אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין: הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין, וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.

אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין: הַמַּכֶּה את אָבִיו או את אִמּוֹ, וְהגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְזָקֵן (חכם) שמַמְרֵא עַל (את) פִּי בֵּית דִּין הגדול, שאינו מציית להוראתם, וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, עדים המעידים בשקר על בת כהן נשואה שזנתה עם זר.

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה.

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּיב מיתה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, שהוציא מהם דם.

זֶה חוֹמֶר בַּמְקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה: שֶׁהַמְקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה – חַיָּיב, וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה – פָּטוּר.

אגב כך מעירים: זֶה חוֹמֶר (חומרה) שיש בַּמְקַלֵּל אביו ואמו, שאף הוא חייב מיתה (לעיל פ"ז מ"ד) מִבַּמַּכֶּה, שֶׁהַמְקַלֵּל אותם לְאַחַר מִיתָה – חַיָּיב, וְהַמַּכֶּה אותם לְאַחַר מִיתָה – פָּטוּר.

הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ.

הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל ומכרו – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ, את הנגנב, לִרְשׁוּתוֹ, ואחר כך ימכור אותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְגם יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, ואחר כך ימכור אותו, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא" (דברים כד,ז). ואין הלכה כרבי יהודה.

הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ הקטן ומוכרו – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

גָּנַב את מִי שֶׁהוא חֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, כגון שהיה שייך לשני שותפים, ואחד מהם שחרר אותו – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. והלכה כחכמים.

זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'".

זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין הוא מה שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט (כלומר כאשר יש מחלוקת בין חכמים כיצד להורות הלכה)... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ... וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ... וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא" (דברים יז,ח–יב).

שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם: אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

וכך נוהגים בעניין זה: שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם בירושלים, בית דין אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב לפנים ממנו עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה (החצר הפנימית של המקדש), וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שבעזרה.

בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי, כָּךְ לִימַּדְתִּי וְכָךְ לִימְּדוּ חֲבֵירַי. אִם שָׁמְעוּ – אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו – בָּאִין לָהֶם לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי, כָּךְ לִימַּדְתִּי וְכָךְ לִימְּדוּ חֲבֵירַי. אִם שָׁמְעוּ – אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו – אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'".

בָּאִים החולקים לְבית דין זֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר הזקן (החכם) שחבריו חולקים עליו: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי אני את הכתוב וְכָךְ, בשונה ממני, דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי, כָּךְ לִימַּדְתִּי אני את התלמידים, וְכָךְ לִימְּדוּ חֲבֵירַי. אִם שָׁמְעוּ חכמי בית דין זה מסורת בעניין זה – אוֹמְרִים לָהֶם ובכך מכריעים את הדיון. וְאִם לָאו, שלא שמעו – בָּאִין לָהֶם יחד לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, שהוא בית דין חשוב יותר, וְאוֹמֵר הזקן: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי, וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי, כָּךְ לִימַּדְתִּי, וְכָךְ לִימְּדוּ חֲבֵירַי. אִם שָׁמְעוּ – אוֹמְרִים לָהֶם, וְאִם לָאו – אֵלּוּ וְאֵלּוּ, כולם בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שהחלטתו היא המחייבת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (שם פסוק י), ומי שממרה את פיהם חייב מיתה.

חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִימֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד – פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת.

ומפרטים: אם פסקו בית הדין הגדול כנגד דבריו, וחָזַר הזקן לְעִירוֹ, ובכל זאת שָׁנָה (חזר) וְלִימֵּד כְּאותה דֶּרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד בה מתחילה – פָּטוּר. אבל אִם הוֹרָה לאחרים לַעֲשׂוֹת מעשה כשיטתו – חַיָּיב מיתה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן... וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא" (שם יב), ומכאן שאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת ("אשר יעשה").

תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת – פָּטוּר, נִמְצָא חוּמְרוֹ קוּלּוֹ.

ועוד אמרו: תַּלְמִיד, שעדיין לא הוסמך להוראה, שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת כנגד הוראת בית דין הגדול – פָּטוּר ממיתה, לפי שהוראתו אינה קרויה הוראה. ואם כן, נִמְצָא חוּמְרוֹ – קוּלּוֹ, החומרה שהחמירו עליו שלא יורה גורמת לו קולה, שלא יתחייב מיתה.

חוֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִבְּדִבְרֵי תוֹרָה.

חוֹמֶר (חומרה) יש בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים (חכמים) מִבְּדִבְרֵי תוֹרָה לעניין דין זקן ממרא. כיצד?

הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה – פָּטוּר. חֲמִשָּׁה טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – חַיָּיב.

זקן ממרא הָאוֹמֵר: אֵין לקיים מצוות תְּפִלִּין כלל, כְּדֵי לַעֲבוֹר בכך עַל דִּבְרֵי תוֹרָה מפורשים: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו,ח) – פָּטוּר מעונש זקן ממרא. אך אם הורה, שיש בתפילין של ראש חֲמִשָּׁה טוֹטָפוֹת (בתים) כדי לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים (חכמים), שלפי מסורת חכמים יש ארבע טוטפות – חַיָּיב מיתה.

אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ, לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה. אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד", דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ, את הזקן הממרא, לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, ששם עבר את העברה, וְאף לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ במאסר עַד הָרֶגֶל הקרוב (פסח, שבועות או סוכות), וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, כשיש רוב עם בירושלים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (דברים יז,יג), אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה. אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת: "אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, שימתין זמן רב בידיעה שהוא נידון למוות, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד כשנידון, וְכוֹתְבִין אגרות וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, וכתוב בהן: "אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין על שהמרה פי בית דין". ואין הלכה כרבי יהודה.

נְבִיא הַשֶּׁקֶר.

ותחילה דנים בנְבִיא הַשֶּׁקֶר.

הַמִּתְנַבֵּא עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי אָדָם.

הַמִּתְנַבֵּא עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע מפי ה', וכן המתנבא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, אלא נאמר מה' לנביא אחר – מִיתָתוֹ בִּידֵי אָדָם בחנק.

אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנֹכִי אֶדְרוֹשׁ מֵעִמּוֹ".

אֲבָל נביא הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, שאינו אומר את נבואתו כפי שהצטווה; וְאדם הַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, שאינו מציית לו; וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ, שנאמר לו לעשות מעשה, ואינו עושה – כל אחד מאלה מִיתָתוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת נביא: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, אָנֹכִי אֶדְרֹש מֵעִמּוֹ" (דברים יח,יט), כלומר ה' ידון אותו ולא בית הדין.

הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְאוֹמֵר "כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה", אֲפִילּוּ כִּיוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר.

הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְאוֹמֵר: "כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה", אֲפִילּוּ אם כִּיוֵּן אֶת הַהֲלָכָה כפי דין התורה, לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר – הרי זה חייב מיתה בחנק.

הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה – הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק.

הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה עדיין על ידי בעלה – הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה נידון בְּחֶנֶק. אבל לפני הנישואין, הרי היא נערה המאורסה, שהיא והבא עליה נידונים בסקילה.

וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן ובוֹעֲלָהּ. שֶׁכָּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.

ומה ששנינו: וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ הוא דין יוצא דופן, שֶׁכָּל הַזּוֹמְמִין, שרצו לגרום מיתה בעדותם, מַקְדִּימִין ונידונים לְאוֹתָהּ מִיתָה עצמה שזממו להרוג בה (דברים יט,יט), חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שעדים שהעידו בשקר על בת כהן נשואה שזנתה עם פלוני, והוזמו – אינם נידונים בשרפה כמותה (ויקרא כא,ט), אלא בחנק, וכן דינו של הבועל.