וְאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין:

וְאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין ארבעים מלקות בבית הדין, על שעברו על איסור 'לא תעשה':

הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה,

הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְכן הבא עַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה.

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר.

אַלְמָנָה שנבעלה לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה (אישה שמת בעלה ללא ילדים וחלצה לאחיו כדי להתיר לה להינשא) שנישאו לְכֹהֵן הֶדְיוֹט (רגיל), מַמְזֶרֶת וכן נְתִינָה (גבעונית) שנישאו לְיִשְׂרָאֵל, או בַּת יִשְׂרָאֵל שנישאה לְנָתִין (גבעוני) וּלְמַמְזֵר, שאלה איסורי 'לאו' – כולם נענשים במלקות.

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבָד.

אישה שהיא אַלְמָנָה מבעל אחד וּגְרוּשָׁה מבעל אחר, ונישאה לכהן גדול – חַיָּיבִין עָלֶיהָ כהנים גדולים שני עונשי מלקות, מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת (איסורים). אבל אישה שהיא גְּרוּשָׁה מבעל אחד וַחֲלוּצָה מאח של בעל אחר ונישאה לכהן – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבַד, איסור גרושה, ואיסור חלוצה כלול בו.

הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטוֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,

האדם הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ (בשר קרבן), וְכן הַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ כשהוא טָמֵא, וְהָאוֹכֵל חֵלֶב (חלקי שומן האסורים באכילה) של בהמה, וְהאוכל דָּם של בהמה, חיה או עוף, וְהאוכל מבשר קרבן שנוֹתָר לאחר זמן האכילה המיוחד לו, וכן מבשר קרבן שנעשה במחשבת פִגּוּל, שחשב להקריבו או לאכלו לאחר זמנו, וְכן מבשר טָמֵא של קרבן, הַשּׁוֹחֵט וְכן הַמַּעֲלֶה ומקריב קרבן בַּחוּץ, מחוץ למקדש, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְכן הָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם (רוקח) אֶת הַשֶּׁמֶן בבשמים, כמו שמן המשחה שעשה משה רבנו, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטוֹרֶת כמו במקדש לשימוש חול, וְהַסָּךְ את גופו בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שעשה משה;

וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.

וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת, בהמות שמתו ללא שחיטה כשרה, וּטְרֵפוֹת, שנשחטו לאחר שהייתה בהן פציעה או מחלה שלא היו יכולות לחיות ממנה, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, מיני בעלי חיים שאסורים באכילה. וכן אם אָכַל טֶבֶל, תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, שלא הפרישו ממנו תרומת מעשר, וכן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שאסור לאכול מחוץ לירושלים, וְהֶקְדֵּשׁ שאסור בהנאה, שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כדי להוציא אותם לחולין – כולם חייבים מלקות.

כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּיב? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כַּזַּיִת.

כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּיב מלקות? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אפילו אם אוכל כָּל שֶׁהוּא (מעט מאוד). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: רק אם אכל מאכל אסור שגודלו כַּזַּיִת, אבל על פחות מגודל זה אין עונש.

אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי בָּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא, חַיָּיב?

אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִי (אין) אַתֶּם מוֹדִים לִי בָּאוֹכֵל נְמָלָה שגודלה כָּל שֶׁהוּא, שהוא חַיָּיב מלקות?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּבְרִיָּיתָהּ.

אָמְרוּ לוֹ: על נמלה לוקה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יצור שלם כִּבְרִיָּיתָהּ, כפי שנבראה.

אָמַר לָהֶן: אַף חִטָּה אַחַת – כִּבְרִיָּיתָהּ.

אָמַר לָהֶן: אַף חִטָּה אַחַת (גרגר חיטה) היא כִּבְרִיָּיתָהּ. ואין הלכה כרבי שמעון.

הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה.

כהן הָאוֹכֵל פירות בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא (לפני ש)קָרָא עֲלֵיהֶן הבעלים את הפסוקים שציוותה התורה (ראו דברים כו,ג–י), וכן האוכל קרבנות קָדְשֵׁי קָדָשִׁים מחוּץ לַקְּלָעִים, כלומר חוץ לעזרה, החצר הפנימית של המקדש. וכן האוכל קרבנות קָדָשִׁים קַלִּים או מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מחוּץ לַחוֹמָה של ירושלים – כל אלו עונשם מלקות.

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר, וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא – אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בקרבן פֶּסַח הַטָּהוֹר – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים, שזהו מספר המלקות על כל עברה (להלן משנה י). אֲבָל הַמּוֹתִיר מהבשר בּקרבן פסח הטָהוֹר עד בוקר חמישה עשר בניסן, וְכן הַשּׁוֹבֵר עצם בּפסח הטָמֵא – אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים –

הַנּוֹטֵל אֵם עַל (עם) הַבָּנִים, שלא שילח קודם את האם ורק אחר כך לקח את הבנים, כפי שנאמר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ" (שם) –

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ.

רַבֵּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה, נענש בעונש מלקות, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ, אינו צריך לשלח כעת את האם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ כעת את האם, וְכך אֵינוֹ לוֹקֶה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל מִצְוַת 'לֹא תַּעֲשֶׂה' שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מצוות 'קוּם עֲשֵׂה', אם עבר עליה – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מלקות, אם יקיים את מצוות העשה. והלכה כחכמים.

הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְּרֹאשׁוֹ, וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת – חַיָּיב.

הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְּרֹאשׁוֹ כצער על מת, וְהַמַּקִּיף את פְּאַת רֹאשׁוֹ, שמגלח את שער הראש מכאן ומכאן, כך שראשו מגולח סביב סביב; וְהַמַּשְׁחִית את פְּאַת זְקָנוֹ, שמגלח את זקנו בתער, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת בבשרו כצער עַל הַמֵּת – על כל אחד מאלה חַיָּיב מלקות.

שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים, אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אם שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים, אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד – חַיָּיב ארבעים מלקות עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, על כל שריטה, ועל כל מת.

עַל הָרֹאשׁ – שְׁתַּיִם, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן.

עַל הקפת הָרֹאשׁ חייב שְׁתַּיִם: אַחַת על הפאה מִכָּאן, מצד ימין, וְאַחַת על הפאה מִכָּאן, מצד שמאל.

וְעַל הַזָּקָן – שְׁתַּיִם מִכָּאן, וּשְׁתַּיִם מִכָּאן, וְאַחַת מִלְּמַטָּה.

וְעַל השחתת הַזָּקָן חייב חמש: על כל פאה (פינה) שבו, שְׁתַּיִם מִכָּאן מצד ימין, וּשְׁתַּיִם מִכָּאן מצד שמאל, וְעוד אַחַת על הפינה שמִלְּמַטָּה, בסנטר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נְטָלוֹ כּוּלּוֹ כְּאַחַת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

רַבֵּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נְטָלוֹ (הסיר) את הזקן כּוּלוֹ כְּאַחַת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר.

וְאֵינוֹ חַיָּיב על השחתת הזקן, עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט אוֹ בִּרְהִיטְנִי – חַיָּיב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט (מלקחיים, 'פינצטה'), אוֹ הסיר אותו בִּרְהִיטְנִי (מקצוּעה) – חַיָּיב מלקות. ואין הלכה כרבי אליעזר.

הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע.

הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע, שחורט ('מקעקע') בעורו ומחדיר לחריטה צבע – חייב מלקות.

כָּתַב וְלֹא קִעֲקֵעַ, קִעֲקֵעַ וְלֹא כָּתַב – אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעֲקֵעַ.

ומפרטים: אם כָּתַב וְלֹא קִעֲקֵעַ (חרט) בעור, או קִעֲקֵעַ וְלֹא כָּתַב – אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעֲקֵעַ.

בִּדְיוֹ, וּבִכְחוֹל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם.

והכתיבה המחייבת היא בִּדְיוֹ, וּבִכְחוֹל שצובעים בו עיניים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם (ניכר).

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'".

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם את הַשֵּׁם של העבודה זרה, כפי שהיה מקובל באותם דורות, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם, אֲנִי ה'" (ויקרא יט,כח), כלומר אני ולא אותו אליל. ואין הלכה כמותו.

נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַּיַּיִן כָּל הַיּוֹם – אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַּיַּיִן כָּל הַיּוֹם, ועבר על האיסור: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה" (במדבר ו,ג), והתרו בו עדים תחילה פעם אחת – אֵין חַיָּיב מלקות אֶלָּא פעם אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּשְׁתֶּה", "אַל תִּשְׁתֶּה", וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אולם אם אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּשְׁתֶּה", ושוב: "אַל תִּשְׁתֶּה", וְהוּא שׁוֹתֶה רביעית יין (86 סמ"ק) לאחר כל התראה – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מן הפעמים שהתרו בו ושתה.

הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

אם הָיָה הנזיר מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם, שנגע במת או נכנס לאוהל המת, ועבר על האיסור: "כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא" (במדבר ו,ו) והתרו בו עדים תחילה פעם אחת – אֵינוֹ חַיָּיב מלקות אֶלָּא פעם אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּטַּמֵּא", "אַל תִּטַּמֵּא", וְהָיָה מִטַּמֵּא – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אולם אם אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּטַּמֵּא", ושוב: "אַל תִּטַּמֵא", וְהָיָה מִטַּמֵּא בכל פעם שהתרו בו, שחזר ונטמא למת – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מן הפעמים שהתרו בו ונטמא.

הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

וכן, אם הָיָה הנזיר מְגַלֵּחַ את שערו כָּל הַיּוֹם, ועבר על האיסור: "כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו,ה) – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תְּגַלֵּחַ", "אַל תְּגַלֵּחַ", וְהוּא מְגַלֵּחַ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אולם אם אָמְרוּ לוֹ: "אַל תְּגַלֵּחַ", "אַל תְּגַלֵּחַ", וְהוּא מְגַלֵּחַ שערה נוספת בכל פעם שהתרו בו – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

אדם שהָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם (בגד שעטנז, צמר ופשתן) כָּל הַיּוֹם, ועובר על האיסור: "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" (ויקרא יט,יט) – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּלְבַּשׁ", "אַל תִּלְבַּשׁ", וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אולם אם אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּלְבַּשׁ", "אַל תִּלְבַּשׁ", וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ אחר כל התראה – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מן הפעמים.

יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין:

יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד בשדה, וְחַיָּיב עָלָיו מלקות מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין שונים, כיצד?

הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מוּקְדָּשִׁים, בְּכִלְאַיִם, בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטּוּמְאָה.

אדם הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, שעובר האדם על "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב,י); וְהֵן מוּקְדָּשִׁים, שהשור והחמור רכוש הקדש, ועובר האדם על "לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ" (דברים טו,יט), שאסור לעבוד בבהמת הקדש; והחרישה היא בְּכִלְאַיִם לכיסוי שני מיני זרעים שנזרעו יחד, ועובר על "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא יט,יט); והיה זה בַּכֶּרֶם, ובכך עבר על "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם" (דברים כב,ט); והדבר אירע בשנת השְּׁבִיעִית (השמיטה), ועובר על "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת... שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע" (ויקרא כה,ד); וְיוֹם טוֹב (חג), ועובר על "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג,ז); וְהוא כֹהֵן וְגם נָזִיר, והיה זה בְּבֵית הַטּוּמְאָה, שיש קבר במקום שחורש, ועובר על האמור בכהן "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא,א), ועל האמור בנזיר "עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא" (במדבר ו,ו).

חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם.

חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: אַף אם היה לוֹבֵשׁ בגד כִּלְאַיִם (שעטנז, צמר ופשתן) בשעה שחורש, לוקה גם על "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" (ויקרא יט,יט), וכך מגיע מניין עונשי המלקות לתשעה.

אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ הַשֵּׁם!

אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ הַשֵּׁם! כלומר אין זה שייך למעשה החרישה, ולא נכון למנות זאת.

אָמַר לָהֶם: אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם.

אָמַר לָהֶם: אם כן, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם, שאיסור טומאת הנזיר אינו שייך למעשה החרישה.

כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ? אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים" – מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים.

כַּמָּה מלקות מַלְקִין אוֹתוֹ, את הנענש? אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת (שלושים ותשע), שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר, אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ" (דברים כה,ב–ג), וצירפו חכמים את המילים "במספר" ו"ארבעים", כלומר במִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה, כפשוטו של מקרא.

וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵירָה? בֵּין כְּתֵפָיו.

ומעירים: הרי היו מחלקים את שלושים ותשע המלקות לשלוש, שליש מלפניו, ושני שליש מאחוריו (ראו להלן משנה יג), ולשיטת רבי יהודה, הֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת המכה הַיְתֵירָה, שאיננה בכפולות של שלוש? בֵּין כְּתֵפָיו. ואין הלכה כרבי יהודה.

אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ.

אֵין בית הדין אוֹמְדִין (מעריכים) אוֹתוֹ, כמה מלקות הוא מסוגל לקבל מבלי למות, אֶלָּא בְּמספר מַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ, להתחלק לשלוש. ואם אין המספר מתחלק בשלוש, פוחתים עד שיתחלק בשלוש.

אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, לָקָה מִקְצָת וְאָמְרוּ שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, מִשֶּׁלָּקָה אָמְרוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר.

אם אֲמָדוּהוּ, שהוא מסוגל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים מלקות, כלומר שלושים ותשע; ולָקָה מִקְצָת מהמלקות, וְאז אָמְרוּ, שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים מלקות – פָּטוּר מיתר המלקות. אולם אם אֲמָדוּהוּ מתחילה, שיכול לְקַבֵּל רק שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה מלקות, ומִשֶּׁלָּקָה שמונה עשרה, אָמְרוּ, שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר, ואין מוסיפים לו על האומדן הראשוני.

עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין; אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד אֶחָד – לוֹקֶה וּפָטוּר. וְאִם לָאו – לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא, וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה.

אם עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין, והוא חייב שני עונשי מלקות; אם אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד אֶחָד לצורך הלקאה על שני החיובים – לוֹקֶה כך וּפָטוּר, גם אם האומדן פחות משני עונשים מלאים (פעמיים שלושים ותשע). וְאִם לָאו, שאמדו אותו לצורך עונש אחד בלבד – לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא, וְאחר כך חוֹזֵר וְלוֹקֶה בנפרד על החיוב השני.

כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ?

כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ, את הנידון למלקות?

כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו, אִם נִקְרְעוּ – נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ – נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ.

בבית הדין היה עמוד נמוך שעליו היה הנידון נשען לפנים, איש בית הדין כּוֹפֵת (קושר) שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ (לכאן ולכאן), בצדי העמוד. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת (שמש בית הדין) המבצע את העונש אוֹחֵז בִּבְגָדָיו להסירם ממנו, אִם נִקְרְעוּ בתוך כך – נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ התפרים – נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ, כתפיו וחזהו.

וְהָאֶבֶן נָתוּן מֵאַחֲרָיו. חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלָיו, וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ, כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁנֵי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ.

וְהָאֶבֶן נָתוּן מֵאַחֲרָיו, וחַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלָיו (על האבן) וּרְצוּעָה שֶׁל עור עֵגֶל בְּיָדוֹ, כְּפוּלָה (מקופלת) אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁנֵי רְצוּעוֹת עור תלויות בשני הכפלים, שהן עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ כשהוא מכה.

יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּהּ טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְּרֵסוֹ.

יָדָהּ, הידית של הרצועה, שבה מחזיק המלקה – אורכה טֶפַח (ככף יד), וְרָחְבָּהּ של הרצועה טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ, קצה הרצועה לאורכה, מַגַּעַת עַל פִּי כְּרֵסוֹ (טבורו), כשהוא עומד מאחוריו ומכהו.

וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו.

וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מן המלקות מִלְּפָנָיו על חזהו, וּשְׁתֵּי יָדוֹת שני שלישים מִלְּאַחֲרָיו על גבו.

וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב, אֶלָּא מוּטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט".

וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא כשהמוכה עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב, אֶלָּא מוּטֶּה, כפוף על העמוד, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ" (דברים כה, ב).

וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ.

וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ.

וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וְהִפְלָה ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת וְגוֹ'", וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא.

וְהַקּוֹרֵא, אחד הדיינים, קוֹרֵא תוך כדי המלקות את הפסוקים: "אִם לֹא תִשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ. וְהִפְלָה ה' אֶת מַכּוֹתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" (דברים כח,נח–נט), וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא, אם לא סיים השמש להלקות.

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ'". וְחוֹתֵם: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ'", וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא.

ועוד קורא: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (דברים כט,ח). וְחוֹתֵם בפסוק: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ" (תהלים עח,לח), וְחוֹזֵר שוב לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא אם לא סיים להלקות.

וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ – פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וּמֵת – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ.

וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ של המכה – הוא פָּטוּר מעונש, משום שעשה לפי הוראת בית הדין (לעיל פ"ב מ"ב). אבל אם הוֹסִיף לוֹ עוֹד מכת רְצוּעָה אַחַת מעבר לקצוב, וּמֵת – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ (בגללו) לעיר מקלט, כדין רוצח בשגגה.

נִתְקַלְקֵל, בֵּין בְּרֵיעִי בֵּין בְּמַיִם – פָּטוּר.

אם נִתְקַלְקֵל, שאיבד הנידון שליטה על נקביו מפחד או מייסורים, בֵּין בְּרֵיעִי (בצואה) בֵּין בְּמַיִם (בשתן) – פָּטוּר מן המלקות.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאִישׁ – בְּרֵיעִי, וְהָאִשָּׁה – בְּמַיִם.

רַבֵּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאִישׁ – רק אם התבזה בְּרֵיעִי הוא פטור, וְהָאִשָּׁה – גם בְּמַיִם. ואין הלכה כמותו.

כָּל חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ – נִפְטְרוּ יְדֵי כְּרֵיתָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" – כְּשֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל.

כָּל חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ – נִפְטְרוּ מיְדֵי כְּרֵיתָתָם, שֶׁכך נֶאֱמַר לאחר עונש המלקות: "וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (דברים כה,ג), ומכאן שכְּשֶׁלָּקָה – הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ, שנמחל עוונו, ואינו נענש עוד בדין שמים. אלו דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל.

אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת – נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ. הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּינָּתֵן לוֹ נַפְשׁוֹ!

אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: קל וחומר, מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ (בגללה), שנפשו נכרתת, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּינָּתֵן לוֹ נַפְשׁוֹ לחיי נצח, שגדול שכר המצוות יותר מעונש העברות.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת וְגוֹ'", וְאוֹמֵר: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ, מפרשת עונש כרת, הוּא לָמֵד, שהעושה מצווה זוכה לחיים, שֶׁכך נֶאֱמַר בסוף פרשת העריות: "וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט), וְאוֹמֵר הכתוב בתחילת הפרשה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (פסוק ה), ומכאן שעשיית המצוות נותנת חיים.

הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה – נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה.

ומוסיפים: הָא (הרי) למדנו מכך, שגם כָּל הַיּוֹשֵׁב ונמנע וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה, אף שלא עשה מעשה מצווה – נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה, שהרי בפרשה זו אין קיום מצוות אלא הימנעות מעברות.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ'"; וּמָה אִם הַדָּם, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ – הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָׂכָר. גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן – הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת!

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר בעניין זה, הֲרֵי הוּא הכתוב אוֹמֵר: "רַק חֲזַק (התחזק) לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב,כג); ויש ללמוד קל וחומר: וּמָה אִם הַדָּם, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה (נגעלת) מִמֶּנּוּ – הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ ואינו אוכל אותו, מפני שאסרה אותו התורה, מְקַבֵּל על כך שָׂכָר, כאמור לאחר מכן: "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ" (שם פסוק כה). גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, שֶׁבדרך הטבע נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן – הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן מפני האיסור ומתגבר על יצרו – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה על כך בשכר, לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת!

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת,

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שבכל קיום מצווה יש להם זכות נוספת,

שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".

שֶׁכך נֶאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב,כא), שמפני שרצה ה' להצדיק ולזכות את ישראל, לכן הגדיל את התורה והרבה להם מצוות.