דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה. גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה.

סכסוכים בדִינֵי מָמוֹנוֹת, כגון ענייני שטרות חוב וקניין, נידונים בִּפני הרכב של שְׁלֹשָׁה דיינים. דיני גְּזֵילוֹת, שאדם גזל או גנב מחברו, וַחֲבָלוֹת, שאדם חובל בחברו – בִּשְׁלֹשָׁה.

נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – בִּשְׁלֹשָׁה.

דיון על תשלומי נֶזֶק, שחייב לשלם אדם שהזיק הוא או בעל חיים שלו, וכן חֲצִי נֶזֶק, שמשלם בעבור נזקי נגיחה ('קרן') של שור שאינו מועד להזיק (שמות כא,לה), וכן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, פי שניים שמשלם גנב (שמות כב,ג), וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שמשלם מי שגנב שור או שה וטבח או מכר אותו (שמות כא,לז) – אף אלה נידונים בִּשְׁלֹשָׁה.

הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹצִיא שֵׁם רַע – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת.

דין הָאוֹנֵס נערה בתולה (דברים כב,כט), וְהַמְפַתֶּה נערה בתולה (שמות כב,טו-טז), שצריכים לשלם קנס חמישים שקלים, וְדין הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע על אשתו שזנתה בהיותה מאורסת לו (דברים כב,יג–יט), שצריך לשלם קנס של מאה שקלים – בִּשְׁלֹשָׁה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹצִיא שֵׁם רַע נידון בְּבית דין של עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דיינים, המוסמך לדון גם בדיני נפשות (להלן משנה ד), מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בדין זה גם דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אם יתברר, שהאישה אכן זנתה. והלכה כחכמים.

מַכּוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה.

מַכּוֹת, דין העובר על מצוות לא תעשה מן התורה, שלוקה ארבעים מלקות (דברים כה,ג) – בִּשְׁלֹשָׁה דיינים.

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: דין מכות בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דיינים, כדיני נפשות, ואין הלכה כרבי ישמעאל.

עִבּוּר הַחֹדֶשׁ – בִּשְׁלֹשָׁה.

עִבּוּר הַחֹדֶשׁ, הדיון בקידוש החודש, האם הוא חסר או מלא (מעובר) – בִּשְׁלֹשָׁה.

עִבּוּר הַשָּׁנָה – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

עִבּוּר הַשָּׁנָה, הוספת חודש לשנה כאשר יש צורך בכך – בִּשְׁלֹשָׁה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין לדון בעניין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בו, וְגוֹמְרִין, קובעים ומכריזים, בְּשִׁבְעָה דיינים, מפני חשיבות הדין.

וְאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה – מְעוּבֶּרֶת.

וְאולם, גם רבן שמעון בן גמליאל מודה, שאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה בלבד – השנה מְעוּבֶּרֶת. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה.

סְמִיכַת זְקֵנִים על ראש פר 'חטאת הקהל' (ויקרא ד,יג–כב), וַעֲרִיפַת עֶגְלָה, כשנמצא הרוג בשדה, יוצאים למדוד את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות כדי לקבוע איזו עיר הקרובה ביותר, ועליה להביא עגלה (דברים כא,א–ט) – מתקיימות בִּשְׁלֹשָׁה דיינים מבית הדין הגדול (הסנהדרין), אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה.

הַחֲלִיצָה וְהַמֵּיאוּנִין – בִּשְׁלֹשָׁה.

הַחֲלִיצָה, המעמד שבו אישה שמת בעלה ללא ילדים חולצת את נעלו של אחיו, אם אינו רוצה לייבם אותה (דברים כה,ה–י), וְהַמֵּיאוּנִין, הצהרת ילדה יתומה מאב שנישאה, שהיא מסרבת להמשיך לחיות עם בעלה – נעשים בִּפני בית דין של שְׁלֹשָׁה.

נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין – בִּשְׁלֹשָׁה.

נֶטַע רְבָעִי, פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ (ויקרא יט,כד), וכן פירות מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שצריך להעלותם לירושלים לאכלם שם, ואם הדרך רחוקה אפשר לפדות את הפירות בכסף ולהעלותו לירושלים (דברים יד,כה). במקרה שֶׁאֵין דָּמָיו של היבול הזה יְדוּעִין (כגון שהחל להתקלקל) – הערכת שווים נעשית בִּשְׁלֹשָׁה אנשים.

הַהֶקְדֵּשׁוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה.

וכן הערכה של הַהֶקְדֵּשׁוֹת לצורך פדיונם – בִּשְׁלֹשָׁה אנשים.

הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין – בִּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן.

הָעֲרָכִין הַמִטַּלְטְלִין של מי שאמר: "ערכי עלי", שעליו לתת להקדש את ערכו הקצוב בתורה לפי גילו ומינו (ויקרא כז,א–ח). אם גובים את הסכום ממיטלטלין שלו, וצריך להעריך את שווים לשם כך – דבר זה נעשה בִּשְׁלֹשָׁה אנשים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צריך שיהיה אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן. ואין הלכה כרבי יהודה.

וְהַקַּרְקָעוֹת – תִּשְׁעָה וְכֹהֵן.

וְאם גובים את החוב להקדש מהַקַּרְקָעוֹת שלו – הערכתן נעשית בעשרה אנשים, תִּשְׁעָה וְעוד כֹהֵן.

וְאָדָם – כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

וְהנודר שווי של אָדָם להקדש – כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, מעריכים את שוויו כמו קרקעות, עשרה אנשים ובהם כהן.

דִּינֵי נְפָשׁוֹת – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

דִּינֵי נְפָשׁוֹת, כאשר דנים אדם בעברה שיש בה עונש מוות, דנים בְּהרכב של עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דיינים.

הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶאֱמַר: "וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה", וְאוֹמֵר: "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ".

לא רק דבר שיש בו עונש מוות לאדם, אלא אף בעל חיים הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, כלומר בהמה ממין זכר שרבעה אישה, או כל בהמה שנרבעה על ידי איש – דינם למיתה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דיינים, כדינו של האדם, שֶׁנֶּאֱמַר ברובע: "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כ,טז), וְכן אוֹמֵר הכתוב בנרבע: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (שם,טו), הרי שהשווה הכתוב את המתת הבהמה להמתת אדם.

שׁוֹר הַנִּסְקָל – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת", כְּמִיתַת בְּעָלִים – כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר.

שׁוֹר הַנִּסְקָל, שהרג אדם, נידון לסקילה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כא,כט), ללמדנו: כְּמִיתַת בְּעָלִים – כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר, מה איש שהרג דנים עשרים ושלושה דיינים במיתתו – אף דינו של השור כך.

הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדּוֹב וְהַנָּמֵר, וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ – מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

וכמו שור, גם הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ שהמיתו אדם – הדיון על מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן – זָכָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אלה אינם צריכים בית דין, אלא כָּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן – זָכָה במצווה זו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִיתָתָן בְּבית דין של עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט, וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט מישראל, וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, בעברה שיש בה עונש מיתה, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

וְאֵין מוֹצִיאִין את העם לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת שאין בה מצווה מן התורה, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר, על התחום המקודש של ירושלים, וְעַל התחום המקודש של הָעֲזָרוֹת (החצרות) של בית המקדש, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָיוֹת לַשְּׁבָטִים, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

אֵין עוֹשִׂין (ממנים) סַנְהֶדְרָיוׂת (בתי דין) של עשרים ושלושה לַשְּׁבָטִים, בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, כאשר רוב בני העיר חטאו בעבודה זרה, ולפי דין התורה צריך להרוג את כל החוטאים ולהחריב את העיר (דברים יג,יג–יט), אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר, וְלֹא שְׁלֹשָׁה, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.

אגב כך מעירים: וְאֵין עוֹשִׂין דין בעִיר הַנִּדַּחַת היושבת בַּסְּפָר, סמוך לגבול, כדי לא לאפשר לאויבים לכבוש את הארץ, וְלֹא עושים שְׁלֹשָׁה ערים נידחות סמוכות זו לזו אפילו בתוך הארץ, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.

סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה – שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, בית הדין הגדול של ישראל, הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד דיינים; וּקְטַנָּה, שדנה דיני נפשות בכל עיר ועיר בישראל – הייתה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

וּמִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", וּמשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן – הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעִים.

וּמִנַּיִן לַגְּדו‍ֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת מינוי הזקנים על ידי משה: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא,טז), הם וּמשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן (בראשם) – הֲרֵי יחד שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: משה אינו מן המניין, ולפיכך, סנהדרין גדולה מניינה שִׁבְעִים. ואין הלכה כדבריו.

וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה", עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת – הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים.

וּמִנַּיִן לסנהדרין קְטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם" (במדבר לה,כד), "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם" (שם פסוק כה), הרי שיש בבית הדין עֵדָה שהיא שׁוׂפֶטֶת (מחייבת) וְעוד עֵדָה שהיא מַצֶּלֶת את הנאשם – הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים.

וּמִנַּיִן לְעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת", יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב.

וּמִנַּיִן לְ"עֵדָה" שֶׁהִיא עֲשָׂרָה אנשים? שֶׁנֶּאֱמַר על המרגלים: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (במדבר יד,כז), והם היו שנים עשר איש, יָצְאוּ מכללם יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, הרי שעשרה קרויים 'עדה'.

וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה? מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת" – שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת"? לֹא כְּהַטָּיָיתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָיתְךָ לְרָעָה, הַטָּיָיתְךָ לְטוֹבָה – עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָיתְךָ לְרָעָה – עַל פִּי שְׁנַיִם; וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל – מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

וּמִנַּיִן לְהָבִיא (ללמד) שצריך עוֹד שְׁלֹשָׁה דיינים, בנוסף לעשרים? שנאמר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג,ב), ויש לשאול: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת", שׁוֹמֵעַ אֲנִי מכאן, שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם, אלך אחר הרוב, לְטוֹבָה, אך לא לרעת הנאשם, עד שיסכימו כולם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר באותו פסוק: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ומשמע בכל מקרה? אלא יש להסביר כך: לֹא כְּהַטָּיָיתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָיתְךָ לְרָעָה; הַטָּיָיתְךָ לְטוֹבָה נעשית עַל פִּי רוב של דיין אֶחָד, ואילו הַטָּיָיתְךָ לְרָעָה – עַל פִּי שְׁנַיִם לפחות. ולכן צריך להוסיף שניים לעשרים הדיינים, כדי שיוכלו להכריע גם לחובה. אולם, הואיל וְאֵין עושים בֵּית דִּין במספר שָׁקוּל (זוגי), שמא ייחלקו ביניהם ולא יוכלו להגיע לידי הכרעה, לכן מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד להכריע, הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין? מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת.

וְכַמָּה תושבים יְהֵא בָּעִיר, וּתְהֵא העיר רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין קטנה? מֵאָה וְעֶשְׂרִים איש. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים איש, דיין לכל עשרה, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת, שמינה משה רבנו (שמות יח,כה–כו). ואין הלכה כדבריו.