אֵלּוּ דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

אֵלּוּ הדְּבָרִים שמנויים בפרק זה הם מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב –

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל בו ביום. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל בו ביום, מפני שלא הייתה מוכנה לכך מבעוד יום. והלכה כבית הלל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר – בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ – בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר (מחמצת), עוברים עליו בְּכַזַּיִת; וְחָמֵץ, הראוי לאכילה, שיעורו לעניין זה גדול יותר, בְּכַכּוֹתֶבֶת (תמר). וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה שיעורן בְּכַזַּיִת. והלכה כבית הלל.

בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת.

בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב לבהמה שנועדה לאכילה – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת, שהרי היא דומה במהותה ליולדתה.

וְאֶפְרוֹחַ שֶׁיָּצָא מִן הַבֵּיצָה – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא אָסוּר.

וְאֶפְרוֹחַ שֶׁיָּצָא מִן הַבֵּיצָה ביום טוב – הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא אָסוּר, שהרי אינו דומה במהותו לביצה שממנה יצא, ו'נולד' דבר חדש, וביום טוב 'נולד' שכזה נחשב 'מוקצה', ואסור לאכלו ואף לטלטלו.

הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב –

הַשּׁוֹחֵט (הרוצה לשחוט) חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, שמצווה לכסות את דמם בעפר, ואין לו עפר מוכן, מה יעשה?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפּוֹר בעפר בּאמצעות דֶּקֶר, מעין יתד חפירה, וִיכַסֶּה בו את דם השחיטה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן. וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט – שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט ביום טוב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מבעוד יום לצורך כיסוי הדם. ואולם מוֹדִים בית הלל, שֶׁאִם שָׁחַט כבר, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה.

שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.

ועוד הסכימו, שֶׁאֵפֶר המצוי בתחתית הכִּירָה – מוּכָן הוּא לכיסוי הדם, ואינו אסור משום 'מוקצה', אף אם לא ייעד אותו לשם כך. והלכה כבית הלל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים – הֶבְקֵר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶבְקֵר (הפקר) לָעֲנִיִּים – הֶבְקֵר, כדין פאה ושאר מתנות עניים, שמופקרים לעניים בלבד ופטורים מתרומות ומעשרות.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶבְקֵר, עַד שֶׁיּוּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶבְקֵר, והעניים שיאספוהו חייבים להפריש ממנו תרומות ומעשרות, שאינו נידון כהפקר עַד שֶׁיּוּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כּיבול שנת השְּׁמִטָּה, שבה האדמה מופקרת לכול. והלכה כבית הלל.

כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב, וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין וּשְׁכָחוֹ – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה.

היו כָּל עוֹמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב, כל אחד בגודל קב (שישית הסאה, כ-1.4 ליטר), וְעומר אֶחָד גדול שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה, ובעל השדה רשאי לקחת אותו, ולא העניים, מפני שהוא מיוחד במינו, וזוכרים אותו.

ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גם הוא שִׁכְחָה, ואין בעל השדה רשאי לקחת אותו. והלכה כדברי בית הלל.

הָעוֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה, וְלַגָּדִישׁ, וְלַבָּקָר, וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ –

הָעוֹמֶר שֶׁהוּא מונח סָמוּךְ לַגָּפָה (לגדר), או סמוך לַגָּדִישׁ, המקום שבו עורמים את תבואת השדה, או לַמקום שבו עומד הבָּקָר, או לַמקום שהניחו שם את הכֵּלִים (כלי העבודה), וּשְׁכָחוֹ –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה, מפני שהוא זוכר עומר זה בגלל מיקומו המסוים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אף עומר שכזה שִׁכְחָה, ובעל השדה אינו רשאי לקחת אותו.

כֶּרֶם רְבָעִי – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּיעוּר.

כֶּרֶם רְבָעִי (בשנה הרביעית לנטיעתו) – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, אין צריך להוסיף חמישית על שוויו, כשפודים אותו, בשונה מפדיון מעשר שני. וְאֵין לוֹ דין בִּיעוּר מן הבית לאחר כל שלוש שנים של מחזור השמיטה, בשונה מפירות מעשר שני.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ, וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ, וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר, שדיניו דומים לגמרי לדין מעשר שני.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִים לְעַצְמָן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ (לכרם רבעי) דין פֶּרֶט, וְיֵשׁ לוֹ דין עוֹלֵלוֹת. וְהָעֲנִיִּים שנטלו את הפרט והעוללות, ואין בדעתם להעלותם לירושלים פּוֹדִים לְעַצְמָן את הענבים שליקטו.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוּלּוֹ לַגַּת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אין מניחים מכרם זה פרט ועוללות, אלא כּוּלּוֹ נלקח על ידי הבעלים לַגַּת, לעשות ממנו יין, והוא מעלה אותו לירושלים או פודה אותו.

חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגוּלְגָּלִים – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְנַקֵּב.

חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגוּלְגָּלִים (כבושים במלח) כדי לרכך אותם לאכילה, ומופרש מהם מוהל (נוזל), ואינו רוצה שיוכשרו לקבל טומאה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב את החבית כדי שיצא ממנה המוהל, משום שאינו מועיל לזיתים, ואינו נמצא עליהם לרצון האדם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְנַקֵּב את החבית, כדי להראות שאינו רוצה בהצטברות המוהל.

וּמוֹדִים, שֶׁאִם נִקְּבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים – שֶׁהִיא טְהוֹרָה.

וּמוֹדִים בית הלל, שֶׁאִם נִקְּבָהּ (ניקב אותה), ואחר כך סְתָמוּהָ שְׁמָרִים – שֶׁהִיא טְהוֹרָה, כלומר שהזיתים שבה אינם מקבלים טומאה, שהרי גילה דעתו שאינו רוצה במוהל.

הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא, יָרַד וְטָבַל –

אדם הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא אחר כך האדם, וממילא נטמא השמן, ויָרַד למקווה וְטָבַל ונטהר,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְנַטֵּף – טָהוֹר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁהשמן שעליו מרובה עד שהוּא מְנַטֵּף – טָהוֹר השמן אגב טהרת האדם.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אם יש שמן בכמות קטנה כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן – הוא נטהר אגב האדם, ולא יותר מכך.

וְאִם הָיָה שֶׁמֶן טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ.

וְאִם הָיָה שֶׁמֶן טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ, לפני שסך אותו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אם היה בו כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן – נטהר השמן, אך לא אם היה יותר מכך. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נטהר אם היה מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ (שמורגשת הלחלוחית שבו), אך לא ביותר מכך.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל: טוֹפֵחַ וּמַטְפִּיחַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל: טהור עד שיעור של טוֹפֵחַ וּמַטְפִּיחַ (לח ומלחלח את מה שנגע בו).

הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּדִינָר כסף או בְדבר השָׁוֶה דִּינָר, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אף בִּפְרוּטָה של נחושת, או בְדבר השָׁוֶה פְּרוּטָה.

וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה? אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בְּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי.

וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה? אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בְּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי (רומי). והלכה כבית הלל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פּוֹטֵר הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פּוֹטֵר (מגרש) הוּא אדם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין לגרש בו.

אֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן? כֹּל שֶׁנִּתְיַיחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ.

ומסבירים: אֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן? כֹּל שֶׁנִּתְיַיחֵד הבעל עִמָּהּ, עם אשתו, אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ, לפני שנתנו לה.

הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בַּפּוּנְדְּקִי,

הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, שכבר נתן לה גט, וְאחר כך לָנָה עִמּוֹ בַּפּוּנְדְּקִי (מלון, אכסניה), שהתייחדו שם –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, שאין להניח שבא עליה וקידש אותה בכך שוב לאשתו.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, שאנו מניחים שבא עליה, וכוונתו הייתה לשם קידושין. והלכה כבית הלל.

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין. אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין – אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ.

ומוסיפים: אֵימָתַי החמירו בית הלל? בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין, וכבר חיו יחדיו כאיש ואישה. אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין, שקידש אותה, אך לא נשא אותה, ולא חיו יחדיו – אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס (קרוב ורגיל) בָּהּ, ואין לחשוש שבא עליה.

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין.

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, אם אחת מנשות המת אסורה להינשא לאחיו החי, אשתו האחרת של המת – ה'צרה' שלה – מותרת לו, ומצווה (וחובה) עליו לייבם או לחלוץ לאישה זו. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין, שלדעתם, כאשר אחת מנשות המת פטורה מייבום וחליצה, גם צרתה פטורה מייבום, וממילא אסורה על היבם כדין אשת אח, שאסורה עליו לעולם.

חָלְצוּ – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהוּנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

חָלְצוּ הצרות לאחים – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין אותן מִן הַכְּהוּנָּה, שדין החלוצה כדין אישה גרושה, שאסורה להינשא לכהן. וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין את הצרות לכהונה, שכיוון שהצרה פטורה מייבום וחליצה – אין משמעות לחליצה שעשתה.

נִתְיַבְּמוּ – בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין.

ומן הצד השני, אם נִתְיַבְּמוּ הצרות לאחים – בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין אותן לכהונה, אם לאחר מכן חזרו והתאלמנו, כדין כל אלמנה שמותרת לכהן. וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין אותן אז מן הכהונה, כדין כל אישה שנבעלה למי שאסור עליה, שהרי לשיטתם הצרה אסורה על האח.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמַּאי.

ומעירים: וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, את בניהם של צרות-ערווה שהתייבמו או שהותרו לשוק ללא חליצה, וכיוצא בזה, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמַּאי.

וְכָל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ.

וְעוד, כָל דיני הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין, וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין – לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב (על סמך) אֵלּוּ, שהיו שואלים אלו מאלו כלים שהם בחזקת טהרה, וסמכו על כך, שיודיעו להם אם הדבר אסור לפי דעתם, ולא יכשילו אותם.

שְׁלשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד מוּפְנֶה;

שְׁלשָׁה אַחִים, אשר שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד מוּפְנֶה (רווק).

מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְעָשָׂה בָּהּ מוּפְנֶה מַאֲמָר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי –

מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת בלא ילדים, וְעָשָׂה בָּהּ האח המוּפְנֶה מַאֲמָר, כלומר קידש אותה, כגון שנתן לה טבעת ואמר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו", וְאַחַר כָּךְ, לפני שהספיק לבוא עליה, מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי, ונפלה גם אשת השני לפניו לייבום, והיא אחותה של זו שקידש. כיצד נוהגים?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַלָּה תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ, זו שעשה בה מאמר – תישאר עִמּוֹ, וְהַלָּה (השנייה) תֵּצֵא ותיפטר מן הייבום ומן החליצה מִשּׁוּם איסור אֲחוֹת אִשָּׁה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וַחֲלִיצָה, וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כיוון שעדיין לא בא על הראשונה, אינה אשתו מדין תורה, ושתיהן 'זקוקות' לו בשווה בזיקת ייבום, ומכיוון שהן אחיות, הרי הוא אסור בשתיהן. ולכן מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ שעשה בה מאמר בְּגֵט בגלל קידושי המאמר, וגם בחֲלִיצָה, כדי להפקיע את זיקת הייבום, וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו (השני) מוציא בַּחֲלִיצָה בלבד. והלכה כבית הלל.

זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, וְאִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו.

ומעירים, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: אִי (אוי) לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, וְאִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו, שהרי בגלל צירוף המאורעות מאבד את שתיהן.

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ, שאוסר אותה עליו בנדר, מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת (שבועות) ממתינים לו, עד שימצא פתח להתיר את נדרו, ואחר כך כופים אותו לגרשה ולתת לה את כתובתה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שַׁבָּת אַחַת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ממתינים לו שַׁבָּת אַחַת, שבוע אחד בלבד.

הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמֹנִים וְאֶחָד –

הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר, בלילה שלפני יום שְׁמֹנִים וְאֶחָד לאחר לידת נקבה –

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן,

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, כאילו הפילה ביום שמונים, שאינה צריכה להביא קרבן נוסף.

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין, כדין אישה שהפילה ביום השמונים ואחד.

סָדִין בְּצִיצִית –

סָדִין של פשתן, האם הוא חייב בְּמצוות צִיצִית, לתת בכנפי הבגד ציצית ובה פתיל צמר צבוע תכלת (במדבר טו,לח) –

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין,

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, כיוון שאם יחבר אותה לסדין יעבור על איסור התורה: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב,יא).

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִים.

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִים, שלדעתם הותר איסור שעטנז לצורך קיום מצוות ציצית עם פתיל תכלת.

כַּלְכָּלַת הַשַּׁבָּת –

כַּלְכָּלַת הַשַּׁבָּת, סל פירות שייעד אותם לשבת, אלא שהוא רוצה לאכול משם אכילת עראי לפני השבת –

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין,

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין אותה מהמעשר, כל זמן שלא הגיעה השבת בפועל.

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין, שכיוון שייחדו את סלסלת הפירות לצורך השבת, נקבעו הפירות שבה למעשר. והלכה כבית הלל.

מִי שֶׁנָּדַר נְזִירוּת מְרוּבָּה, וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ –

מִי שֶׁנָּדַר בחוץ לארץ נְזִירוּת מְרוּבָּה, ארוכה יותר מנזירות רגילה, שהיא שלושים יום, וְהִשְׁלִים שם נְזִירוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ להקריב את קרבנות הנזירות, והוא צריך להיטהר ולנהוג נזירות שוב בטהרה, בארץ ישראל –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: די בכך שיהיה נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, כשיעור המינימלי של נזירות, שהרי טומאת ארץ העמים היא מדברי חכמים, ומן התורה יצא ידי חובה בנזירות הארוכה שנהג בחוץ לארץ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נָזִיר בַּתְּחִלָּה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צריך שיהיה נָזִיר בארץ בַּתְּחִלָּה, כאילו מתחיל לראשונה את נזירותו המרובה שנדר, ואין להחשיב כלל את מה שנהג בחוץ לארץ.

מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ, אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם, וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ –

מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי (כתות, זוגות) עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ שקיבל על עצמו נזירות, אלא שנחלקו כיצד נדר: אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם, שתי תקופות נזירות, וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ תקופות נזירות, והוא עצמו אינו זוכר כמה נדר –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה הָעֵדוּת, וְאֵין כָּאן נְזִירוּת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה הָעֵדוּת, העדויות סותרות זו את זו, וְלכן אֵין כָּאן חיוב נְזִירוּת כלל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר שְׁתַּיִם.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שהמעידים על חמש מסכימים, שהתחייב לפחות על שתיים, ולכן הדין הוא שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר שְׁתַּיִם. והלכה כבית הלל.

אָדָם שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַסֶּדֶק –

אָדָם שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַסֶּדֶק, רווח צר שבין שני חלקי תקרה, וטומאת המת תחת אחד הצדדים –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אדם זה אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה אל צדו השני של הסדק, שהרי אין תחתיו חלל של טפח, שמשמש כאוהל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: רואים את גוף האָדָם כאילו חָלוּל הוּא, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן שלו מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה מצד לצד.