רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים (הממונה על הכהנים בבית המקדש) הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים: העדות הראשונה: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מאז ומעולם, לֹא נִמְנְעוּ הכהנים במקדש מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר (בשר הקרבנות) שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה, שנגע ב'שני לטומאה' ונעשה הבשר 'שלישי לטומאה', יחד עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה ונעשה 'ראשון לטומאה', אַף עַל פִּי שֶׁבכך הם מוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ של ה'שלישי לטומאה' שנגע ב'ראשון לטומאה' ונעשה 'שני לטומאה'.

הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ.

הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא על דברי רבי חנינא סגן הכהנים, והעיד: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן של תרומה שֶׁנִּפְסַל (שנטמא) במגע בּאדם טְבוּל יוֹם, שטבל היום מטומאתו, ועד צאת הכוכבים דינו כ'שני לטומאה'. אדם זה עושה את השמן 'שלישי לטומאה', ובכל זאת לא נמנעו מלהדליק את השמן בְּתוך נֵר מתכת שֶׁנִּטְמָא בּמגע אדם טְמֵא מֵת, שהוא 'אב הטומאה', אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ של השמן.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי בבית המקדש עוֹר קרבן שלאחר שהופשט התברר שהיה פסול, כגון שהיה טרֵפה, שיוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה – שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִדְּבָרָיו של רבי חנינא לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת עור הַבְּכוֹר של בהמה טהורה שנפל בו מום, שהכהן שוחטו ואוכלו מחוץ למקדש, וְנִמְצָא שהיה טְרֵיפָה ואסור באכילה, אלא טעון קבורה – שֶׁבכל זאת יֵאוֹתוּ (ייהנו) הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא, יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טענת "לֹא רָאִינוּ" אֵינוֹ דבר המשמש כרְאָיָה. אֶלָּא יש ללכת לפי ההלכה העיקרית בעניין זה, ואם לאחר שהופשט, התברר שהיה הקרבן פסול מתחילה – יוֹצֵא העור לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר קָטָן שֶׁהָיָה בְּצַד יְרוּשָׁלִַם, וְהָיָה בּוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר, וְכוֹתֵב בִּכְתָב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ.

אַף הוּא (רבי חנינא סגן הכהנים) הֵעִיד עַל כְּפָר קָטָן שֶׁהָיָה בְּצַד יְרוּשָׁלִַם, וְהָיָה בּוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר, וְכוֹתֵב את שטרות ההלוואה בִּכְתָב יָדוֹ, וַאנשים אֲחֵרִים היו חוֹתְמִים בתור עדים על ההלוואה, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ את כל השטרות שנעשו באופן דומה באותו כפר.

לְפִי דַּרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.

ומוסיפים: אף שהדברים לא נאמרו בפירוש, לְפִי דַּרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד ממעשה זה, שֶׁהָאִשָּׁה רשאית להיות כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ בעצמה ולתת אותו לבעל כדי שייתן לה אותו ותתגרש בו, וְכן הָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ, את שטר הקבלה שבו האישה מאשרת שקיבלה ממנו את כסף כתובתה, אף שבמקרים אלה הם נוגעים בדבר, מפני שֶׁאֵין קִיּוּם (תוקף) הַגֵּט, וכן השובר נעשה אֶלָּא בְּאמצעות חוֹתְמָיו (העדים), ואין זה משנה מי כתב את המילים שבו.

וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר, שֶׁהַסַּכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת, וְהַבָּשָׂר טָמֵא.

וְעוד העיד עַל מַחַט טמאה שֶׁנִּמְצֵאת בּתוך בָּשָׂר של קרבן שנשחט במקדש, בתוך כדי התעסקות של הכהן בחיתוך הבהמה, שֶׁהַסַּכִּין וְהַיָּדַיִם שהתעסקו בבשר טְהוֹרוֹת, למרות הספק, וְהַבָּשָׂר עצמו טָמֵא.

וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ – הַכֹּל טָהוֹר.

וְאִם נִמְצֵאת המחט בַּפֶּרֶשׁ (בצואה) שבמעי הבהמה – הַכֹּל טָהוֹר.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה:

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה:

עַל בֵּיצָה טְרוּפָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה – שֶׁהִיא חִבּוּר.

האחד, בדיני טומאה וטהרה (מצויה במסכת טבול יום פ"ג מ"ב): עַל בֵּיצָה טְרוּפָה (מעורבבת) שֶׁהִיא נְתוּנָה, ששפכו אותה, עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה כדי לאפות או לטגן אותה כך – שֶׁהִיא חִבּוּר לירק, ואם נגע אדם טמא בביצה, כאילו נגע בירק עצמו.

וְאִם הָיְתָה כְּמִין כּוֹבַע – אֵינָהּ חִבּוּר.

וְאִם הָיְתָה הביצה כְּמִין כּוֹבַע, שהתבשלה והתקשתה כמין כובע שיש בו חלל ריק – אֵינָהּ חִבּוּר לירק שתחתיה, והנוגע בה אינו כנוגע בירק.

וְעַל שִׁבּוֹלֶת שֶׁבַּקָּצִיר, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת לַקָּמָה; אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה – הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם לָאו – הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

וְהשני, בדין מתנות עניים בשדה (פאה פ"ה מ"ב): עַל שִׁבּוֹלֶת שֶׁבַּקָּצִיר, שנותרה מחוברת לקרקע באזור שכבר נקצר, וְרֹאשָׁהּ של שיבולת זו מַגַּעַת, אם יכפפו אותה לַקָּמָה, למקום השיבולים שטרם נקצרו; אִם נִקְצְרָה, אם היא נקצרת יחד עִם הַקָּמָה באותה אבחת מגל – הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם לָאו, וצריך לקצור אותה בפני עצמה – יש בה דין 'שכחה', והֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מוּקֶּפֶת עָרִיס;

וְהשלישי, בדין כלאי הכרם: עַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מוּקֶּפֶת עָרִיס (גפנים מודלות על קנים סמוך לגדר);

אִם יֵשׁ בָּהּ כִּמְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן, וּמְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן – תִּזָּרֵעַ.

אִם יֵשׁ בָּהּ (בגינה) מרחק שהוא כִּמְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ (שתי אמות, כמטר) מִכָּאן, מצד זה של העריס, וּמְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן, מן העריס שבצד הנגדי. כלומר כשני מטרים על שני מטרים בין שורות הגפנים הנגדיות – תִּזָּרֵעַ בשטח הנותר, לאחר שירחיק מכל הגפנים מרחק מינימלי של שישה טפחים (כחצי מטר).

וְאִם לָאו – לֹא תִּזָּרֵעַ.

וְאִם לָאו, שאין בשטח שבין הגפנים כשני מטרים על כשני מטרים – לֹא תִּזָּרֵעַ כלל, שמחמת קטנותה נראה כאילו זורע סמוך לגפנים.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִיסּוּר וְהֶיתֵּר, וּפֵירְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא:

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִיסּוּר וְהֶיתֵּר, מפני שההלכה בהם תלויה בפרטים נוספים, וּפֵירְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא:

הַמֵּפִיס מוּרְסָא בַּשַּׁבָּת; אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה – חַיָּיב, וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ לֵחָה – פָּטוּר.

א. הַמֵּפִיס מוּרְסָא (הפותח פצע מוגלתי ומנקז אותו) בַּשַּׁבָּת, לא אמר בה רבי ישמעאל, האם הוא עובר על איסור מלאכה מן התורה, ופירש רבי יהושע: אִם התכוון לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה (פתח) – חַיָּיב קרבן חטאת, אם עשה זאת בשוגג, וְאִם התכוון לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ לֵחָה – פָּטוּר.

וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת; אִם מִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ – פָּטוּר, וְאִם לִרְפוּאָה – חַיָּיב.

ב. וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, לא אמר בה רבי ישמעאל, האם הוא עובר על מלאכת 'צד', ופירש רבי יהושע: אִם מִתְעַסֵּק בכך, כדי שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ הנחש – פָּטוּר, וְאִם מפני שרוצה להשתמש בבשרו או בארס שלו לִרְפוּאָה – חַיָּיב.

וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת, וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב.

ג. וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת (עירוניות), כלי בישול מחרס, שהן עשויות תחילה כעין כדור סגור וחלול, שחותכים אותו לשני כלים או לכלי וכיסויו, שֶׁלפני שהפרידו אותן, הֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת, אינן מקבלות טומאה, משום שאין לטומאת המת פתח להיכנס (ראו במדבר יט,טו), וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב, אם נשא אותן זב, שהוא מטמא כלים שהוא נושא אף אם אינו נוגע בהם. והן נחשבות כלי גם לפני שנחתכו לשניים.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב הן טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן לפני שיופרדו, ואינן נחשבות כלי. ואין הלכה כמותו.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:

הלכה בעניינם של שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא הוֹדָה לוֹ (הסכים עמו) רַבִּי עֲקִיבָא:

הַשּׁוּם, וְהַבּוֹסֶר, וְהַמְּלִילוֹת, שֶׁרִיסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם,

הַשּׁוּם, וְהַבּוֹסֶר (ענבים שלא הבשילו), וְהַמְּלִילוֹת (שיבולי חיטה רכים ולחים), שֶׁרִיסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם, לפני כניסת השבת,

שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִגְמוֹר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ,

שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִגְמוֹר את סחיטת הנוזלים שבהם אף מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, משנכנסה השבת.

וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר.

וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר. והלכה כרבי ישמעאל.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: שְׁנַיִם מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

ואלו השְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

יוֹצֵאת אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב,

יוֹצֵאת אִשָּׁה בשבת לרשות הרבים בְּעִיר שֶׁל זָהָב (כתר זהב בצורת עיר).

וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים פְּסוּלִים לְעֵדוּת.

וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, שמהמרים על יונים בתחרויות תעופה, פְּסוּלִים לְעֵדוּת (סנהדרין פ"ג מ"ג).

וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ (וכפי המובא גם בטהרות פ"ד מ"ב):

הַשֶּׁרֶץ בְּפִי חוּלְדָּה, וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָהוֹר.

הַשֶּׁרֶץ הטמא, כגון עכבר מת, בְּפִי חוּלְדָּה, וּמְהַלֶּכֶת החולדה עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע השרץ המת בכיכרות, סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָהוֹר.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ, וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ:

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ, וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ.

עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִים, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס.

עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִים, סנדל עץ שנועל העוסק בסיד כדי להגן על רגליו, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, שאם הלך בו זב, דינו כנעל רגילה, שנטמאת בכך, אף ללא מגע ישיר.

וְעַל שְׁיָרֵי תַּנּוּר אַרְבָּעָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁלשָׁה.

וְעַל שְׁיָרֵי תַּנּוּר שנשבר חלקו העליון, שאם בחלק שנותר יש גובה של אַרְבָּעָה טפחים (32 ס"מ), עדיין הוא נידון כתנור שלם, ומקבל טומאה, אך לא בפחות מכך. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לפני כן, שאפילו נותר מחלקו התחתון גובה שְׁלשָׁה טפחים (24 ס"מ), הוא נחשב תנור.

וְהוֹדוּ לוֹ.

וְהוֹדוּ לוֹ, לרבי עקיבא, בדינים אלה.

וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ – עַל כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה,

וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ – עַל כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מתוך שלושה חִפּוּיָיו, פסי העץ שעליהם יושבים, אם אותם שנים היו זֶה בְּצַד זֶה, ונותר רק נסר אחד בצד המושב.

שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, מפני שניתן לשבת על המסגרת עם הפס שנותר עליה בשעת הדחק. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מפני שהכיסא אינו נחשב ראוי לישיבה באופן זה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא, רבי עקיבא, הָיָה אוֹמֵר:

הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן, בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעוֹשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים.

הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן, מעביר לבנו תכונות ועניינים אלו שיש בו – בַּנּוֹי (ביופי), וּבַכֹּחַ, וּבָעוֹשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים.

וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו, וְהוּא הַקֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ".

ועוד, שלפעמים זוכה האב לשכר שיגיע לבני בניו, וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו, כלומר בדברים שעתידים לבוא לזרעו לאחר מספר קצוב של דורות, וְהוּא הַקֵּץ, הקצבה שהקדוש ברוך הוא קובע לדברים מראש, שֶׁנֶּאֱמַר: "קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ" (ישעיה מא,ד), ומכאן שנקבע מראש באיזה דור יתרחשו דברים בעתיד.

אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", וְנֶאֱמַר: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

וכן מצאנו, שאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר לאברהם: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו,יג–יד), ולפי זה היו צריכים לצאת ממצרים כעבור תקופה ארוכה זו, והרי נֶאֱמַר לו גם: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (שם פסוק טז), וזה היה הקץ העיקרי, שהרי דור רביעי של הגולים כבר חזר לארץ, ומכאן שעיקר הקץ מחושב לפי מספר הדורות ולא לפי מספר השנים.

אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ:

אַף הוּא, רבי עקיבא, הָיָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שנמשכים שנים עשר חודשים:

מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

א. מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שירד הגשם במבול בימי נוח והציף את הארץ ומחה את הכול מעל פני האדמה כמסופר בתורה (בראשית פרקים ו–ח) – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶש, כפי שעולה מהמסופר שם בתורה.

מִשְׁפַּט אִיּוֹב – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

ב. מִשְׁפַּט אִיּוֹב, הייסורים שבאו עליו – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שכך למדו חכמים.

מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

ג. מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים מעת שהחלו עשר מכות מצרים ועד שיצאו בני ישראל – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שכך משמע מן הכתוב שם.

מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לֶעָתִיד לָבֹא – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

ד. מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג (המלך גוג מארץ מגוג) כאשר יבוא עם עמים רבים להילחם נגד ישראל לֶעָתִיד לָבֹא, כמסופר בנבואת יחזקאל (פרקים לח–לט) – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שכך דייקו חז"ל מהכתובים.

מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ".

ה. מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם לאחר המוות – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'. וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר" (ישעיה סו,כג–כד). שכאשר יגיע אותו יום בחודש כעבור שנה, ייגמר דין הפושעים, ויבואו להשתחוות לפני הקב"ה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ".

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: משפט הרשעים בגיהינום הוא ארבעים ותשעה ימים, כזמן שמִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת (חג השבועות), שֶׁנֶּאֱמַר (שם): "וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ", ולומד מכך, שהכוונה לתקופה שסופרים בה שבע שבתות (שבועות).