דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁנֵי דַיָּינִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד.

מה ששנינו בראש המסכת, דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה דיינים, כיצד בוחרים אותם? זֶה, צד אחד – בּוֹרֵר (בוחר) לוֹ דיין אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁנֵי הדַיָּינִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד דיין אֶחָד.

זֶה פּוֹסֵל דַּיָּינוֹ שֶׁל זֶה, וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּינוֹ שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְּסוּלִין, אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִים אוֹ מוּמְחִין – אֵינוֹ יָכוֹל לְפוֹסְלָן.

זֶה פּוֹסֵל דַּיָּינוֹ שֶׁל צד זֶה, וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּינוֹ שֶׁל זֶה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵימָתַי יכול לפסול? בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין קרבה משפחתית לאחד מן הצדדים או זה לזה, אוֹ פְּסוּלִין לדון מטעם אחר. אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִים אוֹ מוּמְחִין, מלומדים ובדוקים – אֵינוֹ יָכוֹל לְפוֹסְלָן. והלכה כחכמים.

זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים. אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְפוֹסְלָן.

זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵימָתַי יכול לפסול – בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רְאָיָה, עדים אחרים המעידים שֶׁהֵן, העדים הללו, קְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים, אֲבָל אִם הָיוּ העדים הללו כְּשֵׁרִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְפוֹסְלָן. והלכה כחכמים.

אָמַר לוֹ: "נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא", "נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ", "נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר" –

אָמַר לוֹ מתדיין אחד לחברו: "נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא שלי לדון אותנו", או: "נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ", אף על פי שיש בהם פסול קרבת משפחה; או: "נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר", אנשים בורים, שפסולים לדון. ולאחר זמן רוצה לחזור בו מהסכמתו לדון על פיהם –

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. והלכה כמותם.

הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה, וְאוֹמֵר לוֹ: "דּוֹר לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ" –

מי שהָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה בבית דין כדי להיפטר מתשלום או כדי להוציא ממון מבעל דינו, וְאוֹמֵר לוֹ חברו: "במקום שבועת בית דין, שהיא חמורה, דּוֹר (נדור, הישבע) לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ, שהיא שבועה קלה יותר, ואסתפק בכך" –

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אחר כך, ולומר שרצונו בשבועה כדינה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. והלכה כמותם.

וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין: הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וְהַמַּלְוֶה בְּרִיבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית.

וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין להעיד ולדון, מפני שהם עוסקים בדברים שיש בהם צד גזל: הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא ושאר משחקי מזל, וְהַמַּלְוֶה בְּרִיבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, שמהמרים בתחרות יונים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, העושים סחורה בפירות שנת השמיטה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בַּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן 'אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית'. מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין, חָזְרוּ לִקְרוֹתָן 'סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית'.

ולעניין סוחרי שביעית, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בַּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן, את הפסולים בגלל פירות שביעית, 'אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית', שאף אנשים שאספו וצברו לעצמם תבואה בשביעית נפסלו לעדות; מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין (הגזלנים), שגבו מסים רבים בחסות השלטון הרומי, והתירו חכמים לאסוף תבואה לצורך תשלום המס, חָזְרוּ (עברו) לִקְרוֹתָן, את הפסולים לעדות, 'סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית', שרק הסוחרים בפירות שביעית נפסלו.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אוּמָּנוּת אֶלָּא הוּא; אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אוּמָּנוּת שֶׁלֹּא הוּא – כְּשֵׁרִין.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי פסולים המשחק בקוביא ודומיו – בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אוּמָּנוּת (מקצוע, עיסוק) אֶלָּא הוּא. אֲבָל אם יֵשׁ לָהֶן אוּמָּנוּת אחרת שֶׁלֹּא הוּא – הרי הם כְּשֵׁרִין. והלכה כרבי יהודה.

וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין: אָבִיו, וְאָחִיו, וַאֲחִי אָבִיו, וַאֲחִי אִמּוֹ, וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וּבַעַל אִמּוֹ, וְחָמִיו, וְגִיסוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וַחֲתָנֵיהֶן, וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ.

וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין שהם פסולים להעיד ולדון: אָבִיו, וְאָחִיו, וַאֲחִי אָבִיו, וַאֲחִי אִמּוֹ, וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וּבַעַל אִמּוֹ, וְחָמִיו, וְגִיסוֹ (בעל אחות אשתו); הֵן עצמם וכן בְנֵיהֶן וַחֲתָנֵיהֶן. וְחוֹרְגוֹ (בנו החורג, בן אשתו) לְבַדּוֹ פסול להעיד לו, אבל בנו וחתנו של חורגו אינם פסולים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה: דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ, וְכָל הָרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: שיטה זוֹ היא מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, ששנו חכמים שקדמו לרבי עקיבא, כך הייתה שנויה: דּוֹדוֹ אחי אביו, וּבֶן דּוֹדוֹ, וְכָל אדם אחר הָרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, כלומר קרוביו מצד האב ויורשיהם, אך לא מצד אמו ולא מצד אשתו. והלכה כרבי עקיבא.

וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.

ומוסיפים כלל: וְכָל אדם הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שראה את העדות, או בשעה שבא להעיד, פסול. ואולם אם הָיָה קָרוֹב כשראה את עדות, וְאחר כך נִתְרַחֵק, וכגון חתנו, שהיה נשוי לבתו, ומתה הבת – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר להעיד לו על מה שאירע לאחר מותה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵתָה בִּתּוֹ, וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה – הֲרֵי זֶה קָרוֹב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵתָה בִּתּוֹ, ועדיין יֵשׁ לוֹ לבעלה בָּנִים מִמֶּנָּה – הֲרֵי זֶה נחשב עדיין קָרוֹב לחותנו בגלל הבנים שיש לו מבתו. ואין הלכה כרבי יהודה.

הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא.

הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא של אדם פסולים להעיד לו.

אוֹהֵב – זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ.

והוא מפרט: אוֹהֵב – זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ, חבר קרוב, המלווה אותו ושמח עמו בחתונתו ובשבעת ימי המשתה, שהוא פסול להעיד לו באותם ימים.

שׂוֹנֵא – כֹּל שֶׁלֹּא דִבֶּר עִמּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה.

שׂוֹנֵא הוא כֹּל אדם שֶׁלֹּא דִּבֶּר עִמּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים בְּשל אֵיבָה.

אָמְרוּ לוֹ: לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ.

אָמְרוּ לוֹ לרבי יהודה: לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ, להעיד עדות שקר מפני אהבה ושנאה. ואין הלכה כרבי יהודה.

כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים? הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּימִין עֲלֵיהֶן. וּמוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּירִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן. וְאוֹמְרִים לוֹ: "אֱמוֹר, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּיב לָזֶה"?

כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים, אם הם אומרים אמת? הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן לחדר בית הדין וּמְאַיְּימִין (מטילים אימה) עֲלֵיהֶן בחומרה הגדולה של עדות שקר. וּמוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּירִין רק אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן (שבין העדים), כדי שלא ישמעו האחרים את תשובותיו, וְאוֹמְרִים לוֹ: "אֱמוֹר, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּיב לָזֶה סכום כסף מסוים?"

אִם אָמַר: "הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ", "אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ" – לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ מָאתַיִם זוּז".

אִם אָמַר העד: "הוּא, הלווה, אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ" (לתובע) סכום זה; או שאמר העד: "אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא (הנתבע) חַיָּיב לוֹ" (לתובע) סכום זה – לֹא אָמַר כְּלוּם, אין זה מועיל כעדות, עַד שֶׁיֹּאמַר העד: "בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ, הלווה לתובע, שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ מָאתַיִם זוּז", שהתכוון למסור הודאה מחייבת בפני עדים.

וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכוּוָּנִים – נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִים בַּדָּבָר.

וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת העד הַשֵּׁנִי, וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ באותה דרך. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכוּוָּנִים (תואמים) – נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִים שלושת הדיינים בַּדָּבָר.

שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּיב – זַכַּאי.

אם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּיב – הרי הוא זַכַּאי.

שְׁנַיִם אוֹמְרִים: חַיָּיב, וְאֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי – חַיָּיב.

ואם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: חַיָּיב, וְאֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי – הרי הוא חַיָּיב.

אֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּיב; וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּיבִין; וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין.

אם אֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּיב, וַאֲפִילּוּ אם שְׁנַיִם מן הדיינים מְזַכִּין, אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּיבִין, וְאֶחָד מן הדיינים (השלישי) אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ כיצד להכריע – יוֹסִיפוּ על הַדַּיָּינִין דיינים נוספים, וידונו כולם בדבר עד שיכריעו לפי רוב דעות.

גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּינִים אוֹמֵר: "אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי", "אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב".

גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר והגיעו להכרעה, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן, את בעלי הדין, והַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּינִים אוֹמֵר להם: "אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב".

וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּינִים, לֹא יֹאמַר: "אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵירַי מְחַיְּיבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵירַי רַבּוּ עָלַי"? עַל זֶה נֶאֱמַר: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", וְאוֹמֵר: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד".

וּמִנַּיִן אנו למדים, שלִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּינִים מבית הדין לֹא יֹאמַר: "אֲנִי מְזַכֶּה בדין זה, וַחֲבֵירַי מְחַיְּיבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵירַי רַבּוּ עָלַי", ומשום כך יצא פסק הדין לחובה? עַל זֶה נֶאֱמַר: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ" (ויקרא יט,טז), שגילוי סוד הוא בכלל איסור זה. וְכן אוֹמֵר הכתוב: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר" (משלי יא,יג).

כָּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה – סוֹתֵר אֶת הַדִּין.

כָּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא אחד מבעלי הדין רְאָיָה המוכיחה את דבריו, שטר או עדים, ואף לאחר זמן רב – סוֹתֵר (מבטל) אֶת הַדִּין, בית הדין מבטלים את ההכרעה הקודמת.

אָמְרוּ לוֹ: "כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם"; מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – סוֹתֵר. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ סוֹתֵר.

אבל אם אָמְרוּ לוֹ הדיינים: "כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם", שקצבו לו זמן, אם מָצָא ראיה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – סוֹתֵר את הדין, אבל אם מצא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – שוב אֵינוֹ סוֹתֵר.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים?

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אין לומר כן, כי מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁחיפש ולֹא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יום, וּמָצָא לבסוף לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יום? אלא צריך לקבל אותה גם לאחר הזמן הקצוב. והלכה כמותו.

אָמְרוּ לוֹ: "הָבֵא עֵדִים", וְאָמַר: "אֵין לִי עֵדִים"; אָמְרוּ: "הָבֵא רְאָיָה", וְאָמַר: "אֵין לִי רְאָיָה"; וּלְאַחַר זְמַן הֵבִיא רְאָיָה וּמָצָא עֵדִים – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם.

אם אָמְרוּ לוֹ הדיינים לאחד הצדדים במהלך הדיון: "הָבֵא עֵדִים", וְאָמַר להם: "אֵין לִי עֵדִים". או אם אָמְרוּ לו: "הָבֵא רְאָיָה" (שטר), וְאָמַר: "אֵין לִי רְאָיָה". וּלְאַחַר זְמַן הֵבִיא רְאָיָה, וכן אם מָצָא עֵדִים – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם, אין מתחשבים בהם, שכיוון שאמר במפורש, שאין לו, יש לחשוש ששכר עדי שקר או זייף שטר.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַה יַּעֲשֶׂה זֶה, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים, וּמָצָא עֵדִים; לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה, וּמָצָא רְאָיָה?

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים וּמָצָא לבסוף עֵדִים המעידים לזכותו, או שלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה וּמָצָא לבסוף רְאָיָה? אלא צריך לקבל אותם. ובעניין זה הלכה כתנא הראשון.

אָמְרוּ לוֹ: "הָבֵא עֵדִים", אָמַר: "אֵין לִי עֵדִים"; "הָבֵא רְאָיָה", וְאָמַר: "אֵין לִי רְאָיָה"; רָאָה שֶׁמִּתְחַיֵּיב בַּדִּין, וְאָמַר: "קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָעִידוּנִי" אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפוּנְדָּתוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם.

אם במהלך הדיון בבית הדין אָמְרוּ לוֹ הדיינים: "הָבֵא עֵדִים", ואָמַר: "אֵין לִי עֵדִים", או אמרו לו: "הָבֵא רְאָיָה", וְאָמַר: "אֵין לִי רְאָיָה". ואולם אם כאשר רָאָה שֶׁהוא מִתְחַיֵּיב בַּדִּין וְאָמַר לשני אנשים שהיו שם: "קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָעִידוּנִי (העידו לי)", אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה שהייתה עמו מִתּוֹךְ אֲפוּנְדָּתוֹ (חגורה לשמירת כסף ומסמכים) – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם, אין מתחשבים בהם, מחשש לזיוף או לשקר, שהרי נראה, שידע זאת מתחילה ולא השתמש בהם.