רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוד שִׁשָּׁה דְּבָרִים שיש בהם מחלוקת הם מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

דַּם נְבֵלוֹת – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.

דַּם נְבֵלוֹת, בעלי חיים שמתו ללא שחיטה כשרה, והם מטמאים את הנוגע או הנושא אותם – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין אותו, שלדעתם אינו מטמא, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין את הדם, כדין בשר הנבלה. ואין הלכה כבית הלל.

בֵּיצַת הַנְּבֵלָה –

בֵּיצַת הַנְּבֵלָה, ביצה שנמצאה בתוך נבלת תרנגולת – האם היא מותרת באכילה?

אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָּהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק – מוּתֶּרֶת, וְאִם לָאו – אֲסוּרָה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹסְרִין.

אִם קליפת הביצה גמורה וקשה, שיֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָּהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק – מוּתֶּרֶת, מפני שאינה נחשבת חלק מגוף התרנגולת, וְאִם לָאו – אֲסוּרָה, שנחשבת חלק מהנבלה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. ואילו בֵּית הִלֵּל אוֹסְרִין, גם אם קליפתה קשה. והלכה כבית הלל.

וּמוֹדִים בְּבֵיצַת טְרֵפָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁגְּדֵילָה בְּאִיסּוּר.

אגב כך מעירים: וּמוֹדִים בית שמאי בְּבֵיצַת טְרֵפָה, תרנגולת שיש בה פגם או מחלה שאוסר אותה באכילה, שֶׁהִיא, הביצה, אֲסוּרָה, אפילו קליפתה קשה, מִפְּנֵי שֶׁגְּדֵילָה בְּאִיסּוּר, בתרנגולת האסורה באכילה.

דַּם נָכְרִית, וְדַם טָהֳרָה שֶׁל מְצוֹרַעַת – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.

דַּם נידה של נָכְרִית (גויה), וְכן דַם טָהֳרָה, דם של יולדת בימים שהוא טהור, שֶׁל מְצוֹרַעַת – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין דמים אלו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: דינם הוא כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ של הנכרית או המצורעת, שהם מטמאים אך רק כשהם לחים, ולא כדם נידה רגיל, שהוא מטמא גם כשהוא יבש. והלכה כבית הלל.

אוֹכְלִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִים אֶלָּא בְּטוֹבָה.

אוֹכְלִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית משדהו של אדם אחר, בין בְּטוֹבָה, תוך קבלת רשות והכרת תודה לבעל השדה, ובין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, שלא ברשותו, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִים אֶלָּא בְּטוֹבָה.

הַחֵמֶת –

הַחֵמֶת (נאד עור לקיבול נוזלים) שנעשה בה חור, ואז אינה מקבלת טומאה, מפני שלא ניתן להשתמש בה, ונחלקו מה דינה, אם קשר אותה במקום החור, כך שהנוזלים אינם יוצאים ממנה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרוּרָה עוֹמֶדֶת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מקבלת שוב טומאה רק כאשר היא צְרוּרָה (קשורה) ועוֹמֶדֶת, שהעור שנקשר עמד כך זמן רב, עד שהתכווץ והתקשה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: די בכך שקשורה היטב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שִׁשָּׁה דְּבָרִים שהם מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ עוֹלֶה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל.

הָעוֹף עוֹלֶה יחד עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן שאוכלים עליו, וְאולם אֵינוֹ נֶאֱכָל, שאף שאסור לאכול עוף בחלב, לא החמירו בו כבשר בהמה, שלא להעלותו על שולחן אחד עם הגבינה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ עוֹלֶה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל.

תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל שֶׁמֶן, וַעֲנָבִים עַל יַיִן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין תּוֹרְמִין.

תּוֹרְמִין, מפרישים תרומה לכהן, מזֵיתִים עַל שֶׁמֶן זית, וכן מעֲנָבִים עַל יַיִן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין תּוֹרְמִין.

הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קִידֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: קִידֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.

הַזּוֹרֵעַ תבואה בתוך אַרְבַּע אַמּוֹת (כ-2 מטר) שֶׁבַּכֶּרֶם, כלומר ארבע אמות הסמוכות לכרם – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קִידֵּשׁ (אסר בהנאה) שׁוּרָה אַחַת של גפנים, זו שסמוכה לתבואה, שהיא מוגדרת 'כרם'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: קִידֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, שלדבריהם, אין כרם בפחות משתי שורות.

הַמְּעִיסָה – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

הַמְּעִיסָה, עיסה מקמח הניתן לתוך מים רותחים – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מלהפריש ממנה חלה לכהן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין.

מַטְבִּילִין כלים לטהרם בַּחַרְדְּלִית (מפל של מי גשמים), כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין בה.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר עַרְבֵי פְסָחִים – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר, שמל ערלתו וטבל לגרותו, בעַרְבֵי פְסָחִים – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל שנית לשם אכילת קדשים, וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב (בערב), בליל הפסח.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה – כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: דין הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, הגר שנימול – כְּדין פוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר, כדין אדם שהיה טמא בטומאת מת, שטהרתו נמשכת שבעה ימים, ואינו ראוי לאכול מן הקרבנות עד ליום השמיני לגירותו (פסחים פ"ח מ"ח).

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁלשָׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר עוד שְׁלשָׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.

ספר קֹהֶלֶת לא נכלל בכתבי הקודש, ולכן אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם להיות 'שניות לטומאה', כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: קהלת נכלל בכתבי הקודש ומְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. והלכה כבית הלל.

מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.

מֵי חַטָּאת לאחר שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, שהִזה הכהן אותם על אדם לטהרו – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין מים אלו, והנוגע בהם אינו צריך לטבול כדי להיטהר, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. והלכה כבית שמאי.

הַקֶּצַח – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.

הַקֶּצַח (סוג תבלין) – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, שבדרך כלל אינו נחשב למאכל אדם, ולכן אינו נטמא. וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין, שמחשיבים אותו למאכל אדם.

וְכֵן לְמַעַשְׂרוֹת.

וְכֵן נחלקו לחיוב הקצח במַעַשְׂרוֹת, שבית שמאי פוטרים אותו, ובית הלל מחייבים. והלכה כבית הלל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוד שְׁנֵי דְבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה –

ונחלקו בדינו של דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה לאחר שבוע מלידת זכר, ושבועיים מלידת נקבה,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מן התורה הוא טהור, וחכמים גזרו שיטמא, ולפיכך הוא כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ, שמטמאים רק כשהם לחים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מן התורה הוא טמא, שהרי עדיין היא טמאה כנידה, ולכן מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ, כדם נידה.

וּמוֹדִים בַּיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.

ומעירים: וּמוֹדִים בית שמאי בַּיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב, באישה שלפני הלידה הייתה 'זבה' וטרם הספיקה להמתין שבעה ימים נקיים מדם, והיא צריכה לספור שבעה ימים כאלה לאחר שבעת ימי הלידה ורק אז לטבול לטהרתה, שאם ראתה דם, שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ, משום שהיא עדיין טמאה טומאת זוב מן התורה.

אַרְבָּעָה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת; מֵתוּ הַנְּשׂוּאִים לַאֲחָיוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת.

כאשר היו אַרְבָּעָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים לשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִים לַאֲחָיוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ, האחיות, חוֹלְצוֹת כל אחת לאחד מן האחים שנותרו, וְאולם לֹא מִתְיַבְּמוֹת להן. מפני שכל אחת מהן היא 'אחות זקוקתו' (ראו פ"ב מ"ו) של כל אחד מן האחים, כלומר אחות של יבמתו שזקוקה לו לייבום, שחכמים אסרו אותה עליו, כאילו הייתה אחות אשתו, ולכן הן ניתרות רק בחליצה.

וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ – יוֹצִיאוּ.

וְאִם קָדְמוּ האחים וְכָנְסוּ (נשאו) את האחיות בלי להתייעץ בבית הדין – יוֹצִיאוּ, יגרשו אותן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית שַׁמַּאי: יְקַיְּימוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹצִיאוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מחלוקת היא בדבר, שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יְקַיְּימוּ אותן כנשיהם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹצִיאוּ.

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים.

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים כפי ששמע מרבותיו, בניגוד לשאר חכמי דורו.

אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל.

אָמְרוּ לוֹ חבריו החכמים: עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל!

אָמַר לָהֶן: מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵיעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים: בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ.

אָמַר לָהֶן: מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵיעָשׂוֹת (להיחשב) שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אנשים אוֹמְרִים עליי: בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ.

הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקוּדָּה,

הראשון בדין צרעת (ונזכרה גם במסכת נגעים פ"ה מ"ג): הוּא הָיָה מְטַמֵּא בהרת שיש בה שְׂעַר הַפְּקוּדָּה, שער לבן (מסימני הטומאה) שצמח בתוך בהרת, ונרפאה הבהרת ונשאר השער, ונוצרה סביבו בהרת חדשה.

וְדַם הַיָּרוֹק.

השני בדין דם נידה (נידה פ"ב מ"ו): ומטמא היה דַם הַיָּרוֹק (צהוב), שלדעתו זהו דם רגיל, שמראהו השתנה.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין את שניהם.

הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

השלישי בהלכות בכור בהמה (בכורות פ"ג מ"ד): הוּא הָיָה מַתִּיר בהנאה שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן כדי לשמור עליו, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ את הבכור, אף שבחייו היה השיער אסור בהנאה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשׁוּחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַשְׁקִין.

ועדות בדיני השקיית האישה הסוטה: הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין במים המאררים כדי לבדוק אישה אם זנתה, לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשׁוּחְרֶרֶת, שאינן מזרע ישראל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַשְׁקִין.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשׁוּחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם: דּוּגְמָא הִשְׁקוּהָ. וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.

ובעניין זה מסופר: אָמְרוּ לוֹ לעקביא: מַעֲשֶׂה בְּאישה ושמה כַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשׁוּחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם: לא השקוה מי סוטה אמתיים, אלא דּוּגְמָא (דבר דומה) הִשְׁקוּהָ, כדי להפחידה, שתודה קודם לכן, אם זינתה. וְנִדּוּהוּ על שפגע בכבוד שמעיה ואבטליון. וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, בשעה שהיה בנידוי, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה! שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל. וְאֶת מִי נִדּוּ? אֱלִיעֶזֶר בֶּן חֲנוֹךְ שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדַיִם, וּכְשֶׁמֵּת שָׁלְחוּ בֵּית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה! שֶׁאֵין העֲזָרָה של המקדש נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, כאשר היא מתמלאת מרוב אדם, ויש שם אדם גדול בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל. וְאֶת מִי נִדּוּ? את אֱלִיעֶזֶר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁפִּקְפֵּק (זלזל) בּגזרת חכמים על טָהֳרַת (וטומאת) היָדַיִם, שבמקרים מסוימים הידיים נטמאות בפני עצמן, ושאר הגוף טהור. וּכְשֶׁמֵּת אליעזר בן חנוך, שָׁלְחוּ בֵּית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ.

מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ – סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.

ומעירים: מעשה זה (בעקביא, או באליעזר) מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ – סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.

בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ: בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר.

בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר עקביא בן מהללאל לִבְנוֹ: בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר וחולק בהם על יתר החכמים, כפי המבואר במשנה הקודמת.

אָמַר לוֹ: וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בְּךָ?

אָמַר לוֹ: וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בְּךָ עצמך?

אָמַר לוֹ: אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרוּבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרוּבִּים; אֲנִי עָמַדְתִּי בִּשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִּשְׁמוּעָתָן; אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרוּבִּין; מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרוּבִּין.

אָמַר לוֹ: אֲנִי אמרתי מה ששָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרוּבִּים, וְהֵם אמרו מה ששָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרוּבִּים; ולכן אֲנִי עָמַדְתִּי (נשארתי) בִּשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִּשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, כלומר ממני, וּמִפִּי החכמים הַמְרוּבִּין את דעתם. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרוּבִּין.

אָמַר לוֹ: אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵירֶךָ.

אָמַר לוֹ: אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵירֶךָ, שיקרבוני אליהם.

אָמַר לוֹ: אֵינִי מַפְקִיד.

אָמַר לוֹ: אֵינִי מַפְקִיד (פוקד).

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עִילָה מָצָאתָ בִּי?

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עִילָה (סיבה) לאשמה מָצָאתָ בִּי?

אָמַר לֵיהּ: לָאו. מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ.

אָמַר לֵיהּ (לו): לָאו, אלא שמַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ.