שַׁמַּאי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים – דַּיָּין שַׁעְתָּן.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים – דַּיָּין שַׁעְתָּן, מטמאות טהרות משעה שראו דם, ואין להחמיר ולטמא את הטהרות שנגעו בהן קודם לכן.

וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.

וְהִלֵּל אוֹמֵר: מטמאת למפרע את כל הטהרות שעסקה בהן מִפְּקִידָה (מהבדיקה) הקודמת שעשתה ולא ראתה בה דם לִפְקִידָה זאת, ואֲפִילּוּ היה זה לְיָמִים הַרְבֵּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת – מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה – מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת (עשרים וארבע שעות) מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּ'מִפְּקִידָה לִפְקִידָה' מְמַעֶטֶת עַל יַד 'מֵעֵת לְעֵת', כלומר הולכים לפי פרק הזמן הקצר מבין השניים, שאם חלף זמן רב מאז הבדיקה הקודמת, מטמאים את הטהרות שנגעה בהן בעשרים וארבע השעות האחרונות, ואם בדקה בתוך 'מעת לעת', מטמאים למפרע רק משעת הבדיקה. וכן הלכה.

כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת – דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ.

ועוד אמרו חכמים: כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת (זמן קבוע שהיא רואה בו דם), וראתה בה דם – דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ, ואינה מטמאת למפרע.

הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים – הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת, וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה.

ועוד: הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים (מטליות בד), שבודקת עצמה לפני שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה וגם לאחר מכן, כפי שתיקנו חכמים – הֲרֵי בדיקה זוֹ נחשבת כִּפְקִידָה, כבדיקה טובה גם לעניין טהרות, ולכן מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: מִקַּב לַחַלָּה.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: מִקַּב לַחַלָּה, עיסה שיש בה קמח בכמות של קב ומעלה חייבת בחלה.

וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִם.

וְהִלֵּל אוֹמֵר: עיסה שיש בה מִקַּבַּיִם, משני קבים ומעלה חייבת בחלה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּיבִים בַּחַלָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה קמח חַיָּיבִים בַּחַלָּה.

וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ: חֲמֵשֶׁת רְבָעִים – חַיָּיבִין.

וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ את נפח הַמִּדּוֹת בתקופה מאוחרת בציפורי, עדכנו גם את לשון ההלכה על פי המידה החדשה, ואָמְרוּ: חֲמֵשֶׁת רְבָעִים של שיעור הקב החדש – חַיָּיבִין בחלה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה – פְּטוּרִין, חֲמִשָּׁה וְעוֹד – חַיָּיבִין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה רבעים של הקב החדש עדיין פְּטוּרִין, ורק חֲמִשָּׁה רבעים וְעוֹד כמות קטנה קמח – חַיָּיבִין.

הִלֵּל אוֹמֵר: מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין הַמִּקְוֶה.

הִלֵּל אוֹמֵר: מְלֹא הִין, שהוא שנים עשר לוג (כ-4.15 ליטר) של מַיִם שְׁאוּבִין שנפלו למקווה של מי גשמים שעדיין לא התמלא כראוי – פּוֹסְלִין את הַמִּקְוֶה, ואף כשיתווספו עליו מי גשמים כראוי, הוא לא יהיה ראוי לטבילה.

אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּיב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ.

ומעירים: אמנם המילה 'הין' אינה בשימוש בלשון חכמים אלא רק לשון מקרא, אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּיב לוֹמַר את ההלכה בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ, ולפיכך שנה אותה הלל בנוסח זה.

וְשַׁמַּאי אוֹמֵר: תִּשְׁעָה קַבִּין.

וְשַׁמַּאי אוֹמֵר: תִּשְׁעָה קַבִּין (36 לוג, שהם כ-12.45 ליטר) פוסלים את המקווה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן: "שְׁלשֶׁת לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין – פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה", וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא כפי שמסופר, שלא הוכרעה המחלוקת בעניין זה עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים (אורגי בגדים) מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן (ששמעו מפיהם): "שְׁלשֶׁת לוּגִּין (כליטר אחד) מַיִם שְׁאוּבִין – פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה", וְקִיְּימוּ, וקיבלו, כל החֲכָמִים, ובכללם הלל ושמאי, אֶת דִּבְרֵיהֶם.

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה?

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל במשנה לְבַטָּלָה, שלא לצורך? והרי לא נפסקה הלכה כמותם!

לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו,

כדי לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו,

שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם.

שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם (גדולי הדורות), הלל ושמאי, לֹא עָמְדוּ (התעקשו) עַל דִּבְרֵיהֶם הקודמים, אלא קיבלו את עדותם של הגרדיים.

וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרוּבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְּדִבְרֵי הַמְרוּבִּין?

וְלָמָּה מַזְכִּירִין במשנה את דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין (יחד עם) דברי הַמְרוּבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְּדִבְרֵי הַמְרוּבִּין?

שֶׁאִם יִרְאֶה בֵּית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמוֹךְ עָלָיו.

כדי שֶׁאִם יִרְאֶה בֵּית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד, יסבור כדבריו, וְיִסְמוֹךְ עָלָיו לקבוע הלכה כמותו, לא יוכל בית דין שאחריו לבטל את דבריו וללכת אחר המרובים.

שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן.

שֶׁאֵין בֵּית דִּין אחר יָכוֹל לְבַטֵּל את דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן של חברי בית הדין.

הָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה אֲבָל לֹא בְּמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְּחָכְמָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן.

ואפילו הָיָה בית הדין השני גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה אֲבָל לֹא בְּמִנְיָן, או שהיה גדול ממנו בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְּחָכְמָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם כֵּן, לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרוּבִּין לְבַטָּלָה?

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם כֵּן, שהלכה כרבים, לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרוּבִּין לְבַטָּלָה?

שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם: "כָּךְ אֲנִי מְקוּבָּל",

כדי שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם: "כָּךְ אֲנִי מְקוּבָּל מרבותי",

יֹאמַר לוֹ: "כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ".

יֹאמַר לוֹ, השומע ממנו: "כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ", וכבר נדחתה דעתו.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: רוֹבַע עֲצָמוֹת – מִן הָעֲצָמִים, בֵּין מִשְּׁנַיִם בֵּין מִשְּׁלשָׁה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: רוֹבַע הקב עֲצָמוֹת שמטמא באוהל, כוונתו – מִן הָעֲצָמִים, ממספר עצמות כל שהן, בֵּין שהם מגוויית מת אחד, בין מִשְּׁנַיִם, בֵּין מִשְּׁלשָׁה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: רוֹבַע עֲצָמוֹת – מִן הַגְּוִיָּה, מֵרוֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרוֹב הַמִּנְיָן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: רוֹבַע עֲצָמוֹת שמטמא באוהל הוא מִן הַגְּוִיָּה של מת אחד בלבד, מֵרוֹב הַבִּנְיָן, המבנה העיקרי של השלד, השוקיים, הירכיים, הצלעות והשדרה, אוֹ מתוך רוֹב הַמִּנְיָן של עצמות הגוף.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ רובע הקב מֵעֶצֶם אֶחָד גדולה מטמא באוהל, ואין צריך שיהיה מלוקט מכמה עצמות.

כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה,

כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה הם כרשינים שמשמשים בדרך כלל למאכל בהמה, אך נאכלים בשעת הדחק על ידי בני אדם, ולכן חייבו להפריש מהם תרומה. נחלקו חכמים, האם יש להקפיד שלא לגרום לכרשינים טומאה כתרומה רגילה;

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹרִין וְשָׁפִין – בְּטָהֳרָה, וּמַאֲכִילִין – בְּטוּמְאָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹרִין אותם במים, וְגם שָׁפִין (משפשפים) אותם כדי לנקות אותם מן הפסולת – בְּטָהֳרָה, לאחר נטילת ידיים, ואולם מַאֲכִילִין, רשאים להאכיל אותם לבהמה – בְּטוּמְאָה, ללא נטילת ידיים.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: שׁוֹרִין – בְּטָהֳרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין – בְּטוּמְאָה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: רק שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְאולם שָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטוּמְאָה.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יֵאָכְלוּ צָרִיד.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יֵאָכְלוּ צָרִיד, כשהם יבשים, כדי שלא ייטמאו, שהרי רק דבר שבאו עליו מים מקבל טומאה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בְּטוּמְאָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בְּטוּמְאָה, אין צריך לשמור עליהם בטהרה כלל, אף על פי שיש עליהם שם תרומה. והלכה כבית הלל.

הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,

הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שרוצה לצרף מעות נחושת שפדה בהן פירות מעשר שני, ולהחליף אותן בסלע כסף כדי להעלותו לירושלים לקנות בו צורכי מאכל ולאכלם שם, כמצוות התורה (ראו דברים יד,כב–כז) – אם יש לו מעות בשווי מטבע סלע, כיצד יעשה?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת, כלומר רשאי להחליף את כל המעות במטבע סלע כסף.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יצרף מעות רק בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף, כלומר מחצית הסלע, שהסלע שווה שני שקלים; וְשֶׁקֶל ישאיר מָעוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף וּפֵירוֹת עַל הַכֶּסֶף.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מְחַלְּלִין יחד כֶּסֶף מעשר שני וּפֵירוֹת מעשר שני עַל הַכֶּסֶף, וכגון שאם היה בידו חצי דינר כסף ופירות מעשר שני בשווי חצי דינר – אינו רשאי לומר: הרי אלו מחוללים על דינר כסף שיש בידי.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם,

הַפּוֹרֵט סֶלַע (שוויו שני שקלים או ארבעה דינרים) שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם, כדי שיוכל לקנות בהן בקלות דברי מאכל – כיצד ינהג?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכָל הַסֶּלַע ייקח מָעוֹת של נחושת,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשווי שֶׁקֶל (מחצית הסלע) ייקח מטבעות מכֶּסֶף, וּבְשווי שֶׁקֶל ייקח מָעוֹת נחושת.

הַדָּנִים לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּשְׁלשָׁה דִּינָרִים כֶּסֶף וּבְדִינָר מָעוֹת.

הַדָּנִים לִפְנֵי חֲכָמִים, תלמידי החכמים שהיו יושבים לפני החכמים ביבנה ודנים עמם, אוֹמְרִים: בּשווי שְׁלשָׁה דִּינָרִים מטבעות מכֶּסֶף, וּבְשווי דִינָר ייקח מָעוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בִּשְׁלשָׁה דִּינָרִים כֶּסֶף, וּבִרְבִיעִית כֶּסֶף בִּרְבִיעִית מָעוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ייקח בּשווי שְׁלשָׁה דִּינָרִים מטבעות מכֶּסֶף, ואת הדינר הנותר יחצה, וּבשווי רְבִיעִית (רביעית השקל, מחצית דינר) ייקח מטבעות מכֶּסֶף, ובשווי רְבִיעִית ייקח מָעוֹת מנחושת.

וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה אַסְפְּרֵי כֶסֶף.

וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בדינר הרביעי ייקח אַרְבָּעָה אַסְפְּרֵי כֶסֶף (מעות כסף בשווי חמישית הדינר), ורק חמישית הדינר פורט למעות נחושת.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יַנִּיחֶנָּה בַּחֲנוּת וְיֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: לא יפרוט כלל כסף של מעשר שני בירושלים, אלא יַנִּיחֶנָּה, את הסלע, בַּחֲנוּת של צורכי מזון שונים, וְיֹאכַל ממה שיש בחנות כְּנֶגְדָּהּ.

כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּיטְּלוּ חִפּוּיָו –

כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה, שהוא מעין כורסה מאובזרת ומקושטת, שֶׁנִּיטְּלוּ חִפּוּיָו, הכיסויים שלו, המשענת והידיות –

בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין.

בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, אם ישב עליו אדם טמא, מפני שהוא ראוי לישיבה, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין, מפני שבטל מלשמש לייעודו המקורי, שהוא ישיבת הכלה.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא – טָמֵא.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אַף מַלְבֵּן (המסגרת העליונה) שֶׁל כִּסֵּא בלבד – טָמֵא.

כִּסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ בָּעֲרֵיבָה –

כִּסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ (חיברו) בָּעֲרֵיבָה, מעין גיגית שמשמשת ללישת הבצק, ומניחים עליו צורכי הלישה –

בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין.

בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין אותו משום 'מדרס', מפני שהוא עדיין ראוי לישיבה, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין אותו מטומאת 'מדרס', מפני שהוא נעשה טפל לערבה, ואינו מיועד לשבת עליו.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: אַף הכיסא הֶעָשׂוּי (בנוי) בָּהּ, בערבה, מתחילה טמא משום 'מדרס', ואף על פי שמעולם לא היה כיסא בפני עצמו.

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבהם חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, לאחר שבתחילה חלקו עליהם:

הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי" – תִּינָּשֵׂא; "מֵת בַּעְלִי" – תִּתְיַבֵּם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבָד.

הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם (מחוץ לארץ) וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי" – נאמנת ותִינָּשֵׂא על סמך עדותה. וכן אם אמרה: "מֵת בַּעְלִי", ולא היו לו בנים, ולבעלה יש אח – תִּתְיַבֵּם על סמך עדותה. וּבֵית הִלֵּל היו אוֹמְרִים: לֹא שָׁמַעְנוּ שהורו היתר שכזה אֶלָּא בְּאישה שבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבָד.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם; לֹא דִּבְּרוּ בַּקָּצִיר אֶלָּא בַּהוֹוֶה. חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם, לֹא דִּבְּרוּ בַּקָּצִיר אֶלָּא בַּהוֹוֶה, שכך היה המקרה שבו הורו את ההיתר. וחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּינָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תִּינָּשֵׂא וְלֹא תִּטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ.

ועוד נחלקו בדין אישה זו, שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אישה המעידה שמת בעלה תִּינָּשֵׂא על פי עדותה, כפי ששנינו, וְגם תִטּוֹל מיורשי בעלה את סכום כְּתוּבָּתָהּ שהתחייב בעלה לשלם לה אם ימות. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תִּינָּשֵׂא, וְאולם לֹא תִּטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ, משום שכדי להוציא ממון מבעליו צריך שני עדים שיעידו כדבריה.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: הִתַּרְתֶּם אֶת הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה, לֹא תַּתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: הִתַּרְתֶּם אֶת איסור הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה של אשת איש או של אשת אח במקרה של ייבום. לֹא תַּתִּירוּ אֶת הוצאת הַמָּמוֹן הַקַּל יותר בחומרת איסורו?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: כן הדבר! שהרי מָצִינוּ, שֶׁאף שנאמנת האישה להתיר לאחד מאחיו לייבם אותה, עדיין אֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה של המת לרשת אותה עַל פִּיהָ, שלעניין ממוני זה אינה נאמנת.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתוּבָּתָהּ נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ "שֶׁאִם תִּינָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ"! חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא מִנוסח סֵפֶר (שטר) כְּתוּבָּתָהּ נִלְמוֹד, שעדותה מועילה לא רק להתיר לה להינשא אלא גם לעניין הכתובה, שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ בכתובה: "שֶׁאִם תִּינָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ (לך)"! חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד כנעני וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, כגון שהיה שייך לשני שותפים, ואחד מהם שחרר את החלק השייך לו – עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ (אדוניו) יוֹם אֶחָד, וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד לסירוגין. אלו דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם;

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: על ידי סידור זה תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, שיקבל האדון את שלו, וְאולם אֶת העבד עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם, שמעמדו האישי אינו פתיר:

לִישָּׂא שִׁפְחָה – אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין – אֵינוֹ יָכוֹל. לִיבָּטֵל? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ"!

לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל – שהרי חציו בן חורין שאסור לישא שפחה; ולשאת ישראלית בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל, שהרי חציו עבד, שאסור בבת חורין. ואם תאמרו – לִיבָּטֵל מנישואין לגמרי? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ (לא לריק ברא הבורא את הארץ, אלא) לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (כדי ליישב אותה)" (ישעיה מה,יח)!

אֶלָּא, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

אֶלָּא, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, כדי שיוכל העבד ללדת ילדים וליישב את העולם – כּוֹפִין (מכריחים) אֶת רַבּוֹ, ומשחרר את חלקו הנותר בעבד וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין גמור. וְכוֹתֵב העבד לרבו שְׁטָר התחייבות עַל חֲצִי דָּמָיו (מחירו), ופורע אותו לאדון במשך הזמן. ומסופר: חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

כְּלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכֹּל, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

כְּלִי חֶרֶס טהור וסגור היטב [המכונה "צמיד פתיל" (במדבר יט,טו)], אשר נמצא בבית שיש בו מת – מַצִּיל עַל הַכֹּל, לא רק הוא נשאר טהור, אלא כל מה שבתוכו ניצל מהטומאה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאוֹכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלִי חֶרֶס.

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מַצִּיל מהטומאה אֶלָּא עַל הָאוֹכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלִי חֶרֶס שבתוכו, שלא ניתן לטהרם על ידי טבילה במקווה, אך לא על 'כלי שטף', כלומר כלי עץ ומתכת שאפשר לטהרם במקווה.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: מִפְּנֵי מָה?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: מִפְּנֵי מָה אתם מורים ש'כלי שטף' שבתוכו נטמא?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: מִפְּנֵי שֶׁהוּא, כלי החרס, טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ, שסתם כלים של 'עם הארץ', מהמון העם, שאינו מקפיד על טהרה, נחשבים כטמאים, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ בפני טומאת המת מלטמא כלים שבתוכו.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אוֹכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ!

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אוֹכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, ומכאן שאתם סבורים שכלי של עם הארץ חוצץ!

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אוֹכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ – לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ. אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי – טִהַרְתָּ לְךָ וְלוֹ. חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אוֹכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ – לְעם הארץ עַצְמוֹ טִהַרְנוּ, כלומר, רק הוא משתמש בהם, אבל מי שמקפיד על הטהרה ('חבר') ממילא אינו אוכל משל עם הארץ ואינו משתמש בכלי חרס שלו, שהם נחשבים טמאים, ולא ניתן לטהר אותם. אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי שאפשר לטהרו בטבילה – טִהַרְתָּ לְךָ, ל'חבר' וְלוֹ, לעם הארץ, שאף המקפידים בטהרה רגילים לשאול 'כלי שטף' מעמי הארץ, ולטבלם במקווה לטהרם. אלא שאם נטמא הכלי בטומאת מת, לא תועיל לו רק טבילה במקווה (אלא צריך שבעה ימי טהרה והזאה במי פרה אדומה). ואם יוגדרו הכלים כטהורים, בעוד שבאמת הם טמאים במת, עלול הדבר לגרום לתקלה אצל ה'חברים' המקפידים על הטהרות. ומסופר: חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.