הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת: בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם.

הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתָן את העדים בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת: בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ (מחזור שבע שנים) של היובל היה מעשה. בְּאֵיזוֹ שָׁנָה מן ה'שבוע', בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה ימים בַּחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם בשבוע, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, היו שואלים אותם רק שלוש שאלות: בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם.

מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ?

האם מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ, שברור לכם שהוא האיש שעשה את העברה?

הִתְרֵיתֶם בּוֹ?

האם הִתְרֵיתֶם בּוֹ לפני העברה שהוא ייענש?

הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶת מִי עָבַד? וּבַמֶּה עָבַד?

ואחר כך חוקרים על פרטי העברה המסוימת, למשל על הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שואלים אותם: אֶת מִי (איזה אליל) עָבַד, וּבַמֶּה (באיזו עבודה) עָבַד אותו? וכן בעברות אחרות.

כָּל הַמַּרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת – הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח.

כָּל דיין הַמַּרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת, כלומר שואל שאלות לגבי פרטים, הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, שאולי על ידי כך יתברר שהעדים משקרים.

מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְאֵנִים.

ומוסיפים: מַעֲשֶׂה, שהעידו עדים על אדם שהרג מתחת עץ תאנה, וּבָדַק בֶּן זַכַּאי הדיין את העדים בְּעוּקְצֵי תְאֵנִים, ששאל אותם, האם היו דקים או עבים, כדי למצוא סתירה בעדותם.

וּמַה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת?

וּמַה ההבדל ההלכתי בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת?

חֲקִירוֹת, אֶחָד אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ" – עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

בחֲקִירוֹת, אם אֶחָד מהעדים אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ", כגון באיזה יום ובאיזו שעה – הרי עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

בְּדִיקוֹת, אֶחָד אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ" וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים: "אֵין אָנוּ יוֹדְעִין" – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת.

ואילו בבְּדִיקוֹת, אף אם אֶחָד אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ", וַאֲפִילּוּ השְׁנַיִם אוֹמְרִים: "אֵין אָנוּ יוֹדְעִין" – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת.

אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה – עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

ומעירים: אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת, בין אלו בין אלו, בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין (סותרים) העדים זֶה אֶת זֶה, אפילו בבדיקות – עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

אֶחָד אוֹמֵר: "בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ" וְאֶחָד אוֹמֵר: "בִּשְׁלֹשָׁה בַּחֹדֶשׁ" – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ.

אם אֶחָד מהעדים אוֹמֵר שהיה הדבר "בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ", וְאֶחָד מהם אוֹמֵר שהיה הדבר "בִּשְׁלֹשָׁה בַּחֹדֶשׁ" – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שאפשר ששניהם מתכוונים לאותו יום, אלא שֶׁזֶּה שאמר שני בחודש יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל החֹדֶשׁ הקודם, שבית הדין הגדול קבע, שהוא חודש מעובר (בן שלושים יום), והאירוע היה בשני בחודש, וְזֶה העד השני אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ, וסבר, שהחודש הקודם היה רק בן עשרים ותשעה ימים, ולפי חשבונו יום האירוע הוא שלישי בחודש.

אֶחָד אוֹמֵר: "בִּשְׁלֹשָׁה" וְאֶחָד אוֹמֵר: "בַּחֲמִשָּׁה" – עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

אבל אם אֶחָד אוֹמֵר: "בִּשְׁלֹשָׁה בחודש", וְאֶחָד אוֹמֵר: "בַּחֲמִשָּׁה" – עֵדוּתָן בְּטֵלָה, לפי שאין במה לתלות את הסתירה בדבריהם.

אֶחָד אוֹמֵר: "בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת" וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת" – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר: "בְּשָׁלֹשׁ" וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּחָמֵשׁ" – עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

אם אֶחָד אוֹמֵר שהדבר היה "בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת", בשעה השנייה של היום, וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת" – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שטעות של שעה אחת בשעות היום היא סבירה. ואולם אם אֶחָד אוֹמֵר: "בְּשָׁלֹשׁ שעות", וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּחָמֵשׁ שעות" – עֵדוּתָן בְּטֵלָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קַיֶּימֶת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אף כאן עדותן קַיֶּימֶת, משום שאפשר לטעות גם בשתי שעות.

אֶחָד אוֹמֵר: "בְּחָמֵשׁ" וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּשֶׁבַע" – עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב.

ואולם אם אֶחָד אוֹמֵר: "בְּחָמֵשׁ", בשעה החמישית, וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּשֶׁבַע" – עֵדוּתָן בְּטֵלָה, כי כאן ההבדל ניכר לכול, שֶׁבְּחָמֵשׁ שעות החַמָּה עדיין בּצד מִזְרָח, וּבְשֶׁבַע החַמָּה כבר בַּמַּעֲרָב, ואי אפשר לטעות בכך, ואין הלכה כרבי יהודה.

וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ.

וְאַחַר כָּךְ, כלומר לאחר שחקרו ובדקו את העד הראשון, מַכְנִיסִין אֶת העד הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ.

אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּונִין – פּוֹתְחִין בִּזְכוּת.

אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם של העדים מְכֻוָּונִין (מתאימים) זה לזה, פּוֹתְחִין בּדברי זְכוּת לנאשם.

אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים: "יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת", אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים: "יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה" – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.

אם במהלך הדיון אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים: "יֵשׁ לִי סברה שעשויה לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת"; אוֹ אם אמר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים היושבים לפני החכמים (ראו לעיל פ"ד מ"ד): "יֵשׁ לִי סברה שעלולה לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה" – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שאין רשאים לעשות כן.

אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים: "יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת" – מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – שׁוֹמְעִין לוֹ.

ואולם אם אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים: "יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת" – מַעֲלִין אוֹתוֹ מבין התלמידים וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ הדיינים בֵּינֵיהֶן. וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, אלא יושב ונושא ונותן עמם. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו של אותו תלמיד – שׁוֹמְעִין לוֹ.

וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: "יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת" – שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.

ומוסיפים: וַאֲפִילּוּ הוּא, הנאשם, אוֹמֵר: "יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת" – שׁוֹמְעִין לוֹ ומניחים לו לשטוח את דבריו, וּבִלְבַד (בתנאי) שנראה מראש שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, כלומר שיש בטענתו טעם.

אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת – פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו – מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. הָיוּ מִזְדַּוְּוגִין זוּגוֹת זוּגוֹת, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה,

אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, והסכימו הדיינים לזכות אותו – פְּטָרוּהוּ מיד מעונש. וְאִם לָאו, שרובם אינם מסכימים לזכותו – מַעֲבִירִין את המשך דִּינוֹ לְמָחָר. הָיוּ מִזְדַּוְּוגִין (נפגשים) בהמשך היום זוּגוֹת זוּגוֹת לדון ביניהם, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין ביניהם כָּל הַלַּיְלָה.

וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר: "אֲנִי מְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי", וְהַמְחַיֵּיב אוֹמֵר: "אֲנִי מְחַיֵּיב וּמְחַיֵּיב אֲנִי בִּמְקוֹמִי". הַמְלַמֵּד חוֹבָה – מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. טָעוּ בַּדָּבָר – שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין מַזְכִּירִין אוֹתָן.

וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין כולם וּבָאִין לְבֵית הדִּין, ודנים כל הדיינים שוב יחד. כל דיין הַמְזַכֶּה אוֹמֵר: אֲנִי מְזַכֶּה הייתי אתמול, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי, כלומר עומד אני בדעתי לזכות. וְהַמְחַיֵּיב אוֹמֵר: אֲנִי מְחַיֵּיב הייתי, וּמְחַיֵּיב אֲנִי בִּמְקוֹמִי. והַמְלַמֵּד ביום הראשון חוֹבָה יכול לחזור בו כעת ולהיות מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בו וּלְלַמֵּד חוֹבָה. אם טָעוּ בַּדָּבָר, שאחד הדיינים שכח מה שאמר אתמול, שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין שרשמו דבריהם (ראו לעיל פ"ד מ"ג) מַזְכִּירִין אוֹתָן.

אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת – פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו – עוֹמְדִים לַמִּנְיָן. שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַר עָשָׂר מְחַיְּיבִין – זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּיבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וַאֲפִילּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ", וַאֲפִילּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ" – יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין? שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד.

אִם כעת מָצְאוּ לוֹ זְכוּת שמסכימים עליה – פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, שלא הסכימה דעת כולם לזכות – עוֹמְדִים לַמִּנְיָן (ספירה, הצבעה). אם היו שְׁנֵים עָשָׂר דיינים מְזַכִּין, וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין – הרי הוא זַכַּאי. אם היו שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּיבִין, וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, ואין מכריעים על פי אחד לחובה בנפשות (לעיל פ"ד מ"א); וַאֲפִילּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין, וְאֶחָד אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ"; וַאֲפִילּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין, אוֹ עשרים ושניים מְחַיְּיבִין, וְאֶחָד אוֹמֵר: "אֵינִי יוֹדֵעַ", הרי זה שאמר שאינו יודע כאילו אינו בבית הדין, ולכן יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין למניינם כדי שיגיעו להכרעה. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין? שְׁנַיִם שְׁנַיִם בכל פעם, שאם לא הגיעו להכרעה מוסיפים עוד שניים וכן הלאה, עַד שמגיעים לשִׁבְעִים וְאֶחָד דיינים.

שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּיבִין – זַכַּאי. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּיבִין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין – דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּיבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין.

ובמקרה זה, אם שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין, וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּיבִין – הנאשם זַכַּאי. ואם שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּיבִין, וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין – דָּנִין (טוענים טענות) אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, עַד שֶׁיִּרְאֶה (יקבל) אֶחָד מִן הַמְחַיְּיבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, שהרי אין דנים למיתה ברוב של קול אחד.