כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת – רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

כָּל הדברים מן המת הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל (ראו אהלות פ"ב מ"א) שֶׁנֶּחְלְקוּ לחלקים שאין בכל אחד מהם שיעור לטמא בפני עצמו, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת, והבית מאהיל עליהם – רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר את האדם והכלים שבבית, שלדעתו אין האוהל מצרף את חלקי הטומאה, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, שלדעתם האוהל המשותף מצרף אותם. והלכה כחכמים.

כֵּיצַד? הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵילָה, אוֹ נוֹשְׂאָן;

ומפרטים: כֵּיצַד, באילו אופנים של צירוף נחלקו? הַנּוֹגֵעַ בו זמנית בְּכִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵילָה, שכזית ממנה מטמא במגע ובמשא, אוֹ נוֹשְׂאָן, את שני חצאי הזיתים.

וּבַמֵּת – הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת; אוֹ נוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו; וּמַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים; מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו – רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

וכן בטומאת מֵת – הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת מן המת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת; אוֹ נוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו; וכן המַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים; או מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו – רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, לשיטתו שחצאי שיעור אינם מצטרפים לטמא. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת; אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת – טָהוֹר.

אֲבָל גם לדעת חכמים, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת; אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת – טָהוֹר. שכאשר דבר מאהיל על הטומאה, או כאשר הטומאה מאהילה עליו, הוא נחשב כנוגע בה, ולכן נוגע ומאהיל מצטרפים. אבל כאשר דבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה, אין הוא נחשב כנוגע בטומאה, ואינו מצטרף.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף בָּזֶה רַבִּי דּוֹסָא מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. הַכֹּל טָמֵא, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף בָּזֶה רק רַבִּי דּוֹסָא מְטַהֵר, ואולם חֲכָמִים מְטַמְּאִין. שלחכמים הַכֹּל טָמֵא, כל צירוף, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל. ואין הלכה כמותו.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד – טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת – טָהוֹר.

ומסכמים זֶה הַכְּלָל: בצירוף של טומאות: כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד של טומאה, כגון מגע ומגע – טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת – טָהוֹר.

אוֹכֶל פָּרוּד –

אוֹכֶל טמא פָּרוּד (מפורר ומפורד) שקובץ ונאסף יחדיו –

אֵינוֹ מִצְטָרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס.

אֵינוֹ מִצְטָרֵף לשיעור כביצה כדי לטמא מאכלים אחרים, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִצְטָרֵף.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִצְטָרֵף. והלכה כחכמים.

מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

מְחַלְּלִין פירות של מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן (פיסת מתכת עגולה שאין עליה צורה טבועה), דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְחַלְּלִין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְחַלְּלִין על אסימון. והלכה כחכמים.

מַטְבִּילִין יָדַיִם לַחַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

אנשים שידיהם טמאות מַטְבִּילִין את היָדַיִם בלבד לעיסוק בחַטָּאת (אפר פרה אדומה), דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם נִטְמְאוּ יָדָיו – נִטְמָא גוּפוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם נִטְמְאוּ יָדָיו של הבא לעסוק באפר פרה אדומה – נִטְמָא גם גוּפוֹ, וצריך לטבול את כל גופו במקווה טהרה. והלכה כחכמים.

מְעֵי אֲבַטִּיחַ, וּקְנִיבַת יָרָק, שֶׁל תְּרוּמָה –

מְעֵי אֲבַטִּיחַ, הנוזל עם הזרעים שבתוכו, שאינם מיועדים לאכילה (בדומה למלון המוכר לנו), וּקְנִיבַת יָרָק, קצוות מקולקלים שמסירים מהירק, שֶׁל תְּרוּמָה מן הצומח, שככלל אסורה למי שאינם כהנים ('זרים') –

רַבִּי דּוֹסָא מַתִּיר לְזָרִים,

רַבִּי דּוֹסָא מַתִּיר באכילה לְזָרִים, מפני שחלקים אלו נחשבים כאוכל שהתקלקל.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. והלכה כחכמים.

חָמֵשׁ רְחֵלוֹת, גְּזוּזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרַס – חַיָּיבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

חָמֵשׁ רְחֵלוֹת (כבשים) גְּזוּזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרַס (מאה דינרים ומחצה), שגוזזים מכל אחת מהן כמות צמר במשקל של לפחות מאה וחמישים דינר (כ-720 גרם) – חַיָּיבוֹת בְּמצוות רֵאשִׁית הַגֵּז, לתת מעט מן הצמר לכהן, כאמור בתורה: "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (דברים יח,ד). אך אם לא התקיימו תנאים אלו פטור הבעלים מהמצווה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת כָּל שֶׁהֵן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת כָּל שֶׁהֵן, אפילו בשיעור מועט, חייבים להפריש מהן 'ראשית הגז'. והלכה כחכמים.

כָּל הַחוֹצָלוֹת טְמֵאוֹת טְמֵא מֵת, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

כָּל הַחוֹצָלוֹת (מחצלות), שאינן משמשות כרגיל לישיבה, טְמֵאוֹת טְמֵא מֵת, מקבלות טומאת מת, מפני שהן נחשבות כלי, שמקבל טומאה ממת (וכן מכל מגע של טומאה). אך אינן נטמאות בטומאת מדרס, אם ישב או שכב עליהן הזב בלא לגעת בהן בגופו, מפני שאינן מיועדות לשכיבה או ישיבה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִדְרָס.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אף נטמאות במִדְרָס, מפני שלעתים מזדמן ויושבים עליהן. והלכה כחכמים.

כָּל הַקְּלִיעוֹת טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל גַּלְגִּילוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

כָּל הַקְּלִיעוֹת, שקולעים כעין רשת ממספר חוטים, כגון שרשרת לנוי – טְהוֹרוֹת (אינן מקבלות טומאה), שאינם נחשבים לבגדים, חוּץ מִשֶּׁל גַּלְגִּילוֹן, חגורה קלועה המושחלת במכנסיים, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כּוּלָּם טְמֵאוֹת, חוּץ מִשֶּׁל צַמָּרִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כּוּלָּם, כל הקליעות טְמֵאוֹת (מקבלות טומאה), שנחשבות לבגדים, חוּץ מִקליעה שֶׁל צַמָּרִים, שנועדה לקשירת חבילות צמר. והלכה כחכמים.

הַקֶּלַע שֶׁבֵּית קִבּוּל שֶׁלָּהּ אָרוּג – טְמֵאָה.

הַקֶּלַע שֶׁבֵּית קִבּוּל שֶׁלָּהּ ('כף הקלע') אָרוּג, עשוי מאריג – טְמֵאָה הקלע, מקבלת טומאה, כדין כלי עשוי אריג.

וְשֶׁל עוֹר – רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

וְאם בית הקיבול שֶׁל עוֹר – רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, שהוא סבור, שאין לחתיכת עור חשיבות של כלי, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, ששימוש זה מקנה לעור הקלע חשיבות של כלי. והלכה כחכמים.

נִפְסַק בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ – טְהוֹרָה.

אם נִפְסַק (נחתך, נקרע) בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ, הרצועה שבראשה הלולאה – טְהוֹרָה הקלע, שאי אפשר להשתמש בה.

בֵּית הַפְּקִיעַ שֶׁלָּהּ – טְמֵאָה.

ואם נפסק בֵּית הַפְּקִיעַ שֶׁלָּהּ, הרצועה השנייה המשמיעה קול צליפה ('פקיעה') – טְמֵאָה הקלע, שעדיין אפשר להשתמש בה.

הַשְּׁבוּיָה – אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

הַשְּׁבוּיָה, שנשבתה על ידי גויים, ושחררוה – אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, אם הייתה בת כהן או אשת כהן, שאין לחשוש שמא נאנסה על ידי שוביה, ובכך נפסלה לאכילת תרומה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ שְׁבוּיָה אוֹכֶלֶת, וְיֵשׁ שְׁבוּיָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת. כֵּיצַד?

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ שְׁבוּיָה שאוֹכֶלֶת בתרומה, וְיֵשׁ מקרה של שְׁבוּיָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת. כֵּיצַד?

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה "נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי" – אוֹכֶלֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

הָאִשָּׁה שֶׁבאה לפנינו ואָמְרָה: "נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי", שלא נבעלתי לגוי – אוֹכֶלֶת בתרומה, לפי העיקרון שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר, היא שהעידה שנשבתה, ובכך אסרה את עצמה, גם העידה שלא נאנסה. ואי אפשר להאמין רק לחלק מדבריה, אלא יש לקבל את כל עדותה, ולהתירה.

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת "טְהוֹרָה אֲנִי" – אֵינָהּ אוֹכֶלֶת.

וְאולם אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת: "טְהוֹרָה אֲנִי" – אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, שאנו מאמינים לעדים שנשבתה, ואין לסמוך על דבריה שהיא טהורה, משום שאין אדם נאמן להעיד לטובת עצמו. וכן הלכה.

אַרְבָּעָה סְפֵיקוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

אַרְבָּעָה מקרי סְפֵיקוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

כֵּיצַד?

ומבארים: כֵּיצַד?

הַטָּמֵא עוֹמֵד וְטָהוֹר עוֹבֵר,

אם הַטָּמֵא, כגון מצורע, שמטמא את הנמצא עמו תחת אותו אוהל, עוֹמֵד תחת דבר המאהיל, כגון אילן, וְאדם טָהוֹר עוֹבֵר בסמוך, ושמא עבר תחת האילן ונטמא.

הַטָּהוֹר עוֹמֵד וְהַטָּמֵא עוֹבֵר,

או כאשר הַטָּהוֹר עוֹמֵד תחת דבר המאהיל, וְהַטָּמֵא (המצורע) עוֹבֵר שם, ושמא עצר לרגע, ובכך נטמא הטהור.

טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְטָהֳרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

וכן במקרה שטוּמְאָה, כגון כזית מן המת, מצויה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְטָהֳרָה, כגון אדם טהור, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

טָהֳרָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְטוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים;

או להפך, כאשר טָהֳרָה מצויה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְטוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סָפֵק הֶאֱהִיל סָפֵק לֹא הֶאֱהִיל, סָפֵק הֵסִיט סָפֵק לֹא הֵסִיט –

אם באחד מן המקרים האלו יש סָפֵק האם נָגַע הטהור בטמא סָפֵק לֹא נָגַע; או סָפֵק אם הֶאֱהִיל האילן על המצורע ועל הטהור באותה שעה, סָפֵק לֹא הֶאֱהִיל; או אם סָפֵק הֵסִיט הטהור את הטמא, סָפֵק לֹא הֵסִיט –

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

בכל אלה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. והלכה כחכמים.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

שְׁלשָׁה דְּבָרִים רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

מַסְמֵר הַשּׁוּלְחָנִי,

מַסְמֵר הַשּׁוּלְחָנִי (חלפן כספים), שקבוע בתיבת החלפן ומשמש לתליית המאזניים שלו.

וְאָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת,

וְאָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת (עושי הגריסים), ארון עץ שנועד לחיבור לעגלת הגרוסות,

וּמַסְמֵר שֶׁל אֶבֶן שָׁעוֹת –

וּמַסְמֵר שֶׁל אֶבֶן שָׁעוֹת (שעון שמש), שצלו מראה את השעה בשנתות החקוקות על האבן,

רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

בכל אלו רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, שהוא מחשיב אותם לכלים המקבלים טומאה, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. והלכה כחכמים.

אַרְבָּעָה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

אַרְבָּעָה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַמֵּא, שהוא מחשיבם לכלי שמקבל טומאה, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, שהם סבורים שאינם כלי, והלכה כמותם:

כִּסּוּי טֶנִי שֶׁל מַתָּכוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים,

כִּסּוּי של טֶנִי (סיר גדול) שֶׁל מַתָּכוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים,

וּתְלוּי הַמַּגְרֵדוֹת,

וּתְלוּי (שרשרת תלייה) של הַמַּגְרֵדוֹת, כלים לגירוד הגוף ולניקויו,

וְגוֹלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת,

וְגוֹלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת, כלי מתכת שלא הושלם עיבודם, כגון שהם מחוסרים החלקה או שיבוץ,

וְטַבְלָא שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם.

וְטַבְלָא, (לוח) של חרס או של עץ, שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם, שני חלקים שווים בגודלם.

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָא שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן,

ומעירים: וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָא שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם, שאם אֶחָד החלקים גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן,

הַגָּדוֹל – טָמֵא, וְהַקָּטָן – טָהוֹר.

הַגָּדוֹל – טָמֵא, משום שממשיכים להשתמש בו, וְהַקָּטָן – טָהוֹר, שנחשב שבר כלי.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:

שְׁלשָׁה דְּבָרִים היה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר בהם כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, אף שבדרך כלל היה הולך כבית הלל:

אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת,

אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין (המים החמים) מִיּוֹם טוֹב שחל ביום שישי לצורך השַּׁבָּת, אלא אם כבר טמן חמין מערב החג לצורך השבת;

וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב,

וְאֵין זוֹקְפִין (מעמידים) אֶת הַמְּנוֹרָה שנפלה והתפרקה בְּיוֹם טוֹב,

וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין.

וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין (כיכרות לחם גדולות) ביום טוב, אֶלָּא רְקִיקִין דקים.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין.

ובעניין זה מסופר, אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא, אנשי בית רבן שמעון בן גמליאל, לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין ביום טוב, אֶלָּא רְקִיקִין.

אָמְרוּ לוֹ: וּמַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן, וּמְקִילִּין עַל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: וּמַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן, ואולם היו מְקִילִּין עַל כל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי, פת אפויה על גחלים. והלכה כחכמים.

אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל:

אַף הוּא רבן גמליאל אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל כנגד דעת רוב החכמים:

מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת,

מְכַבְּדִין (מטאטאים) בשבת וביום טוב את הרחבה שבֵּין הַמִּטּוֹת שעליהן היו מסבים ואוכלים.

וּמַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב,

וּמַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר, כלי ובו גחלים ועליהם בשמים, כדי לבשם את הבית בְּיוֹם טוֹב,

וְעוֹשִׂים גְּדִי מְקוּלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים.

וְעוֹשִׂים גְּדִי מְקוּלָּס, צלוי כולו בשלמות, בְּלֵילֵי פְסָחִים, כדרך שהיו עושים את קרבן הפסח בירושלים.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בכל שלושת הדברים הללו, והלכה כמותם.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

שְׁלשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ,

פָּרָתוֹ הייתה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ שקושרים לה לנוי, שלדעתו אין זה מוגדר כ'משא', שאסור לאדם לתת לבהמתו לצאת בו.

וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב,

וכן לדעתו, מְקָרְדִין (מגרדים) אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב במסרק ברזל כדי להסיר טפילים, אף על פי שהוא גורם לה חבּוּרה, שאסור לעשות בשבת וביום טוב.

וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן.

וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין ביום טוב לצורך היום אפילו בָּרֵחַיִם (במטחנה) שֶׁלָּהֶן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה (פצעים), אֲבָל מְקַרְצְפִין במסרק של עץ, ששיניו גסות ואינו גורם לפצעים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְקָרְדִין אַף לֹא מְקַרְצְפִין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין.