כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ, מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ, חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה.

כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן, יכול לשבת כדיין בבית הדין, וְדָנִין אוֹתוֹ בבית דין. הוא מֵעִיד כעד בדיני אחרים, ועדים מְעִידִין אוֹתוֹ (עליו) בדברים הנוגעים אליו. וכן הוא חוֹלֵץ (מקיים מצוות חליצת נעל) לאשת אחיו שמת בלי בנים (דברים כה,ה–י), וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ (אחד מאחָיו), אם מת הכהן הגדול בלי בנים. ולחלופין, מְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אחד מאחיו נושא אותה לאישה. אֲבָל הוּא, הכהן הגדול, אֵינוֹ מְיַבֵּם את אשת אחיו המת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה (ויקרא כא,יד).

מֵת לוֹ מֵת – אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה; אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה. וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אם מֵת לוֹ מֵת ממשפחתו הקרובה – אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה של המת עם המלווים, שמא ייטמא, ואסור לו להיטמא אף לקרוביו (ויקרא כא,יא); אֶלָּא מלווה מרחוק, כך שהֵן, המלווים, נִכְסִין מעיניו כשעוברים לרחוב אחר, וְאז הוּא נִגְלֶה באותו רחוב שהיו בו קודם, הֵן נִגְלִין, וְהוּא נִכְסֶה. וְכך יוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח שער הָעִיר, שמשם מוציאים את המת, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הכהן הגדול כלל אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ להלוויית קרוביו, כפי שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (ויקרא כא,יב). והלכה כמותו.

וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים – דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בָּזֶה אַחַר זֶה, וְהַמְמוּנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.

וּכְשֶׁהוּא, הכהן הגדול, מְנַחֵם אבלים אֲחֵרִים, שעומדים בשורה לאחר ההלוויה; דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בָּזֶה אַחַר זֶה על פני האבלים, כשהאבלים משמאלם, והכהן הגדול הולך מימין לעם, וְהַמְמוּנֶּה (סגן הכהן הגדול) מימינו, וכך מְמַצְּעוֹ (גורם לכהן הגדול להיות באמצע) בֵּינוֹ (בין הממונה) לְבֵין הָעָם, מפני כבודו.

וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים – כָּל הָעָם אוֹמְרִים לוֹ: "אָנוּ כַּפָּרָתְךָ", וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן: "תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם".

וּכְשֶׁהוּא אבל ומִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים, כָּל הָעָם אוֹמְרִים לוֹ: "אָנוּ כַּפָּרָתְךָ", וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן: "תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם".

וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ – כָּל הָעָם מְסוּבִּין עַל הָאָרֶץ, וְהוּא מֵיסֵב עַל הַסַּפְסָל.

וּכְשֶׁמַּבְרִין (מאכילים) אוֹתוֹ בסעודה הראשונה של האבל שמביאים לאבל ואוכלים עמו, כָּל הָעָם מְסוּבִּין ואוכלים עַל הָאָרֶץ כדרך אבלים, וְהוּא מֵיסֵב לא על הארץ אלא עַל הַסַּפְסָל הפשוט.

הַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ. לֹא מְיַבֵּם וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ.

הַמֶּלֶךְ לֹא דָּן כדיין בבית דין, וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ; לֹא מֵעִיד כעד בבית הדין, וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ (עליו); לֹא חוֹלֵץ לאשת אחיו שמת ללא ילדים, וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, אם מת בלי ילדים; וכן לֹא מְיַבֵּם את אשת אחיו, וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַבֵּם – זָכוּר לְטוֹב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה המלך לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַבֵּם לאשת אחיו – זָכוּר לְטוֹב (ראוי לשבח), ששחרר אותה מן העיגון.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שאינו רשאי למחול על כבוד המלכות. וכך הלכה.

וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמְנָתוֹ.

וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמְנָתוֹ של המלך, משום כבודו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד, שֶׁנָּשָׂא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אחר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ (מצאנו) בְּדָוִד, שֶׁנָּשָׂא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר לדוד על ידי נתן הנביא: "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ" (שמואל ב יב,ח), הרי שמותר הדבר. ואין הלכה כמותו.

מֵת לוֹ מֵת – אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ.

מֵת לוֹ למלך מֵת ממשפחתו – אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין (הארמון) שֶׁלּוֹ, ללוות את המת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה – יוֹצֵא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד, שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחַר הַמִּטָּה".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה – יוֹצֵא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד המלך, שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחַר הַמִּטָּה" (ראו שמואל ב ג,לא).

אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּיס אֶת הָעָם.

אָמְרוּ לוֹ: משם אין ראיה, כי לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא כדי לְפַיֵּיס אֶת הָעָם, שלא יחשדו בדוד שבשליחותו נהרג אבנר. ואין הלכה כרבי יהודה.

וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסוּבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵיסֵב עַל הַדַּרְגֵּשׁ.

וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, את המלך, בסעודה הראשונה לאחר ההלוויה שמביאים לאבל, כָּל הָעָם מְסוּבִּין לאכול עַל הָאָרֶץ, כאבלים, וְהוּא מֵיסֵב עַל הַדַּרְגֵּשׁ (מיטת עור) מפני כבודו.

וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

וּמוֹצִיא המלך את העם לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, שאין בה מצווה מן התורה, עַל פִּי הסכמת בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, הסנהדרין (ראו לעיל פ"א מ"ה).

וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁיעוּר.

וּפוֹרֵץ גדרות של שדות וכרמים פרטיים כדי לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ לצבאו ופמלייתו, וְאֵין מְמַחִין (מוחים) בְּיָדוֹ. ודֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ הזו – אֵין לוֹ שִׁיעוּר (הגבלה) כמה הוא רשאי לפרוץ לאורכה ולרוחבה.

וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ.

וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין שלל במלחמה וְנוֹתְנִין לְפָנָיו, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ מה שירצה מן השלל.

לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה.

"ולֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים" (פסוק יז) – אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה בלבד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה הוּא לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה הוּא לוֹ נשים כמה שירצה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נשים שמְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ מיראת ה', כפי שנאמר שם: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים"? אֲפִילּוּ כַּאֲבִיגַיִל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה, כדי שלא יסור לבבו. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים"? אֲפִילּוּ נשים כַּאֲבִיגַיִל אשת דוד, שהייתה צדקת ומנעה אותו מעברה.

"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" – אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.

"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" (פסוק טז) – אֶלָּא במספר שהוא כְּדֵי צורך מֶרְכַּבְתּוֹ.

"וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" – אֶלָּא כְּדֵי לִיתֵּן אַסְפַּנְיָא.

"וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (פסוק יז) – אֶלָּא כְּדֵי לִיתֵּן אַסְפַּנְיָא (אפסניא, אספקה לצבאו).

וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ; יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה – מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ, נִכְנָס – מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין – הִיא עִמּוֹ. מֵיסֵב – הִיא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו".

וְכוֹתֵב לוֹ המלך סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ, כפי שנאמר: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר" (פסוק יח). כאשר יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה – מוֹצִיאָהּ את התורה עִמּוֹ. נִכְנָס לארמונו – מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין – הִיא עִמּוֹ. מֵיסֵב לאכול – הִיא מונחת כְּנֶגְדּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (פסוק יט).

אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר, וְלֹא כְּשֶׁהוּא עָרוֹם, וְלֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ של המלך, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר, וְלֹא כְּשֶׁהוּא עָרוֹם, וְלֹא כשהוא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. וכל אלה מפני שֶׁנֶּאֱמַר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז,טו), כלומר שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ, ומעשים אלו פוגמים במורא המלכות.