חזור
מכות
פרק באֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין: הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.
אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין לעיר מקלט – הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ אדם בִּשְׁגָגָה (בלא כוונה), ואולם תלוי כיצד אירע הדבר:
הָיָה מְעַגֵּל בְּמַעְגִּילָה, וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ; הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בְּחָבִית, וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ; הָיָה יוֹרֵד בְּסוּלָּם, וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.
אם הָיָה אדם מְעַגֵּל (מחליק טיח על הגג) בְּאמצעות מַעְגִּילָה (אבן בצורת גליל) שגלגל לפניו, וְנָפְלָה המעגילה מן הגג עָלָיו, על אדם שהיה למטה, וַהֲרָגַתּוּ; או אם הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בְּחָבִית, מוריד אותה מן הגג, וְנָפְלָה עָלָיו, על אדם אחר, וַהֲרָגַתּוּ; או שהָיָה יוֹרֵד בְּסוּלָּם וְנָפַל מן הסולם עָלָיו וַהֲרָגוֹ – בכל אלה הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.
אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בְּמַעְגִּילָה, וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ; הָיָה דּוֹלֶה בְּחָבִית, וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה עוֹלֶה בְּסוּלָּם, וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה.
אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ אליו בְּמַעְגִּילָה וְנָפְלָה עָלָיו, על אדם שהיה למטה, וַהֲרָגַתּוּ; או שהָיָה דּוֹלֶה (שואב) בְּחָבִית, ומושך מלמטה למעלה, וְנִפְסַק הַחֶבֶל, וְנָפְלָה החבית עָלָיו, על אדם אחר, וַהֲרָגַתּוּ; או שהָיָה עוֹלֶה בְּסוּלָּם, וְנָפַל הסולם עָלָיו וַהֲרָגוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה.
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – גּוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה.
ומסכמים, זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהרג בשוגג בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, בתנועה כלפי מטה או ממנו והלאה – גּוֹלֶה, שזוהי רשלנות המוגדרת 'שוגג'. וְכל הריגה שנעשתה שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה, שהוא קרוב לאונס.
נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג – רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ גּוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹלֶה.
אם נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל של הגרזן מִקַּתּוֹ (מידית העץ) תוך כדי חטיבת עצים, ועף וְהָרַג אדם – רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ גּוֹלֶה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹלֶה.
מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ – רַבִּי אוֹמֵר: גּוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ גּוֹלֶה.
לעומת זאת, אם ניתזה חתיכה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, והרגה אדם – הדעות הפוכות, רַבִּי אוֹמֵר: גּוֹלֶה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ גּוֹלֶה. והלכה כחכמים.
הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.
הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג אדם שעבר שם – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם מִכְּשֶׁיָּצָאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּז אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם מִכְּשֶׁיָּצָאתָה (לאחר שיצאה) הָאֶבֶן מִיָּדוֹ של הזורק, הוֹצִיא הַלָּז אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ ונפגע ומת – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וכך הלכה.
זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּיזָּק לִיכָּנֵס לְשָׁם – גּוֹלֶה. וְאִם לָאו – אֵינוֹ גּוֹלֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר", מָה הַיַּעַר – רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם; יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם.
אם זָרַק אדם אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ שלו וְהָרַג אדם שהיה שם; אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּיזָּק (לנהרג) לִיכָּנֵס לְשָׁם – גּוֹלֶה בעל החצר, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גּוֹלֶה. שֶׁכך נֶאֱמַר בפסוק: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" (דברים יט,ה), ומן הדוגמה יש ללמוד: מָה הַיַּעַר שהוא מקום שיש רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, כך רק במקומות כאלו חייב גלות. יָצָא מכלל זה חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, אלא המזיק נמצא שם ברשות, והניזק שלא ברשות, ולכן המזיק פטור.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת; יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: יש ללמוד מפסוק זה דין נוסף, מַה חֲטָבַת עֵצִים שהוזכרה בפסוק היא מעשה של רְשׁוּת ולא חלק ממעשה של מצווה, כך דווקא בהריגה של רשות חייב גלות. יָצָא מכלל זה הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ כדי לחנכו, וְכן הָרַב הָרוֹדֶה (המעניש) אֶת תַּלְמִידוֹ, או שְׁלִיחַ בֵּית דִּין המכה את הנידון, אם מתו המוכים – אין המכים הללו חייבים גלות, משום שעסקו במצווה.
הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן, וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב.
הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי (בגלל) הַבֵּן, אם הרג האב את הבן בשגגה – גולה האב לעיר מקלט. וְכן הַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב אם הרג אותו בשגגה.
הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב.
הַכֹּל, גם מי שאינו ישראל גמור, כגון עבד כנעני של ישראל, גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אם הרגו ישראל בשגגה, וְכן יִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, אם ישראל הרג עבד, חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב (גוי המקיים שבע מצוות בני נח), שישראל שהרג אותו בשגגה אינו גולה.
וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גּוֹלֶה אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב.
וְגֵר תּוֹשָׁב שהורג בשגגה אֵינוֹ גּוֹלֶה אֶלָּא עַל יְדֵי (בגלל) גֵּר תּוֹשָׁב אחר.
הַסּוּמָא אֵינוֹ גּוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
הַסּוּמָא (העיוור) שהרג אדם בשגגה – אֵינוֹ גּוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גּוֹלֶה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גּוֹלֶה, והלכה כרבי יהודה.
הַשּׂוֹנֵא אֵינוֹ גּוֹלֶה.
הַשּׂוֹנֵא, שהרג בשוגג את שונאו, אֵינוֹ גּוֹלֶה, שהוא קרוב למזיד, ואין הגלות מועילה לו.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוּעָד.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג על ידי בית הדין כרוצח במזיד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוּעָד (כמותרה) על ידי עדים בשעת מעשה, שחזקה שעשה זאת בכוונה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה, וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה; זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְדַעַת הָרַג – אֵינוֹ גּוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא לְדַעַת הָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה, וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה; זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר, כל שניתן לומר שלְדַעַת (בכוונה) הָרַג – אֵינוֹ גּוֹלֶה, וְאם ברור, שֶׁלֹּא לְדַעַת הָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה, אפילו כאשר הוא שונא. והלכה כתנא הראשון.
לְהֵיכָן גּוֹלִין? לְעָרֵי מִקְלָט; לְשָׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וּלְשָׁלשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" וְגוֹ'.
לְהֵיכָן גּוֹלִין ההורגים בשגגה? לְאותן עָרֵי מִקְלָט שיוחדו לכך, לְשָׁלשׁ ערים שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המזרחי וּלְשָׁלשׁ ערים שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן ממערב לירדן, שֶׁכך נֶאֱמַר: "אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה" (במדבר לה,יד).
עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה" – עַד שֶׁיִּהְיוּ שֶׁשְׁתָּן קוֹלְטוֹת כְּאֶחָד.
ומעירים: עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלשׁ הערים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל על ידי יהושע בן נון, לֹא הָיוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המזרחי קוֹלְטוֹת ומגינות על הרוצחים מגואל הדם, למרות שמשה רבנו הפריש אותן, שֶׁכן נֶאֱמַר: "שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה" (במדבר לה,יג) שאינן קולטות, עַד שֶׁיִּהְיוּ שֶׁשְׁתָּן קוֹלְטוֹת כְּאֶחָד (ביחד).
וּמְכוּוָּנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ" וְגוֹמֵר.
וּמְכוּוָּנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ, היו מסדרים ומיישרים את הדרכים המובילות לערי המקלט, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ" (דברים יט,ג).
וּמוֹסְרִין לָהֶן שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַּדֶּרֶךְ, וִידַּבְּרוּ אֵלָיו.
וּמוֹסְרִין לָהֶן, לבורחים לעיר המקלט, שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים ללוות אותם, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ גואל הדם בַּדֶּרֶךְ. וִידַּבְּרוּ אֵלָיו דברי שכנוע שלא יהרגנו, שהיה שוגג.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ".
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא, הרוצח בשגגה, מְדַבֵּר עם גואל הדם עַל יְדֵי (בעבור) עַצְמוֹ, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי" (דברים יט,ד), ונדרש, שזה דברו שהוא מדבר. ואין הלכה כרבי מאיר.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט, וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם;
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה, מיד לאחר מעשה רצח, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד, בין זה ובין זה, מַקְדִּימִין (מזדרזים) לברוח לְעָרֵי מִקְלָט, וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין שליחים וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם כדי לדון אותו;
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין – הֲרָגוּהוּ. וְשֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב מִיתָה – פְּטָרוּהוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב גָּלוּת – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ" וְגוֹ'.
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין, שנקבע שרצח במזיד – הֲרָגוּהוּ. ומי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב מִיתָה, כגון שהיה אנוס – פְּטָרוּהוּ לביתו. ואילו מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב גָּלוּת על פי פסק בית הדין – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, לעיר המקלט, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה" (במדבר לה,כה), כלומר שנס כבר לעיר המקלט, ומשיבים אותו לשם.
אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הַמְרוּבֶּה בִּבְגָדִים, וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחָתוֹ – מַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ.
אֶחָד (בין) כהן גדול שהוא מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד (ובין) כהן גדול הַמְרוּבֶּה בִּבְגָדִים, שהתקדש בלבישת שמונת בגדי הכהן הגדול אך לא נמשח בשמן המשחה, וְאֶחָד כהן גדול שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחָתוֹ, שמילא מקום כהן גדול באופן זמני – מַחֲזִירִין במות אחד מהם אֶת הָרוֹצֵחַ לביתו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, כהן שתפקידו לצאת עם הצבא למלחמה, מַחֲזִיר במותו אֶת הָרוֹצֵחַ. ואין הלכה כמותו.
לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ.
ומעירים: מפני שחזרת הרוצחים בשגגה תלויה במות הכהן הגדול, לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל הכֹּהֲנִים הגדולים היו תמיד מְסַפְּקוֹת לָהֶן, לרוצחים השוהים בערי מקלט, מִחְיָה וּכְסוּת לרווחתם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם הכהנים שֶׁיָּמוּתוּ.
מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ – חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי.
אם מִשֶּׁנִּגְמַר (לאחר שנגמר) דִּינוֹ של הרוצח לגלות מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה, שמותו של הכהן פטר אותו, כאילו כבר גלה. אולם אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ של הרוצח, מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו לכהן גדול, וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ של הרוצח – חוֹזֵר מגלותו רק בְּמִיתָתוֹ שֶׁל הכהן הגדול השֵׁנִי.
נִגְמַר דִּינוֹ בְּלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל, הַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג – אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם.
אם נִגְמַר דִּינוֹ של רוצח בשגגה בְּלֹא שיש כֹּהֵן גָּדוֹל מכהן באותה שעה, וכן הַהוֹרֵג את הכֹּהֵן הגָּדוֹל בשגגה, וְכן כֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג אדם בשגגה – הגולה לעיר מקלט אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם.
וְאֵינוֹ יוֹצֵא לֹא לְעֵדוּת מִצְוָה, וְלֹא לְעֵדוּת מָמוֹן, וְלֹא לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִילּוּ שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה – אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה" – שָׁם תְּהֵא דִּירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ.
וְאֵינוֹ יוֹצֵא מן העיר כלל, לֹא לְעֵדוּת של מִצְוָה, כגון להעיד על מולד הלבנה, לצורך קידוש החודש; וְלֹא לְעֵדוּת בענייני מָמוֹן, וְלֹא לְעֵדוּת בדיני נְפָשׁוֹת. וַאֲפִילּוּ אם הוא אדם שעם יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִילּוּ אם הוא שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה – אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה" שלוש פעמים (במדבר לה פסוקים ו,יא,כה) כדי להדגיש: שָׁם תְּהֵא דִּירָתוֹ בחייו, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ, שאף את גופת הרוצח אסור להוציא עד מות הכהן הגדול.
כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת – כָּךְ תְּחוּמָהּ קוֹלֵט.
ומעירים: כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת – כָּךְ תְּחוּמָהּ (אלפיים אמה סביבה) קוֹלֵט, ואם הרוצח נמצא שם, אסור לגואל הדם לפגוע בו.
רוֹצֵחַ שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, וּמְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וּרְשׁוּת בְּיַד כָּל אָדָם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וְכָל אָדָם אֵין חַיָּיבִין עָלָיו.
רוֹצֵחַ שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם של עיר המקלט, וּמְצָאוֹ שם גּוֹאֵל הַדָּם – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם להרגו, וּרְשׁוּת אף בְּיַד כָּל אָדָם להרגו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, ולא מצווה, וְכָל אָדָם – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מיתה כרוצחים אם הרגו אותו, אך אסור להם לעשות זאת. וכך הלכה.
אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַתְּחוּם; אוֹ עוֹמֵד חוּץ לַתְּחוּם, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ הַתְּחוּם – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף.
אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם של עיר המקלט, וְנוֹפוֹ (ענפיו) נוֹטֶה חוּץ לַתְּחוּם, אוֹ עוֹמֵד מחוּץ לַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ הַתְּחוּם, והרוצח יושב עליו – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף, ולפי זה מגדירים את מקומו של הרוצח.
הָרַג בְּאוֹתָהּ הָעִיר – גּוֹלֶה מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה. וּבֶן לֵוִי – גּוֹלֶה מֵעִיר לְעִיר.
רוצח שגלה לעיר המקלט והָרַג אדם בשגגה בְּאוֹתָהּ הָעִיר – גּוֹלֶה בה עצמה מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה. ואילו בֶן לֵוִי, שמקום מושבו הוא עיר מקלט, והרג בשגגה – גּוֹלֶה מֵעִיר זו לְעִיר מקלט אחרת.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ – יֹאמַר לָהֶם: "רוֹצֵחַ אֲנִי". אָמְרוּ לוֹ: "אַף עַל פִּי כֵן" – יְקַבֵּל מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ".
כַּיּוֹצֵא בּוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ שם, יֹאמַר לָהֶם: "רוֹצֵחַ אֲנִי", שאינו ראוי לכבוד. ואם אָמְרוּ לוֹ בני העיר: "אַף עַל פִּי כֵן", שהם רוצים לכבדו למרות זאת – יְקַבֵּל מֵהֶן את הכבוד אם ירצה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ" (דברים יט,יב), שעליו לדבר ולומר שהוא רוצח.
מַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְּוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
מַעֲלִים (משלמים) הָיוּ הגולים שָׂכָר לַלְּוִיִּם הגרים בקביעות בעיר המקלט, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר. והלכה כרבי יהודה.
וְחוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וְחוֹזֵר לאותה שְׂרָרָה (תפקיד ציבורי) שֶׁהָיָה בָּהּ לפני שגלה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה חוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה חוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ.