Ediyot 7

חזור

עדיות

פרק ז

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק, עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין בּוֹ לַכֹּהֵן כְּלוּם.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, שֶׂה שהופרש לשם כך, שֶׁמֵּת לפני שהגיע לידי הכהן – שֶׁאֵין בּוֹ לַכֹּהֵן כְּלוּם, שאינו יכול לתבוע שיפרישו ויתנו לו שֶׂה אחר.

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתָן, כְּחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן.

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּיבִין הבעלים בְּאַחֲרָיוּתָן של השיים שהופרשו לפדיון פטר רחם, כְּדין חָמֵשׁ סְלָעִים (שקלים) שֶׁל פדיון בֵּן בכור, שאם הפריש אותם לפדיון בנו, ואבדו – צריך לתת סלעים אחרים לכהן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתָן, אֶלָּא כְּפִדְיוֹן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתָן של השיים שהפרישו לפדיון פטר רחם, אֶלָּא דינן כְּכסף פִדְיוֹן שֶׁל פירות מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שצריך להעלותו לירושלים ולקנות בו צורכי מאכל ולאכול שם. שאם לאחר שפדה את המעשר, אבד הכסף – אינו צריך לפדות את המעשר בשנית.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר (נוזל) הפורש מחֲגָבִים טְמֵאִים, האסורים באכילה, שֶׁהוּא טָהוֹר, מותר באכילה. והלכה כמותו.

שֶׁמִּשְׁנָה רִאשׁוֹנָה: חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים – לֹא פָּסְלוּ צִירָן.

והיה חידוש בעדותו, מפני שֶׁמִּשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, המסורת לפני שהעיד, אמרה, שחֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ במי מלח יחד עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים – לֹא פָּסְלוּ צִירָן של הטהורים, ותערובת הציר שבכלי מותרת. ורבי צדוק בעדותו התיר גם ציר חגבים טמאים בפני עצמו.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק, עַל זוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים, שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל נחל שהזוֹחֲלִין (מי מעיינות) שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים (מי גשמים) שבו – שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים כמי מעיין, לטבילה של זבים ועוד.

מַעֲשֶׂה הָיָה בְּבִירַת הַפִּלְיָא, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִכְשִׁירוּהוּ.

והוסיף רבי צדוק בעדותו: מַעֲשֶׂה הָיָה בְּבִירַת הַפִּלְיָא (שם מקום), בנהר שרבו ה'זוחלין' שבו על ה'נוטפין', וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִכְשִׁירוּהוּ. וכן הלכה.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק, עַל זוֹחֲלִין שֶׁקִּלְּחָן בַּעֲלֵה אֱגוֹז, שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים.

הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל זוֹחֲלִין (מי מעיינות) שֶׁקִּלְּחָן (הזרים אותם ממקום למקום) בַּעֲלֵה אֱגוֹז, על גבי עלי אגוז – שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים ליטול מהם מים לאפר פרה.

מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאַהַלְיָא, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית וְהִכְשִׁירוּהוּ.

והוסיף רבי צדוק בעדותו: מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאַהַלְיָא (שם מקום), במעיין שקילחו את מימיו בעלי אגוז, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הסנהדרין בלִשְׁכַּת הַגָּזִית שבמקדש, וְהִכְשִׁירוּהוּ.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יָקִים אִישׁ הֲדַר, עַל קָלָל שֶׁל חַטָּאת שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ, שֶׁהוּא טָמֵא. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יָקִים אִישׁ העיר הֲדַר, עַל קָלָל (כד חרס) שֶׁל חַטָּאת (אפר פרה אדומה) שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַשֶּׁרֶץ המת – שֶׁהוּא, האפר שבכד, טָמֵא, מפני שאינו מונח ב'מקום טהור', כפי שציוותה התורה (במדבר יט,ט). ודברים אלו באו על רקע מה שנאמר שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר,

הֵעִיד רַבִּי פַּפְּיַיס עַל מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוּת, שֶׁאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים – שֶׁמְּגַלֵּחַ הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּילַּח יוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד – יָצָא, שֶׁיּוֹם שְׁלשִׁים עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

ובעניין זה הֵעִיד רַבִּי פַּפְּיַיס עַל מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי תקופות נְזִירוּת, שֶׁאִם גִּלַּח אֶת הנזירות הָרִאשׁוֹנָה ביוֹם שְׁלשִׁים והביא קרבנותיו – שֶׁמְּגַלֵּחַ ומביא קרבנות נזירות הַשְּׁנִיָּה ביוֹם שִׁשִּׁים, שהוא היום השלושים ואחד מעת שהחל לספור את השנייה. וְאִם גִּילַּח יוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד (חמישים ותשע), שהוא היום השלושים לנזירות השנייה – יָצָא בדיעבד חובת שתי הנזירויות שנדר, אף על פי שסך הימים שהיה נזיר קטן משישים יום, מפני שֶׁיּוֹם שְׁלשִׁים עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן הן לסיום הנזירות הראשונה, הן לתחילת הנזירות השנייה.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַיס, עַל וְלַד שֶׁל שְׁלָמִים – שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיַיס עַל וְלַד שנולד לבהמה שֶׁל שְׁלָמִים – שֶׁיִּקְרַב כקרבן שְׁלָמִים.

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שֶׁוְּלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים.

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שֶׁוְּלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב כקרבן שלמים.

אָמַר רַבִּי פַּפְּיַיס: אֲנִי מֵעִיד שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בַּפֶּסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג.

אָמַר רַבִּי פַּפְּיַיס: אֲנִי מֵעִיד שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה של זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ כקרבן שלמים בּחג הפֶּסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ כקרבן שְׁלָמִים בֶּחָג (חג הסוכות).

הֵם הֵעִידוּ עַל אֲרוּכוֹת שֶׁל נַחְתּוֹמִים שֶׁהֵן טְמֵאוֹת. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר.

הֵם הֵעִידוּ עַל אֲרוּכוֹת שֶׁל נַחְתּוֹמִים, לוחות עץ שהאופה עורך עליהם את הכיכרות – שֶׁהֵן טְמֵאוֹת (מקבלות טומאה), אף שאין להן בית קיבול, שהוא תנאי להגדרת כלי עץ כמקבל טומאה, מפני שהן מיועדות ככלי למלאכה מסוימת. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר היה מְטַהֵר אותן, סבור שאינן נחשבות כלי.

הֵם הֵעִידוּ עַל תַּנּוּר שֶׁחֲתָכוֹ חוּלְיוֹת, וְנָתַן חוֹל בֵּין חוּלְיָא לְחוּלְיָא – שֶׁהוּא טָמֵא. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר.

הֵם הֵעִידוּ עַל תַּנּוּר חרס שֶׁחֲתָכוֹ לרוחבו לחוּלְיוֹת (טבעות) באופן המטהר אותו, וְהרכיבו מחדש, אלא שנָתַן חוֹל בֵּין חוּלְיָא לְחוּלְיָא - שֶׁהוּא טָמֵא (מקבל טומאה). שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר היה מְטַהֵר תנור שכזה.

הֵם הֵעִידוּ שֶׁמְּעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בְּכָל אֲדָר.

הֵם הֵעִידוּ, שֶׁמְּעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה (קובעים שתהיה בת שלושה עשר חודשים), בְּמשך כָּל חודש אֲדָר.

שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: עַד הַפּוּרִים.

שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, עד שבאו שניהם והעידו על כך, שמותר לקבוע זאת רק עַד הַפּוּרִים.

הֵם הֵעִידוּ שֶׁמְּעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה עַל תְּנַאי.

הֵם הֵעִידוּ שֶׁמְּעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה עַל תְּנַאי.

וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מֵהֶגְמוֹן בְּסוּרְיָא, וְשָׁהָה לָבֹא, וְעִבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה עַל תְּנַאי לִכְשֶׁיִּרְצֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וּכְשֶׁבָּא אָמַר: "רוֹצֶה אֲנִי", וְנִמְצֵאת הַשָּׁנָה מְעוּבֶּרֶת.

וכפי עדותם כך אכן נעשה, כפי שמסופר: וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת לעניין מסוים מֵהֶגְמוֹן (שר) בְּסוּרְיָא, וְשָׁהָה לָבֹא (לחזור), וְעִבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה עַל תְּנַאי לִכְשֶׁיִּרְצֶה (יסכים) רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וּכְשֶׁבָּא אָמַר: "רוֹצֶה אֲנִי", וְנִמְצֵאת הַשָּׁנָה מְעוּבֶּרֶת למפרע, בלא שיתכנס בית הדין בשנית כדי לקבוע זאת.

הֵעִיד מְנַחֵם בֶּן סִגְנַאי, עַל מוּסַף הַיּוֹרָה שֶׁל שׁוֹלְקֵי זֵיתִים, שֶׁהוּא טָמֵא, וְשֶׁל צַבָּעִים – שֶׁהוּא טָהוֹר.

הֵעִיד מְנַחֵם בֶּן סִגְנַאי עַל מוּסַף (תוספת) הַיּוֹרָה (דוּד גדול) שֶׁל שׁוֹלְקֵי (מבשלי) זֵיתִים, שמדביקים תוספת עשויה טיט מעל שפתה כדי למנוע את גלישת המים בעת הרתיחה – שֶׁהוּא טָמֵא, כחלק מן היורה. וְעל מוסף היורה שֶׁל צַבָּעִים (צובעי בגדים) – שֶׁהוּא טָהוֹר.

שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים חִלּוּף הַדְּבָרִים.

שֶׁלפני עדותו הָיוּ אוֹמְרִים חִלּוּף הַדְּבָרִים, שהמוסף של הצבעים טמא ושל השולקים טהור.

הֵעִיד רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן גּוּדְגְּדָא, עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ, שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט.

הֵעִיד רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן גּוּדְגְּדָא, עַל הַחֵרֶשֶׁת (חירשת-אילמת) שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ בהיותה קטנה, ובמקרה זה היא אשת איש מדין התורה – שֶׁהִיא יוֹצְאָה (מתגרשת) בְּגֵט, מפני שאין האישה צריכה דעת גמורה בקבלת הגט.

וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵתָה – בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ.

וְעַל יתומה קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, ונישואין אלה אינם מן התורה אלא מדברי חכמים, עד שתהיה גדולה – שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה כאשת כהן. וְכן, שאִם מֵתָה בהיותה קטנה – בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ, כדין אישה נשואה.

וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בְּבִירָה – שֶׁיִּתֵּן אֶת דָּמָיו.

וְעַל הַמָּרִישׁ (קורה גדולה) הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ הגזלן בְּבִירָה (בית גדול) – שֶׁיִּתֵּן אֶת דָּמָיו, שוויו בכסף, ואינו חייב להרוס את הבניין כדי להחזיר את המריש עצמו.

וְעַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים – שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ.

וְעַל בהמת קרבן הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים, שלא היה ידוע מתחילה שהיא גזולה – שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת לגזלן, אף על פי שבדרך כלל קרבן גזול פסול, והוא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ, כדי שלא יימנעו הכהנים מלהקריב קרבנות מחשש שהם גזולים.