נִגְמַר הַדִּין – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ.

לאחר שנִגְמַר הַדִּין לחובה, ודנו אותו לסקילה, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מבית הדין לְסָקְלוֹ.

בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל".

ובעניין זה מעירים: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין ורחוק ממנו, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד,יד).

אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב הַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת – הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין, וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ.

במשך הזמן שמוליכים אותו, איש אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וְהַסּוּדָרִין (מעין צעיפים) בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד הרוֹכֵב על הַסּוּס נמצא רָחוֹק מִמֶּנּוּ במרחק כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ, את האוחז בסודרין. וכך אם אוֹמֵר אֶחָד בבית הדין: "יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת" – הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין שבידו, וְרוכב הַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ, מעכב את הנידון, עד שיברר בית הדין, אם אמנם זכות זו יש בה ממש.

וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.

וַאֲפִילּוּ הוּא, הנידון עצמו, אוֹמֵר: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לבית הדין, ואֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַאפילו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו שטוען לזכותו.

מָצְאוּ לוֹ זְכוּת – פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו – יוֹצֵא לִיסָּקֵל.

אם לאחר שהחזירוהו מָצְאוּ לוֹ זְכוּת לנאשם – פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, שלא מצאו לו זכות – הוא יוֹצֵא שוב לִיסָּקֵל.

וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו: "אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִיסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵירָה פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו".

וכשמוליכים אותו לבית הסקילה, כָּרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו ואומר: "אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִיסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵירָה פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו".

הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

כשהָיָה הנידון למוות רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת (כחמישה מטרים), אוֹמְרִים לוֹ שליחי בית הדין: "הִתְוַדֵּה על פשעך, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כל הַמּוּמָתִין שהם מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה ומתחרט – יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא".

שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: "בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה" וְגוֹמֵר, וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת" וְגוֹמֵר. וּמִנַּיִן שֶׁכִּיפֵּר לוֹ וִידּוּיוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ לָמֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה" – הַיּוֹם זֶה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא.

ומוסיפה המשנה: שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: "בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה (וידוי, התוודה לפניו) וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי" (יהושע ז,יט), ואכן, מיד לאחר מכן נאמר: "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (שם,כ). וּמִנַּיִן שֶׁכִּיפֵּר לוֹ וִידּוּיוֹ, לעכן? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ לָמֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה" (שם,כה), ויש לדייק: הַיּוֹם הזֶה שדנים אותך אַתָּה עָכוּר (מקולקל), וְאִי (אין) אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא.

וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת – אוֹמְרִים לוֹ: אֱמוֹר "תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי".

וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת בצורה מפורטת כראוי, מחמת בורות או מחמת בלבול הדעת, אוֹמְרִים לוֹ: אֱמוֹר סתם: "תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזוּמָּם, אוֹמֵר: "תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה הנידון יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזוּמָּם, שעדים זוממים גרמו לו למות שלא כדין, אוֹמֵר אם רוצה: "תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי, חוּץ מֵעָוֹן זֶה שלא עשיתי".

אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהוּ כָּל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן!

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה: אִם כֵּן, יְהוּ כָּל אָדָם שנידונו למוות אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן בעיני האנשים. אלא אף מי שיודע שהוא מזומם אינו רשאי לומר כך. ואין הלכה כרבי יהודה.

הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו.

כאשר הָיָה הנידון רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת (כשני מטרים) מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו.

הָאִישׁ – מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו. וְהָאִשָּׁה – מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומפרטים: הָאִישׁ – מְכַסִּין אוֹתוֹ במקום הערווה מִלְּפָנָיו, וְהָאִשָּׁה – מכסים אותה מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וצריך כיסוי ערווה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה אלא מכוסה בחלוק. והלכה כחכמים.

בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ – הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו.

בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת של אדם (כ3.5 מטר), ולשם היו מעלים את הנידון עם העדים. כאשר הוא עומד על שפת הגג, כשפניו אל העדים, אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו, שהוא נופל מהגג למטה על מתניו, גבו. ואם נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, כשפניו למטה, היה העד הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו, ופניו למעלה, שלא ישכב בדרך מגונה.

אִם מֵת בָּהּ – יָצָא. וְאִם לָאו – הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ – יָצָא. וְאִם לָאו – רְגִימָתוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרוֹנָה".

ורואים, אִם מֵת בָּהּ בנפילה זו – יָצָא ידי חובת סקילה. וְאִם לָאו, שעדיין לא מת – העד הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן הגדולה המוכנה שם לסקילה וְנוֹתְנָהּ (מפיל אותה) עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ – יָצָא, וְאִם לָאו, שלא מת – תהיה רְגִימָתוֹ באבנים בְּיד כָל יִשְׂרָאֵל, כלומר כל העם שנמצא שם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרוֹנָה" (דברים יז,ז).

כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין לאחר מיתתם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף (מקלל את ה') וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה – פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית.

הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ כשפָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה – כאשר פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ, מפני הצניעות, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית כלל.

אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן!

אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לחכמים: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח נשיא ישראל תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן, הרי שאישה נתלית.

אָמְרוּ לוֹ: שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד!

אָמְרוּ לוֹ: מכאן אין ראיה, שהרי שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה, שעסקו בכישוף באותו יום, וכלל הוא, שאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. ובהכרח שלא לפי דין תורה נהג באותו אירוע, אלא בגלל צורך מיוחד וכהוראת שעה.

כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ? מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָּאָרֶץ וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ.

כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ? מְשַׁקְּעִין (תוקעים) אֶת הַקּוֹרָה המיועדת לכך בָּאָרֶץ, והיא עומדת זקופה, וְהָעֵץ, קרש, יוֹצֵא (בולט) מִמֶּנָּה. והתולה מַקִּיף (מסמיך) את שְׁתֵּי יָדָיו של ההרוג זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ בידיו על הקרש.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַקּוֹרָה מוּטָּה עַל הַכּוֹתֶל, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַקּוֹרָה מוּטָּה באלכסון עַל הַכּוֹתֶל, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ עליה באמצעה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין (הקצבים) עוֹשִׂין שתולים גופת בהמה כדי להפשיט את העור מעליה. ואין הלכה כרבי יוסי.

וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן – עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ"

וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד, כלומר התלייה היא רק לרגע אחד וקוברים אותו באותו יום. וְאִם לָן, שעבר הלילה כשאינו קבור – עוֹבֵר עָלָיו בְּמצוות לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא,כג).

"כִּי קִלְלַת אֱלהִים תָּלוּי וְגוֹ'". כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

ומסבירים את טעם האיסור שנאמר בתורה (שם, בהמשך הכתוב): "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", כְּלוֹמַר כאילו נאמר: מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי – מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ (קילל) אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל, כל עוד נשאר אותו אדם תלוי.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת כִּבְיָכוֹל? "קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי".

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כך יש לדרוש על הפסוק: "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי": בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן (באיזו לשון) אוֹמֶרֶת כִּבְיָכוֹל? "קַלַּנִי (מצטער אני) מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי".

אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ – קַל וָחוֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים.

ומכאן נלמד: אִם כֵּן (כך) הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, שהרי מדובר כאן על מי שנידון למוות בחטאו, קַל וָחוֹמֶר שהוא מצטער עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים.

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, לא רק בנידון למוות אמרו שאסור להלין אותו, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ ואינו קובר אותו ביום שמת – עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה' זה. אבל אם הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ של המת, כגון כדי שיספיקו לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בלאו זה.

וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתוּקָּנִין לְבֵית דִּין, אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין, וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין.

וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ את הנהרג, בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתוּקָּנִין (מוכנים) לצורכי בֵּית דִּין, אַחַת לַנֶּהֱרָגִין בסיף וְלַנֶּחֱנָקִין וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין.

נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן.

לאחר שנִתְעַכֵּל (נרקב) הַבָּשָׂר של המת, היו מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת מהקבר וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן, בקברי משפחתו.

וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּינִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר: שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם.

ולאחר ביצוע גזר הדין והקבורה – הַקְּרוֹבִים של ההרוג בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּינִים וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר כדי לומר בכך: דעו לכם שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם.

וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב.

וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אין נוהגים מנהגי אבלות, על קרוביהם שנהרגו בידי בית דין. אֲבָל רשאים להיות אוֹנְנִין (מצטערים) עליהם, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב ולא בעשיית מעשה.