הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם; בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְּבֵית דִּין.

אם הוֹרוּ בֵּית דִּין בטעות לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, שהעובר עליה בשוגג חייב קרבן חטאת, וְהָלַךְ הַיָּחִיד, אדם מן השורה, וְעָשָׂה כן בשׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם, על סמך הוראתם; בֵּין במקרה שֶׁעָשׂוּ חברי בית הדין עצמם כפי שפסקו, וְעָשָׂה גם אותו אדם יחד עִמָּהֶן, בֵּין במקרה שֶׁעָשׂוּ, וְהוא עָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ הדיינים מעשה בפועל, וְרק הוא עָשָׂה – פָּטוּר החוטא מלהביא קרבן חטאת לעצמו, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה את מעשהו בְּבֵית דִּין, שסמך עליהם, וזו שגגה שלהם.

הוֹרוּ בֵּית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַּלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן; בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה – הֲרֵי זֶה חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלָה בְּבֵית דִּין.

לעומת זאת, אם כאשר הוֹרוּ בֵּית דִּין היתר בטעות, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן, מן הדיינים, שֶׁטָּעוּ, שהיה בדעת מיעוט וסבר שהדבר אסור; אוֹ שהוא תַּלְמִיד, שאינו דיין מכהן, וְאולם הוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה בבית הדין, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, על סמך שהתירו; בֵּין שֶׁהם עָשׂוּ, וְהוא עָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁהם עָשׂוּ, וְהוא עָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁהם לֹא עָשׂוּ, וְהוא עָשָׂה – הֲרֵי זֶה חַיָּיב להביא חטאת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלָה את מעשהו בְּשיקול הדעת של בֵית דִּין, שהרי ידע שטעו, אלא שסבר, שמותר לו לנהוג כטעותם, וזו שגגה שלו.

זֶה הַכְּלָל: הַתּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ – חַיָּיב. וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין – פָּטוּר.

ומסכמים: זֶה הַכְּלָל: הַתּוֹלֶה בְּשיקול דעת של עַצְמוֹ וחטא בשגגה – חַיָּיב חטאת, וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין – פָּטוּר.

הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ, וְחָזְרוּ בָּהֶן; בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן –

אם הוֹרוּ בֵּית דִּין טעות בדבר שחייבים עליו קרבן חטאת, ועשה רוב הציבור על פיהם, והתחייבו בפר 'העלם דבר', ולאחר מכן יָדְעוּ בית הדין שֶׁטָּעוּ וְחָזְרוּ בָּהֶן מהוראתם. בֵּין במקרה שֶׁכבר הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן (קרבנם, פר העלם דבר), וּבֵין במקרה שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן; וְהָלַךְ אדם שלא ידע שחזרו בהם וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, על פי הוראת הטעות הקודמת – נחלקו חכמים מה דינו:

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר,

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אותו מקרבן על חטאתו, מפני שסמך על בית הדין.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סָפֵק.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דינו כסָפֵק חוטא, שמביא קרבן 'אשם תלוי' (כריתות פ"ו מ"ג).

אֵיזֶהוּ סָפֵק? יָשַׁב לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – חַיָּיב. הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם – פָּטוּר.

ומבררים: אֵיזֶהוּ סָפֵק, באיזה מקרה הוא נחשב כספק? אם יָשַׁב לוֹ אדם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ ונהג על פי ההוראה הישנה – חַיָּיב באשם תלוי, שהיה עליו לברר אם בית הדין חזר בו, והוא דומה למי שספק חטא. אבל אם הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם (לחוץ לארץ), קודם שחזרו בהם, ומשום כך נהג לפי ההוראה הישנה – פָּטוּר.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה.

ובהסבר עניין זה מסופר, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה (מסכים) אֲנִי בָּזֶה שהולך למדינת הים, שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה, ואינו מביא אשם תלוי.

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: מַה שָּׁנָה זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ?

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: מַה שָּׁנָה (במה שונה) זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ?

שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ – אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע, וְזֶה – לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע.

אמר לו רבי עקיבא: שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע שחזרו בהם, וְזֶה שהולך למדינת הים לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע. והלכה כרבי אליעזר ורבי עקיבא.

הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲקוֹר אֶת כָּל הַגּוּף; אָמְרוּ: אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

אם הוֹרוּ בֵּית דִּין בטעות לַעֲקוֹר אֶת כָּל הַגּוּף, את כל האיסור שציוותה עליו התורה, כגון שאָמְרוּ: אֵין איסור בעילת נִדָּה בַּתּוֹרָה, או אֵין איסור מלאכה בשַׁבָּת בַּתּוֹרָה, או אֵין איסור עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אף אם עשו רוב הציבור על פיהם – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מלהביא פר חטאת.

הוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין. כֵּיצַד? אָמְרוּ: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר, יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר, יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָּטוּר – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין,

ורק אם הוֹרוּ בטעות לְבַטֵּל מִקְצָת המצווה וּלְקַיֵּים מִקְצָת – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין בקרבן. כֵּיצַד? אם טעו ואָמְרוּ: יֵשׁ איסור נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, מי שבועל אישה שראתה דם נידה שלא בזמן הרגיל ופסקה מלראות, פָּטוּר. או אם אמרו: יֵשׁ איסור מלאכה בשַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא חפץ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. או: יֵשׁ איסור עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, ומה שנאסר הוא דווקא להקריב לה קרבן, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לה בלבד פָּטוּר – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין להביא פר העלם דבר, שהרי לא עקרו את כל המצווה.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֶעְלַם דָּבָר" – דָּבָר וְלֹא כָּל הַגּוּף.

ומניין שכך הוא? שֶׁנֶּאֱמַר בעניין זה: "וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל... וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ד,יג–יד), ויש לדייק: רק אם דָּבָר (פרט) מהמצווה נעלם מבית הדין, וְלֹא אם נעלם מהם כָּל הַגּוּף של האיסור.

הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, וְאָמַר לָהֶן: טוֹעִין אַתֶּם; אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מוּפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם; אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן גֵּר, אוֹ מַמְזֵר, אוֹ נָתִין, אוֹ זָקֵן שֶׁלֹּא רָאָה לוֹ בָּנִים – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

אם הוֹרוּ בֵּית דִּין בטעות להתיר איסור תורה, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן (מן הדיינים) שֶׁטָּעוּ, וְאָמַר לָהֶן: "טוֹעִין אַתֶּם", ולא חזרו בהם; אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מוּפְלָא (גדול החכמים) שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם כאשר הורו את הוראת הטעות; אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מחברי בית הדין גֵּר, אוֹ מַמְזֵר, אוֹ נָתִין (גבעוני), אוֹ זָקֵן שֶׁלֹּא רָאָה לוֹ בָּנִים (שלא נולדו לו ילדים), שכל אלה פסולים לשמש כדיינים בסנהדרין – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מלהביא קרבן על הוראתם, וכל מי שחטא יביא קרבן יחיד.

שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן "עֵדָה" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "עֵדָה"; מָה "עֵדָה" הָאָמוּר לְהַלָּן – עַד שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּם רְאוּיִין לְהוֹרָאָה, אַף "עֵדָה" הָאֲמוּרָה כָּאן – עַד שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּם רְאוּיִים לְהוֹרָאָה.

ומניין לומדים דבר זה? שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן: "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה" (במדבר טו,כד), וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בדין רוצח בשגגה: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם" (שם לה,כד); מָה "עֵדָה" הָאָמוּר לְהַלָּן – עַד שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּם רְאוּיִין לְהוֹרָאָה, שהרי מדובר בסנהדרין הדנה דיני נפשות, אַף "עֵדָה" הָאֲמוּרָה כָּאן – עַד שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּם רְאוּיִים לְהוֹרָאָה.

הוֹרוּ בֵּית דִּין שׁוֹגְגִים, וְעָשׂוּ כָּל הַקָּהָל שׁוֹגְגִין – מְבִיאִין פָּר. מְזִידִין, וְעָשׂוּ שׁוֹגְגִין – מְבִיאִין כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. שׁוֹגְגִין, וְעָשׂוּ מְזִידִין – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

אם הוֹרוּ בֵּית דִּין שׁוֹגְגִים, שהם טעו, וְעָשׂוּ כָּל הַקָּהָל (עם ישראל) שׁוֹגְגִין, שסמכו על בית הדין – מְבִיאִין פָּר לחטאת הציבור, והעם פטורים מחטאת יחיד. אבל אם היו בית דין מְזִידִין, שידעו שהדבר אסור והתירו אותו, וְעָשׂוּ הקהל שׁוֹגְגִין, שהאמינו לדברי בית הדין שהדבר מותר – מְבִיאִין כל אחד מן החוטאים בפועל כִּשְׂבָּה או שְׂעִירָה כחטאת יחיד, ולא מביאים פר בעבור הציבור. אם היו בית דין שׁוֹגְגִין, שטעו בהוראה, וְעָשׂוּ הקהל מְזִידִין, שידעו שטעה בית הדין ובכל זאת עשו – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מכל קרבן, שעברה במזיד אינה מתכפרת בקרבן.

הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְעָשׂוּ כָּל הַקָּהָל אוֹ רוּבָּן עַל פִּיהֶם – מְבִיאִין פָּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – מְבִיאִין פָּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אם הוֹרוּ בֵּית דִּין הגדול והתירו איסור בשגגה, וְעָשׂוּ כָּל הַקָּהָל (עם ישראל), אוֹ רוּבָּן איסור עַל פִּיהֶם (על סמך הוראת בית הדין) – מְבִיאִין בית הדין פָּר חטאת (ויקרא ד,יד), ואם הייתה שגגה זו בַעֲבוֹדָה זָרָה – מְבִיאִין פָּר לעולה וְשָׂעִיר לחטאת (במדבר טו,כד), אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר השְׁבָטִים שבישראל – מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, שכל שבט נקרא 'קהל' לעצמו; וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁלשָׁה עָשָׂר שְׂעִירִים; פָּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, פָּר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מביאים שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, פר לכל שבט, ופר נוסף בית הדין מביא; וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁלשָׁה עָשָׂר שְׂעִירִים, שהם פָּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, ועוד פָּר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. והלכה כרבי יהודה.

הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים אוֹ רוּבָּן עַל פִּיהֶם – מְבִיאִים פָּר, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – מְבִיאִין פָּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אם הוֹרוּ בֵּית דִּין הגדול, וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים אוֹ רוּבָּן של בני שבעה שבטים עַל פִּיהֶם – מְבִיאִים בית הדין פָּר, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – מְבִיאִין פָּר וְשָׂעִיר, שזהו רוב העם, וכאילו חטאו כולם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ – מְבִיאִים שִׁבְעָה פָּרִים. וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ – מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פָּר; שֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מְבִיאִין עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ – מְבִיאִים שִׁבְעָה פָּרִים, אחד לכל שבט, וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ – מְבִיאִין גם הם עַל יְדֵיהֶן (בגללם) פָּר לכל שבט, כאילו חטאו כולם, שֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מְבִיאִין עַל יְדֵי (בגלל) הַחוֹטְאִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁמֹנָה פָּרִים. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – שְׁמֹנָה פָּרִים וּשְׁמֹנָה שְׂעִירִים; פָּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, וּפָר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כשחטאו שבעה שבטים – מביאים שְׁמֹנָה פָּרִים, שבעה לשבטים שחטאו ואחד לבית הדין. אבל השבטים שלא חטאו פטורים; וכן בַעֲבוֹדָה זָרָה – שְׁמֹנָה פָּרִים וּשְׁמֹנָה שְׂעִירִים, שהם פָּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, ועוד פָּר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. והלכה כרבי יהודה.

הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים, וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם – אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַיָּיב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אם הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים, שלכל שבט יש בית דין, וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם – אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַיָּיב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִים אֶלָּא עַל הוֹרָיַית בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" – וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִים להביא קרבן העלם דבר של ציבור אֶלָּא עַל הוֹרָיַית (הוראת) בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד,יג), דווקא בית דין של כל ישראל, וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט. והלכה כחכמים.