חזור
הוריות
פרק בהוֹרָה כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ; שׁוֹגֵג, וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – מֵבִיא פָּר.
אם הוֹרָה כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ בשׁוֹגֵג (בטעות) להתיר דבר שהעובר עליו בשוגג חייב קרבן חטאת, וְעָשָׂה כך כשהיה עדיין שׁוֹגֵג – מֵבִיא פָּר לחטאת.
שׁוֹגֵג, וְעָשָׂה מֵזִיד, מֵזִיד, וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – פָּטוּר,
אולם אם הורה לעצמו היתר בשׁוֹגֵג, וְעָשָׂה מֵזִיד, לאחר שכבר ידע שטעה; או שהורה לעצמו במֵזִיד, שהחליט להתיר דבר איסור, וְעָשָׂה זאת לבסוף בשׁוֹגֵג, שלא מתוך שסמך על הוראתו, כגון שסבור היה שהוא אוכל דבר אחר, ללא קשר למה שהתיר לעצמו – פָּטוּר מכל קרבן.
שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ, כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר.
ומסכמים: שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ שהורה לְעַצְמוֹ הלכה, הרי היא כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין שהורה לַצִּבּוּר, שמביאים פר העלם דבר רק אם הורו בשוגג ועשו הציבור בשוגג (לעיל פ"א מ"ד).
הוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעָשָׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ – מִתְכַּפֵּר לוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הוֹרָה עִם הַצִּבּוּר, וְעָשָׂה עִם הַצִּבּוּר – מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר.
אם הוֹרָה הכהן הגדול בִּפְנֵי עַצְמוֹ (לבדו) הוראת טעות, וְעָשָׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ על פי הוראתו – מִתְכַּפֵּר לוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כלומר מביא פר לכפרתו. אבל אם הוֹרָה עִם הַצִּבּוּר, שטעה בהוראה יחד עם בית הדין הגדול, וְעָשָׂה עִם הַצִּבּוּר לפי הוראה זו – מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר, בפר העלם דבר של ציבור, ואינו מביא פר לעצמו.
שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִים עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.
שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִים פר העלם דבר, עַד שֶׁיּוֹרוּ להתיר לְבַטֵּל מִקְצָת מן המצווה וּלְקַיֵּים מִקְצָת, כפי ששנינו לעיל (פ"א מ"ג), וְכֵן הדין בהוראת הכהן הַמָּשִׁיחַ.
וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת.
וְכן לֹא חייבים בית הדין וכהן משיח קרבן על הוראת טעות בַּעֲבוֹדָה זָרָה, עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת.
אֵין חַיָּיבִין אֶלָא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה.
אֵין בית דין חַיָּיבִין פר חטאת אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר, שטעו בהוראה, עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה, שהציבור עשה בשגגה לפי הוראה זו (לעיל פ"א מ"ד–מ"ה), וְכֵן הכהן הַמָּשִׁיחַ אינו חייב פר חטאת אלא כאשר טעה בהוראה ועשה בשוגג (כפי ששנינו לעיל מ"א); וְכן לֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה – אֵין חַיָּיבִין בית דין קרבן ולא כהן משיח אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה.
אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.
אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין קרבן, עַד שֶׁיּוֹרוּ בטעות בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת, וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, בעברה שהעושה אותה במזיד חייב כרת, ואם עובר עליה בשוגג חייב קרבן חטאת. וְכֵן הכהן הַמָּשִׁיחַ חייב רק על טעות בדבר כזה.
וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, עַד שֶׁיּוֹרוּ עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.
וְכן לֹא חייבים בית דין קרבן על הוראת טעות בַּעֲבוֹדָה זָרָה, עַד שֶׁיּוֹרוּ עַל דָּבָר מדיני עבודה זרה, שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. ולא על פרטי איסור עבודה זרה, שאין בהם עונש כרת, אם עבר עליהם במזיד, וחטאת בשוגג.
אֵין חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ,
אֵין בית דין חַיָּיבִין פר העלם דבר אם טעו בהוראה עַל מצוות עֲשֵׂה וְעַל מצוות לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, מצוות 'עשה' על אדם שנטמא לצאת מן המקדש, ו'לא תעשה' על אדם טמא להיכנס למקדש. שעל עברות אלו אין היחיד מביא קרבן חטאת רגיל אלא קרבן 'עולה ויורד'.
וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.
ואגב כך מוסיפים: וְכן אֵין היחידים מְבִיאִין קרבן אָשָׁם תָּלוּי, שמביא מי שיש לו ספק אם חטא, עַל ספק עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, ש'אשם תלוי' בא רק על ספק חטא, שמביאים עליו חטאת רגילה.
אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה, וּמְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה.
וחוזרים לענייננו: אֲבָל בית דין חַיָּיבִין פר 'העלם דבר' כשטעו בהוראה עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה, וכן מְבִיאִין היחידים אָשָׁם תָּלוּי במקרה של ספק עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה, אף שיש בהם דמיון לעשה ולא תעשה שבמקדש, מפני שהעובר על כך מביא חטאת רגילה.
אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה? פְּרוֹשׁ מִן הַנִּדָּה. וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה? לֹא תָּבֹא אֶל הַנִּדָּה.
ומפרטים: אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה? פְּרוֹשׁ מִן הַנִּדָּה, אם נטמאה באמצע הבעילה, וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה? לֹא תָּבֹא אֶל הַנִּדָּה.
אֵין חַיָּיבִין עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
אֵין בית דין וכהן משיח חַיָּיבִין להביא פר חטאת אם הורו היתר בטעות על אחת מן העברות הבאות: עַל שבועת שְׁמִיעַת הַקּוֹל (שבועת העדות), כאשר אדם שנדרש על ידי חברו להעיד בבית דין טוען שאינו יודע ונשבע על כך לשקר, וְעַל שבועת בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, שבועת שקר או אי קיום שבועה, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, כאשר אדם טמא נכנס למקדש או שאכל קדשים, שהחוטא באחד מהחטאים הללו מביא קרבן עולה ויורד המשתנה על פי מצבו הכלכלי, ולא חטאת 'קבועה' (ויקרא ה,א–יג).
וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
וְהַנָּשִׂיא (מלך) – דינו כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, שגם הוא פטור מלהביא קרבן עולה ויורד על החטאים הללו, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא חַיָּיב בְּכוּלָּן, חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל, שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא חַיָּיב להביא קרבן עולה ויורד בְּכוּלָּן, חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל (שבועת העדות) שאינה יכולה להזדמן לו, משום שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ. והלכה כרבי עקיבא.
כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָן כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת – הַיָּחִיד מֵבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, וְהַנָּשִׂיא – שָׂעִיר, וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין מְבִיאִין פָּר.
כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָן כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת – הַיָּחִיד (אדם מן השורה) מֵבִיא כִּשְׂבָּה או שְׂעִירָה נקבה, וְהַנָּשִׂיא (מלך) מביא שָׂעִיר זכר, וכהן מָשִׁיחַ וּבֵית דִּין שטעו בהוראתם מְבִיאִין פָּר.
וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ מְבִיאִין שְׂעִירָה, וּבֵית דִּין – פָּר וְשָׂעִיר, פָּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת.
וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ ששגגו בה מְבִיאִין שְׂעִירָה נקבה, ולא כבשה, וּבֵית דִּין מביאים על הוראה בטעות פָּר וְשָׂעִיר, פָּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת.
אָשָׁם תָּלוּי – הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא חַיָּיבִין, וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִים.
אָשָׁם תָּלוּי, שמביא מי שיש לו ספק אם עבר עברה שחייב עליה חטאת – הַיָּחִיד (אדם מן השורה) וְהַנָּשִׂיא (מלך) חַיָּיבִין בו, וכהן מָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִים, כאשר יש ספק אם הורו הוראה בטעות והתחייבו חטאת.
אָשָׁם וַדַּאי – הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּיבִין, וּבֵית דִּין פְּטוּרִין.
אָשָׁם וַדַּאי, קרבן אשם שהתורה חייבה להביא במספר מקרים, והם אשם גזלות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם מצורע ואשם נזיר – הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּיבִין להביא, וּבֵית דִּין פְּטוּרִין מקרבן אם הורו היתר בטעות בעניינים אלו, ועשו רוב הצבור על פיהם.
עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – בֵּית דִּין פְּטוּרִין, וְהַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּיבִין;
עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו (ראו לעיל משנה ה) – בֵּית דִּין פְּטוּרִין, אם הורו בהם הוראה בטעות ועשו רוב הצבור על פיהם, וְהַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּיבִין, אם חטאו בהם,
אֶלָּא שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּיב עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
אֶלָּא שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל ("משיח") חַיָּיב קרבן עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אלא רק על שמיעת הקול וביטוי שפתיים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
וּמַה הֵן מְבִיאִין? קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
וּמַה הֵן מְבִיאִין על חטאים אלה? קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שמשתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא: עשיר מביא כשבה או שעירה, עני מביא שני תורים או שני בני יונה, ועני ביותר מביא מנחת סולת (ויקרא ה,ו–יג).
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר על טומאת מקדש וקדשיו, ככל קרבן חטאת, ולא קרבן 'עולה ויורד'. ואין הלכה כמותו.