כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין?

כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין, כיצד עדים זוממים באים על עונשם במקרים שונים?

"מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה, אוֹ בֶּן חֲלוּצָה" – אֵין אוֹמְרִים: יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה תַּחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

אם באו שני עדים לפני בית הדין ואמרו: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי, בנו של כהן, שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה", אוֹ: "שהוא בֶּן חֲלוּצָה", שאסורה לכהן, ולכן הבן מחולל מן הכהונה, והוזמו העדים, שהתברר ששיקרו – אֵין אוֹמְרִים: יֵעָשֶׂה זֶה כל אחד מהעדים בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה תַּחְתָּיו (במקומו). אֶלָּא לוֹקֶה כל עֵד אַרְבָּעִים מלקות כעונש.

"מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב לִגְלוֹת" – אֵין אוֹמְרִים: יִגְלֶה זֶה תַּחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

וכן אם אמרו: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב לִגְלוֹת לעיר מקלט", משום שהרג נפש בשגגה, ולאחר מכן הוזמו – אֵין אוֹמְרִים: יִגְלֶה זֶה כל אחד מהעדים תַּחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

"מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּירֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ". וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר סוֹפוֹ לִיתֵּן לָהּ כְּתוּבָּתָה! אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בִּכְתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ.

אמרו העדים: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּירֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בפנינו, וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ", סכום שמתחייב כל בעל לשלם מנכסיו לאשתו אם תתגרש או תתאלמן ממנו. והוא טוען, שלא גירש אותה ואינו צריך לשלם לה כתובתה, והוזמו. במקרה זה ניתן לטעון: וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר (במוקדם או במאוחר), סוֹפוֹ של הבעל לִיתֵּן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ, אם יגרש אותה או ימות, והעדים לא גרמו לו הפסד ודאי בעדות השקר שלהם. ולכן אוֹמְדִין (מעריכים) כַּמָּה כסף אָדָם אחר רוֹצֶה לִיתֵּן מראש בּעבור קניית כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל אישה זוֹ, שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה לאחר זמן, יקבל הקונה את הכתובה במקומה, וְאִם מֵתָה, ואם היא תמות לפני בעלה – יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ. והעדים משלמים לבעל את הכתובה בניכוי סכום זה, וכך התשלום משקף את ההפסד שעמדו לגרום לבעל בעדותם.

"מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב לַחֲבֵרוֹ אֶלֶף זוּז עַל מְנָת לִיתְּנוֹ לוֹ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם", וְהוּא אוֹמֵר: "מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים" – אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן וְיִהְיוּ בְּיָדוֹ אֶלֶף זוּז, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים.

וכן אם אמרו עדים: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב לַחֲבֵרוֹ אֶלֶף זוּז (דינרי כסף), שלווה ממנו עַל מְנָת לִיתְּנוֹ (לפרוע) לוֹ מִכָּאן (מעכשיו) וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם", כלומר בעוד חודש; וְהוּא, הלווה, אוֹמֵר, שאכן לווה, אך מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, והוזמו העדים. ונמצא, שלא עמדו להפסיד לו את מלוא הסכום, אלא את משך זמן הפירעון – אוֹמְדִין כַּמָּה כסף אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן, וְיִהְיוּ בְּיָדוֹ (כדי לקבל לידו) אֶלֶף זוּז, בֵּין נוֹתְנָן, בין במקרה שצריך לתת אותם בחזרה מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, ובֵין במקרה שנוֹתְנָן, שצריך לתת אותם בחזרה מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, ואת ההפרש בין שני אלה ישלמו העדים ללווה.

"מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּיב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז", וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין –

שניים שהעידו בבית הדין: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּיב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז" וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין –

לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין; שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְבִיאוֹ לִידֵי מַכּוֹת, מְבִיאוֹ לִידֵי תַּשְׁלוּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

לוֹקִין ארבעים מלקות, וגם מְשַׁלְּמִין לנידון מאתיים זוז, כפי שרצו לחייב אותו. ואף על פי שבדרך כלל אין אדם נענש בשני עונשים על עברה אחת – כאן הדין שונה, מפני שֶׁלֹּא הַשֵּׁם (המקור, הסיבה) הַמְבִיאוֹ לִידֵי עונש המַכּוֹת הוא המְבִיאוֹ לִידֵי עונש התַּשְׁלוּמִין, שהם לוקים, משום שהעידו שקר, ומשלמים משום הכתוב "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם", דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַמְשַׁלֵּם אֵינוֹ לוֹקֶה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַמְשַׁלֵּם כסף על עברה – אֵינוֹ לוֹקֶה עליה. והלכה כחכמים.

"מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוּת אַרְבָּעִים", וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִים – לוֹקִין שְׁמוֹנִים; מִשּׁוּם: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", וּמִשּׁוּם: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם", דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים.

אם אמרו עדים: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוּת אַרְבָּעִים", שעבר על אחד מאיסורי 'לא תעשה' שבתורה, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִים – הם לוֹקִין שְׁמוֹנִים, כלומר שני עונשי מלקות, אחד מִשּׁוּם "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ,יג), ואחד מִשּׁוּם "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם" (דברים יט,יט), אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים. והלכה כחכמים.

מְשַׁלְּשִׁין בְּמָמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בְּמַכּוֹת.

מְשַׁלְּשִׁין (מחלקים בשווה) בְּעונש של מָמוֹן, וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בְּעונש מַכּוֹת.

כֵּיצַד? הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אִם הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

כֵּיצַד מתקיים הכלל הזה? אם הֵעִידוּהוּ (העידו על פלוני), שֶׁהוּא חַיָּיב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּשִׁין הדיינים בֵּינֵיהֶם (בין העדים) את הסכום ומשלמים לו יחד מאתיים זוז. אֲבָל אִם הֵעִידוּהוּ, שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – כָּל אֶחָד וְאֶחָד מן העדים לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזוֹמּוּ אֶת עַצְמָן.

אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין, שייענשו כעדים זוממים, עַד (בתנאי) שֶׁיָּזוֹמּוּ העדים המזימים אֶת הזוממים עַצְמָן, ולא את תוכן העדות.

כֵּיצַד? אָמְרוּ: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ", אָמְרוּ לָהֶם: "הֵיאָךְ אַתֶּם מְעִידִין? שֶׁהֲרֵי נֶהֱרָג זֶה, אוֹ הַהוֹרֵג, הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי"! – אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין.

כֵּיצַד, באיזה אופן היא הזמת העדים עצמם? אם אָמְרוּ העדים: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ", וכללו בעדותם, כנדרש, גם את המקום והזמן המדויק של האירוע, ובאו עדים אחרים ואָמְרוּ לָהֶם: "הֵיאָךְ (כיצד) אַתֶּם מְעִידִין עדות כזו? שֶׁהֲרֵי נֶהֱרָג זֶה, אוֹ הַהוֹרֵג, הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", אחֵר, ולא ייתכן שהמעשה היה כפי שאתם מעידים – אֵין אֵלּוּ הראשונים נחשבים עדים זוֹמְמִין לקיים בהם דין 'כאשר זמם', למרות שהעדות מוכחשת.

אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם: "הֵיאָךְ אַתֶּם מְעִידִין, שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי"! – הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְנֶהֱרָגִין עַל פִּיהֶם.

אֲבָל אם אָמְרוּ לָהֶם העדים השניים: "הֵיאָךְ אַתֶּם מְעִידִין? שֶׁהֲרֵי אַתֶּם עצמכם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", ולא יכולים הייתם לראות את המעשה – הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְנֶהֱרָגִין העדים הראשונים עַל פִּיהֶם.

בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם, בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם, אֲפִילּוּ מֵאָה – כּוּלָּם יֵהָרְגוּ.

אם בָּאוּ אחר כך שני עדים אֲחֵרִים והעידו גם הם, שאותו פלוני הרג את הנפש – וְהִזִּימוּם העדים שהזימו את הראשונים, שאמרו, שאף אלה היו איתם באותו זמן הרחק ממקום הרצח שהעידו עליו, ושוב בָּאוּ אֲחֵרִים על הרצח, וְהִזִּימוּם העדים המזימים; אֲפִילּוּ היו מֵאָה זוגות עדים שהעידו על הרצח, וכולם הוזמו על ידי אותו זוג עדים – כּוּלָּם יֵהָרְגוּ כעדים זוממים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָסִית הִיא זוֹ, וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָסִית (קשר, מזימה) הִיא זוֹ, שהעדים המזימים נראים כמגמתיים, וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד של עדים זוממים. ואין הלכה כרבי יהודה.

אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין.

אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין אם העידו לחייב אדם מיתה, עַד (בתנאי) שֶׁיִּגָּמֵר תחילה הַדִּין של הנאשם על פיהם, ואחר כך הוזמו.

שֶׁהֲרֵי הַצְּדוֹקִין אוֹמְרִים: עַד שֶׁיֵּהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ".

ומה המקור להלכה זו? שֶׁהֲרֵי הַצְּדוֹקִין, הכופרים במסורת תורה שבעל פה, אוֹמְרִים, שאין עדים זוממים נהרגים עַד (בתנאי) שֶׁיֵּהָרֵג הנאשם בפועל על פי עדותם, שֶׁנֶּאֱמַר בתורה, שעונשם הוא "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ", והמשמעות הפשוטה היא, שהורגים אותם תמורת נפש שנהרגה.

אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו", וַהֲרֵי אָחִיו קַיָּים!

אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" (דברים יט,יט), וַהֲרֵי שמדובר, כשאָחִיו הנאשם קַיָּים, והעדים נענשים על מה שזממו לעשות לו, ולא על מה שעשו לו בפועל.

וְאִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ"; יָכוֹל מִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ עֵדוּתָן יֵהָרְגוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" – הָא אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין.

וְאִם כֵּן, לשיטת חכמים, לָמָּה נֶאֱמַר שהעונש הוא נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ? מפני שיָכוֹל היית לומר: מִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ הדיינים את עֵדוּתָן של העדים הזוממים ומיד הוזמו, יֵהָרְגוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר (לכן נאמר): "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ", לדייק מכאן: הָא (הרי) אֵינָן נֶהֱרָגִין, עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין של הנאשם על פי עדותם, ואז הוזמו.

"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת"; אִם מִתְקַיֶּימֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָּרַט הַכָּתוּב בִּשְׁלשָׁה? אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם: מַה שְּׁלשָׁה מַזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם – אַף הַשְּׁנַיִם יָזוֹמּוּ אֶת הַשְּׁלשָׁה. וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ מֵאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֵדִים".

נאמר בתורה: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז,ו), ויש לשאול: אִם מִתְקַיֶּימֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם – לָמָּה פָּרַט הַכָּתוּב גם בִּשְׁלשָׁה? אֶלָּא בא הכתוב לְהַקִּישׁ (להשוות) שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם, ללמדנו שאין לשלושה עדיפות על שניים: מַה שְּׁלשָׁה עדים מְזִימִין אֶת הַשְּׁנַיִם, שהרי הם מרובים מהם – אַף הַשְּׁנַיִם יָזוֹמּוּ אֶת הַשְּׁלשָׁה. וּמִנַּיִן ששניים יכולים להזים אֲפִילּוּ מֵאָה עדים? תַּלְמוּד לוֹמַר (לכך נאמר): "על פי שניים עֵדִים", ומילה זו מיותרת, שהרי ניתן היה לכתוב: "על פי שניים או שלושה עדים", אלא היא באה לרבות כל מספר של עדים שדינם שווה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין – אַף שְׁלשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין. וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ מֵאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֵדִים".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, דין אחר למדים מהיקש זה: מַה שְּׁנַיִם שהעידו על אדם שחייב מיתה והוזמו אֵינָן נֶהֱרָגִין כעונש, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין, ואם הוזם אחד מהם אינו נענש, אַף שְׁלשָׁה שהעידו והוזמו – אֵינָן נֶהֱרָגִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין, אבל אם הוזמו רק שניים מהם, אין מענישים אותם. וּמִנַּיִן שאֲפִילּוּ מֵאָה עדים אין מענישים, אלא אם הוזמו כולם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֵדִים" לומר, כל גודל של קבוצת עדים דין אחד להם.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַשְּׁלִישִׁי אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו, וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה, כְּעוֹבְרֵי עֲבֵירָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה, כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא העד הַשְּׁלִישִׁי בכתוב כדי להקל על השניים, אֶלָּא כדי לְהַחְמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, שאף שאין צורך בעדותו, שגם בלעדיו הייתה עדות – דינו כשני העדים הראשונים, ועושים בו דין 'כאשר זמם'. ומכאן יש ללמוד מוסר השכל: וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל (למי שנספח) לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה כְּעוֹבְרֵי העֲבֵירָה עצמם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (פי כמה מכך) יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי המִצְוָה עצמם, אף אם המצווה הייתה מתקיימת בלעדיו.

מַה שְּׁנַיִם, נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – עֵדוּתָן בְּטֵלָה, אַף שְׁלשָׁה, נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – עֵדוּתָן בְּטֵלָה. מִנַּיִן אֲפִילּוּ מֵאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֵדִים".

מַה שְּׁנַיִם, אם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב משפחה לבעל הדין אוֹ פָּסוּל לעדות, כגון גזלן – עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שהרי נותר רק עד אחד, אַף שְׁלשָׁה שבאו להעיד כאחד, אם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – עֵדוּתָן של האחרים בְּטֵלָה גם היא. מִנַּיִן אֲפִילּוּ אם היו מֵאָה עדים ואחד נפסל, עדות כולם בטלה? תַּלְמוּד לוֹמַר (לכך נאמר): "עֵדִים", בכל גודל של קבוצה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – תִּתְקַיֵּים הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שאם עד אחד פסול, בטלה כל העדות? בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת; אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, אם יש קרוב או פסול בין העדים, ונותרו שניים כשרים – תִּתְקַיֵּים הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר.

רַבִּי אוֹמֵר: אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת. בִּזְמַן שֶׁהִתְרוּ בָּהֶן; אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהֶן, מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִין שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ?

רַבִּי אוֹמֵר: אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת – דינם שווה בזה, שעד פסול פוסל את כל העדות. ואולם בדיני נפשות, אימתי עדים פסולים גורמים לביטול העדות כולה? דווקא בִּזְמַן שֶׁכל העדים הִתְרוּ בָּהֶן, בעוברי העברה, שהם עתידים להיענש, ובכך הראו מראש שכוונתם להעיד. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהֶן – מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִין שֶׁרָאוּ בְּאדם אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ? וכי ייפטר הרוצח מעונש, רק מפני שהיו שם במקרה גם שני אחים?!

הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ בָּאֶמְצַע;

אם הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ, את האדם מֵחַלּוֹן זֶה, עובר עברה, וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, אחר, וְאֶחָד היה מַתְרֶה בּוֹ בָּאֶמְצַע, בין שני החלונות, שהזהיר אותו, שהוא עובר עברה שעונשה מיתה;

בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ – הֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אַחַת. וְאִם לָאו – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת – הוּא וְהֵן נֶהֱרָגִין, וְהַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה.

בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן של העדים משתי הכתות רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, שיש קשר עין בין אחד מכת זו לאחד מכת זו – הֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אַחַת, שאם נפסל אחד – נפסלו כולם (לעיל משנה ח), ואם הוזמה כת אחת – אינה נענשת, עד שיוזמו כולם (לעיל משנה ז). וְאִם לָאו, שאינם רואים אלו את אלו – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת נפרדות. ולְפִיכָךְ, במקרה השני, אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת, שבאו אחרים והעידו על אחת הכתות, שהיו בזמן המעשה במקום אחר, והכת האחרת לא הוזמה – הוּא, הנאשם, וְהֵן, הזוממים, נֶהֱרָגִין: הנאשם – בגלל עדותה של הכת שלא הוזמה, והמוזמים – כדין עדים זוממים. וְהכת הַשְּׁנִיָּה, שלא הוזמה, פְּטוּרָה, שעדותם כשרה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים".

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם (בכל מקרה) אֵין נֶהֱרָגִין עוברי עברה, עַד שֶׁיְּהוּ פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ בעבריין בשעת העברה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז,ו), לומר, שפיהם של שני העדים צריך להתרות ולהזהיר את הנאשם, ולא די בהתראה של אדם אחר. ואין הלכה כמותו.

דָּבָר אַחֵר: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" – שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתּוּרְגְּמָן.

דָּבָר אַחֵר למדו מכאן: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" – שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת את עדות העדים מִפִּי הַתּוּרְגְּמָן (המתרגם), אלא צריך שישמעו ויבינו מפיהם של העדים בעצמם.

מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וּבָרַח, וּבָא לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵּית דִּין – אֵין סוֹתְרִים אֶת דִּינוֹ.

מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בבית דין למיתה, וּבָרַח, וחזר וּבָא לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵּית דִּין שנתחייב בו – אֵין סוֹתְרִים (מבטלים) אֶת דִּינוֹ, לדון אותו מחדש, אלא עושים בו כפי שפסקו קודם לכן.

כָּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו" – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג.

וכן כָּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ: "מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ למיתה בְּבֵית דִּין שֶׁל דיין פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי היו עֵדָיו שעל פיהם נגמר שם הדין" – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג על סמך עדות זו.

סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ.

סַנְהֶדְרִין, שבסמכותה לדון דיני נפשות, נוֹהֶגֶת בין בָּאָרֶץ ובין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת חוֹבְלָנִית.

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת עבריין אֶחָד בְּשָׁבוּעַ (בשבע שנים) נִקְרֵאת 'חוֹבְלָנִית', שהיא מקילה ראש בהריגת אדם, שחכמי הסנהדרין היו מדקדקים בעדות נפשות מאוד, ונדיר היה שיגזרו דין מוות.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: סנהדרין ההורגת אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה נקראת 'חובלנית'.

רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיִינוּ בְּסַנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם.

רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיִינוּ דיינים בְּסַנְהֶדְרִין בזמן שעדיין דנו דיני נפשות, היינו דנים באופן שלֹא היה נֶהֱרָג אָדָם מֵעוֹלָם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אם כך היו עושים, אַף הֵן היו מַרְבִּין בכך שׁוֹפְכֵי דָמִים (רוצחים) בְּיִשְׂרָאֵל, שהרי אז היו הכול יודעים שאין עונש מוות בפועל, ולא היו נרתעים מלרצוח.