהּ, שעבר בה עברה, לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָּקֵל.

דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק, וְיֹאמְרוּ: זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ.

דָּבָר אַחֵר, טעם אחר: כדי שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּהֵמָה זו עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק, וְיֹאמְרוּ הרואים אותה: זוֹ הִיא הבהמה שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ (בגללה).

הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם.

הַמְגַדֵּף (מקלל את השם) אֵינוֹ חַיָּיב סקילה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ את הַשֵּׁם, שיאמר את שם ה' ויקלל אותו.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִינּוּי – "יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי". נִגְמַר הַדִּין – לֹא הוֹרְגִין בְּכִינּוּי. אֶלָּא מוֹצִיאִים כָּל אָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמוֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵירוּשׁ, וְהוּא אוֹמֵר. וְהַדַּיָּינִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן, וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: "אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ", וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: "אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ".

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בְּכָל יוֹם, כל זמן שעוסקים הדיינים בדין המגדף, דָּנִין אֶת הָעֵדִים, חוקרים אותם, מה בדיוק אמר בְּכִינּוּי לשם ה' ולא בשם המפורש, וכגון שמעידים, שאמר בלשון: "יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי". ואולם, כאשר נִגְמַר הַדִּין, שהתקבלה העדות, והסכימו הדיינים לחייבו מיתה – לֹא הוֹרְגִים בְּכִינּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִים כָּל אָדָם שאינו חייב להיות שם לַחוּץ, שלא תישמע הקללה ברבים, וְשׁוֹאֲלִים הדיינים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, בעדים, וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמוֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵירוּשׁ (בדיוק), וְהוּא אוֹמֵר להם כפי ששמע בדיוק. וְהַדַּיָּינִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין קרע בבגדיהם וְלֹא מְאַחִין (מחברים) אותו לעולם, משום אבלות על חילול כבוד ה'. וְהעד הַשֵּׁנִי אוֹמֵר: "אַף אֲנִי שמעתי כָּמוֹהוּ", ואינו חוזר על הקללה במפורש, וְכן הַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: "אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ", כדי למעט כמה שאפשר בקללת ה'.

הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה; אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְאֶחָד הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ "אֵלִי אַתָּה".

מה ששנינו: הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שדינו בסקילה הוא בכמה דרכי עבודה: אֶחָד הָעוֹבֵד לאליל כדרך שרגילים לעבוד אותו, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ (שוחט) לו קרבן, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר (מעלה קטורת) לפניו, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ (יוצק) לפניו יין, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לו, וְאֶחָד האומר שהוא מְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְכן הָאוֹמֵר לוֹ בפניו: "אֵלִי אַתָּה".

אֲבָל הַמְגַפֵּף, וְהַמְנַשֵּׁק, וְהַמְכַבֵּד, וְהַמְרַבֵּץ, וְהַמְרַחֵץ, הַסָּךְ, הַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

אֲבָל הַמְגַפֵּף (מחבק) את הפסל וְהַמְנַשֵּׁק אותו, וְהַמְכַבֵּד (מטאטא) את הקרקע לפניו, וְהַמְרַבֵּץ (מתיז מים על הקרקע למניעת אבק), וְהַמְרַחֵץ אותו, הַסָּךְ אותו בשמן, והַמַּלְבִּישׁ, וְהַמַּנְעִיל אותו – עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה' בלבד.

הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ – עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה'.

הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ, כגון שאוסר על עצמו שתיית יין לכבודו, והַמְקַיֵּים (נשבע) בִּשְׁמוֹ – עוֹבֵר בְּ"לֹא תַעֲשֶׂה".

הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר – זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ.

הַפּוֹעֵר (מגלה) עַצְמוֹ ועושה צרכיו לפני בַּעַל פְּעוֹר – זוֹ הִיא דרך עֲבוֹדָתוֹ, וחייב על כך, אף על פי שהוא דרך ביזיון.

הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס – זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ.

וכן הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס (מרקוריוס), אליל שהעמידו בצומתי הדרכים – זוֹ הִיא דרך עֲבוֹדָתוֹ לרגום את הפסל באבנים, ולכן העושה כך חייב מיתה.

הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.

הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ (ילדיו) לַמּוֹלֶךְ, אליל שזה שמו, אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּמְסוֹר אותם לַמּוֹלֶךְ, כלומר לכמרים של המולך, וְאחר כך יַעֲבִיר את הילד בּמדורת אֵשׁ.

מָסַר לַמּוֹלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמּוֹלֶךְ – אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.

מָסַר לַמּוֹלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, או שהֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמּוֹלֶךְ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.

בַּעַל אוֹב – זֶה פִּיתוֹם הַמְדַבֵּר מִשֶּׁיחְיוֹ,

בַּעַל אוֹב – זֶה הקרוי פִּיתוֹם, המעלה את המת, כך שנשמע קולו של המת הַמְדַבֵּר מִשֶּׁיחְיוֹ (מבית השחי שלו).

וְיִדְּעוֹנִי – זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו.

וְיִדְּעוֹנִי – זֶה הַמְדַבֵּר עתידות באמצעות עצם שמכניס בְּפִיו.

הֲרֵי אֵלּוּ בִּסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם – בְּאַזְהָרָה.

הֲרֵי אֵלּוּ, הקוסמים באוב וידעוני, חייבים בּעונש סְקִילָה. וְאולם הַנִּשְׁאָל בָּהֶם, מי שבא אליהם כדי לשאול על העתידות – בְּאַזְהָרָה, שעבר על מצוות לא תעשה: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי" (דברים יח,י–יא).

הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת – בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת שחייב על כך סקילה, הרי זה בְּעושה דָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ (עשייתו במזיד) עונש כָּרֵת, אם אין עדים או שלא התרו בו, וְעַל שִׁגְגָתוֹ (עשייתו בשוגג) מביא קרבן חַטָּאת.

הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם.

הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּיב סקילה עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בְּשֵׁם ה'.

קִלְּלָם בְּכִינּוּי – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

ואם קִלְּלָם בְּכִינּוּי שאינו שם ה', אלא כגון רחום, חנון – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב סקילה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין והלכה כחכמים.

הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה, בְּתוּלָה, מְאוֹרָסָה, וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.

הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – אֵינוֹ חַיָּיב סקילה, עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה, לא קטנה ולא בוגרת, בְּתוּלָה, מְאוֹרָסָה (שהתקדשה לאיש) וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, שעדיין לא נישאה. אך אם לא התמלאו תנאים אלה – דינה בחנק, ככל אשת איש (להלן פי"א מ"א).

בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם – הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק.

אם בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, בעודה נערה בתולה מאורסה, והיא בבית אביה; הָרִאשׁוֹן נידון בִּסְקִילָה, וְהַשֵּׁנִי – דינו בְּחֶנֶק, כדין הבא על כל אשת איש.

הַמֵּסִית – זֶה הֶדְיוֹט הַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט.

הַמֵּסִית שבו מדובר – זֶה הֶדְיוֹט הַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, כלומר אדם רגיל המסית אדם אחר לעבוד עבודה זרה.

אָמַר לוֹ: "יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרִיעָה".

ומהו המסית? אָמַר לוֹ לחברו: "יֵשׁ יִרְאָה (עבודה זרה) בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מְטִיבָה לעובדיה, כָּךְ מְרִיעָה לאלה שאינם עובדיה", וכך מסית אותו לעבוד עבודה זרה.

כָּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ.

כָּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין (מחביאים) עֲלֵיהֶם עדים ללא ידיעת החוטא, אלא עדיו מתרים בו לפני שיחטא, ורק כך ניתן להענישו. חוּץ מעברה זוֹ, של הסתה.

אָמַר לִשְׁנַיִם וְהֵן עֵדָיו – מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד – הוּא אוֹמֵר: "יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ".

ומפרטים: אם אָמַר לִשְׁנַיִם דברי הסתה, וְהרי הֵן עצמם עֵדָיו, אותם שני עדים שעל פיהם ניתן לדון אדם – הם מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, מעידים עליו וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אבל אם אָמַר דברי הסתה לְאֶחָד בלבד, והרי אינו יכול להעיד לבדו, הוּא אוֹמֵר למסית: "יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ, אמור גם להם", כדי שיימצאו עוד עדים.

אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם – מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: "אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד". וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: "הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְנֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים?" אִם חוֹזֵר בּוֹ – הֲרֵי זֶה מוּטָב. וְאִם אָמַר: "כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ" – הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.

אִם הָיָה המסית עָרוּם (פיקח) וְאֵינוֹ יָכוֹל (רוצה) לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם – מַכְמִינִין (מחביאים) לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר כדי שלא ידע מהם, וְהוּא, הניסת, אוֹמֵר לוֹ למסית: "אֱמוֹר שוב מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד", כלומר רק שנינו לבדנו. וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ מה שאמר מתחילה. וְהוּא, הניסת אוֹמֵר לוֹ: "הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים?" אִם חוֹזֵר בּוֹ המסית ומתחרט – הֲרֵי זֶה מוּטָב. וְאִם אָמַר: "כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ לעבוד עבודה זרה, וְכָךְ יָפֶה לָנוּ" – הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.

הָאוֹמֵר: "אֶעֱבוֹד", "אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד", "נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד". "אֲזַבֵּחַ", "אֵלֵךְ וַאֲזַבֵּחַ", "נֵלֵךְ וּנְזַבֵּחַ". "אַקְטִיר", "אֵלֵךְ וְאַקְטִיר", "נֵלֵךְ וְנַקְטִיר". "אֲנַסֵּךְ", "אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ", "נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ". "אֶשְׁתַּחֲוֶה", "אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה", "נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה".

הָאוֹמֵר: "אֶעֱבוֹד לעבודה זרה", או: "אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד", או: "נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד"; או: "אֲזַבֵּחַ לעבודה זרה", או: "אֵלֵךְ וַאֲזַבֵּחַ", או: "נֵלֵךְ וּנְזַבֵּחַ"; "אַקְטִיר", או: "אֵלֵךְ וְאַקְטִיר", או: "נֵלֵךְ וְנַקְטִיר"; "אֲנַסֵּךְ", או: "אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ", או: "נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ"; או: "אֶשְׁתַּחֲוֶה", או: "אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה", או: "נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה".

הַמַּדִּיחַ – זֶה הָאוֹמֵר: "נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה".

הַמַּדִּיחַ – זֶה הָאוֹמֵר לרבים: "נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה" (דברים פסוק יד).

הַמְכַשֵּׁף – הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם.

הַמְכַשֵּׁף, ששנינו לעיל משנה ד, שהוא חייב סקילה – דווקא הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה של ממש באמצעות כשפים – חַיָּיב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם, שמראה כאילו עשה, שאין זה בגדר 'מכשף'.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִישּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּיב; הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – חַיָּיב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם – פָּטוּר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דוגמה לדבר: שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִישּׁוּאִין בכשפים, אֶחָד לוֹקֵט והוא פָּטוּר, וְאֶחָד לוֹקֵט והוא חַיָּיב; כיצד? הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, שלקט ממש את הקישואים בכישוף – חַיָּיב, ואילו הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם כאילו לקט – פָּטוּר.