הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצוֹר – יִקְצוֹר, לַעֲקוֹר – יַעֲקוֹר, לַחֲרוֹשׁ אַחֲרָיו – יַחֲרוֹשׁ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ כדי לעבד אותו תמורת חלק מהיבול, עליו לנהוג כפי שנוהגים החקלאים באותו מקום; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצוֹר את התבואה במגל, כך שחלקו התחתון של הגבעול נשאר בקרקע – יִקְצוֹר; מקום שנהגו לַעֲקוֹר את התבואה מן השורש ביד – יַעֲקוֹר; מקום שנהגו לַחֲרוֹשׁ את השדה אַחֲרָיו, אחרי הקצירה או העקירה – יַחֲרוֹשׁ. עליו לעשות הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּתְּבוּאָה – כָּךְ חוֹלְקִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ.

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בעל השדה והאריס בַּתְּבוּאָה – כָּךְ חוֹלְקִין הם בַּתֶּבֶן (הפסולת שנותרה בגורן לאחר הדישה) וּבַקַּשׁ (גבעולי התבואה שנשארו בשדה).

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן – כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת וּבַקָּנִים.

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בעל הכרם והאריס בַּיַּיִן – כָּךְ חוֹלְקִין הם בַּזְּמוֹרוֹת (ענפי הגפנים) וּבַקָּנִים, שתומכים בהם את הגפנים שנלקחים מהכרם לאחר הבציר.

וּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים.

וּשְׁנֵיהֶם, בעל הבית והפועל, מְסַפְּקִין מראש אֶת הַקָּנִים הללו.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ, וְהִיא בֵּית הַשְּׁלָחִין אוֹ בֵּית הָאִילָן; יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן – אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ כחוכר, על מנת לעבד אותה ולשלם לבעלים, וְהִיא בֵּית הַשְּׁלָחִין, שנסמכת על השקיה ממעיין, אוֹ שהיא בֵּית הָאִילָן, שגדלים בה אילנות, אם יָבַשׁ הַמַּעְיָן שהיה בשדה, וְכן אם נִקְצַץ הָאִילָן – אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ הפועל לבעלים מִן חֲכוֹרוֹ (משכר החכירה), אף על פי שמסתבר, שבגלל המעיין והאילנות הסכים לשלם את שכר החכירה.

אִם אָמַר לוֹ: "חֲכוֹר לִי שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זֶה" אוֹ: "שְׂדֵה בֵּית הָאִילָן זֶה", יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן – מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

ואולם, אִם אָמַר לוֹ בפירוש: "חֲכוֹר (הַחכֵּר) לִי שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זֶה", אוֹ: "שְׂדֵה בֵּית הָאִילָן זֶה", אם יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן – מְנַכֶּה (מפחית) לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ, וְהוֹבִירָהּ – שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לוֹ, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ: "אִם אוֹבִיר וְלָא אַעֲבִיד, אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא".

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ כדי לעבד אותה ולהתחלק ברווחים, וְהוֹבִירָהּ, שהניח אותה כשדה בור, שָׁמִין (מעריכים) אוֹתָהּ, את השדה, כַּמָּה היא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת אם הייתה מעובדת כראוי, וְנוֹתֵן לוֹ המקבל לבעל השדה את שווי החלק היחסי שהתחייב לו. לפי שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ בשטרות הקבלנות המצויים: "אִם אוֹבִיר את השדה וְלָא אַעֲבִיד (אעשה) בה, אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא (במיטב)", כלומר כפי שהייתה ראויה לעשות.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא רָצָה לְנַכֵּשׁ, וְאָמַר לוֹ: "מָה אִכְפַּת לְךָ, הוֹאִיל וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ חֲכוֹרָהּ!" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: "לְמָחָר אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַעֲלָה לְפָנַי עֲשָׂבִים".

חוכר הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ על מנת לעבד את השדה ולשלם לו כמות ידועה מראש של תבואה, וְלֹא רָצָה לְנַכֵּשׁ את העשבים השוטים מהשדה, וְאָמַר לוֹ לבעל השדה: "מָה אִכְפַּת לְךָ, הוֹאִיל וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ חֲכוֹרָהּ (דמי החכירות שלך)" בכל מקרה, גם אם ייפגע היבול! – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ לחוכר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל הבעלים לוֹמַר לוֹ: "לְמָחָר (לאחר זמן) אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה ומותיר אותה בידי, והיא מַעֲלָה לְפָנַי עֲשָׂבִים", שלא ניכשת את שורשיהם.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא עָשְׂתָה; אִם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי – חַיָּיב לְטַפֵּל בָּהּ.

אריס הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ תמורת חלק מן היבול וְלֹא עָשְׂתָה תבואה בכמות המצופה, אִם יֵשׁ בָּהּ מספיק תבואה כְּדֵי לְהַעֲמִיד ממנה כְּרִי (ערמת גרעיני תבואה) – חַיָּיב להמשיך לְטַפֵּל בָּהּ, כדי שבעל השדה יקבל את חלקו.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַה קִּצְבָּה בַּכְּרִי? אֶלָּא אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי נְפִילָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַה קִּצְבָּה בַּכְּרִי? כלומר כיצד כרי יכול לשמש כמדד אחיד לכל גודל של שדה! אֶלָּא: אִם יֵשׁ בּוֹ, ביבול שצמח, כְּדֵי נְפִילָה (זריעה), כמות שיכולה לספק את הזרעים לצורך זריעת שדה זו, חייב הפועל להמשיך בטיפול. ואין הלכה כרבי יהודה.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וַאֲכָלָהּ חָגָב אוֹ נִשְׁדְּפָה; אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא – מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ. אִם אֵינוֹ מַכַּת מְדִינָה – אֵין מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ, וַאֲכָלָהּ חָגָב (מכת ארבה) את התבואה, אוֹ שהיא נִשְׁדְּפָה (שיבוליה התרוקנו) מחמת רוחות; אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא, שאירע הדבר בכל האזור – מְנַכֶּה לוֹ החוכר לבעלים מִן חֲכוֹרוֹ (מדמי החכירה), שזו מכה משמים שחלה על הקרקעות וגם על שדה זו. אבל אִם אֵינוֹ מַכַּת מְדִינָה, אלא רק שדה זו לקתה בכך – אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ בְּמָעוֹת – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכוֹרוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ (ממנו) בְּמָעוֹת, שהתשלום נקבע בכסף ולא בתבואה – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אפילו אם הייתה זו מכת מדינה – אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכוֹרוֹ. ואין הלכה כרבי יהודה.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בַּעֲשֶׂרֶת כּוֹר חִטִּים לַשָּׁנָה; לָקְתָה – נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בּתשלום של עֲשֶׂרֶת כּוֹר חִטִּים לַשָּׁנָה, גם אם לָקְתָה התבואה, והחטים שדופות מכרגיל – נוֹתֵן לוֹ את עשרת הכורים שהתחייב מִתּוֹכָהּ, ואינו חייב לתת חיטים איכותיות.

הָיוּ חִטֶּיהָ יָפוֹת – לֹא יֹאמַר לוֹ: "הֲרֵינִי לוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק", אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ.

וכן להפך, אם הָיוּ חִטֶּיהָ יָפוֹת (טובות, שמנות) במיוחד – לֹא יֹאמַר לוֹ החוכר לבעל השדה: "הֲרֵינִי לוֹקֵחַ (קונה) מִן הַשּׁוּק חיטים רגילות בכמות שהתחייבתי ואתן לך", אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים – לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים; חִטִּים – יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים – לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים, כי החיטים מנצלות ומדלדלות יותר את הקרקע. אבל אם קיבלה לזרוע בה חִטִּים – אם רוצה יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר בכל מקרה לשנות מן המוסכם ביניהם.

תְּבוּאָה – לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית, קִטְנִית – יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה.

וכן המקבל שדה לזרוע בה תְּבוּאָה (מיני דגן) – לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית, שמנצלת ומדלדלת את הקרקע, אך אם קיבלה לקִטְנִית – אם רוצה יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר. ואין הלכה כמותו.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת – לֹא יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן, וְאֵין לוֹ בְּקוֹרַת שִׁקְמָה.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת, פחות משבע שנים – לֹא יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן, שמנצל מאוד את כוח הקרקע, וְאֵין לוֹ זכות בְּקוֹרַת השִׁקְמָה הגדלה בשדה לקצוץ את הענפים הגדולים שלה, מפני שלוקח זמן רב עד שהם חוזרים וצומחים.

קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ לְשֶׁבַע שָׁנִים – שָׁנָה רִאשׁוֹנָה יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן, וְיֵשׁ לוֹ בְּקוֹרַת שִׁקְמָה.

אבל אם קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ לְשֶׁבַע שָׁנִים – בשָׁנָה הרִאשׁוֹנָה יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן, אם ירצה (אך לא לאחר מכן), וְיֵשׁ לוֹ בְּקוֹרַת שִׁקְמָה.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁבוּעַ אַחַת בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז – הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁבוּעַ אַחַת (שבע שנים רצופות) בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז – הרי שנת הַשְּׁבִיעִית (השמיטה) מִן הַמִּנְיָן, ולא מגיעה לו שנת זריעה אחרת במקומה.

קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז – אֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן.

אולם אם קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ, וסיכמו בלשון זו: שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז – אֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן, ומעבד את השדה שנה נוספת תמורת שנת השמיטה.

שְׂכִיר יוֹם – גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה.

שְׂכִיר יוֹם, העובד ליום אחד – גּוֹבֶה את שכרו מהמעסיק לאורך כָּל הַלַּיְלָה שלאחר יום עבודתו, ואסור למעסיק לעכבו יותר.

שְׂכִיר לַיְלָה – גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם.

שְׂכִיר לַיְלָה, העובד לילה אחד – גּוֹבֶה את שכרו כָּל הַיּוֹם שלאחר עבודתו, שחייב לשלם לו עד סוף היום.

שְׂכִיר שָׁעוֹת – גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם.

שְׂכִיר שָׁעוֹת, אם סיים את עבודתו בלילה – גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם שלאחריו.

שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ; יָצָא בַּיּוֹם – גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, יָצָא בַּלַּיְלָה – גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם.

שְׂכִיר שַׁבָּת (שבוע), שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ (שבע שנים), אם יָצָא, סיים את עבודתו, בּמהלך היוֹם – גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, ואסור לעכבו ללילה, יָצָא בּמהלך הלַּיְלָה – גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם שלאחריו.

אֶחָד שְׂכַר אָדָם, וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה, וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ", וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "לֹא תָלִין פְּעוּלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר".

אֶחָד תשלום שְׂכַר אָדָם (פועל), וְאֶחָד תשלום שְׂכַר עבודה של בְּהֵמָה, וְאֶחָד תשלום שְׂכַר כֵּלִים ששכר לשימוש – יֵשׁ בּוֹ חיוב לשלם בזמן מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" (דברים כד,טו), וְיֵשׁ בּוֹ איסור לעכבו מִשּׁוּם "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט,יג).

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ; לֹא תְּבָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

אֵימָתַי עובר בעל הבית על איסורים אלה? בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ השכיר, או מי שהשכיר הבהמה וכלים. אולם אם לֹא תְּבָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שׁוּלְחָנִי – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

וכן, אם כשתבע אותו השכיר, הִמְחָהוּ בעל הבית (נתן הוראה לשלם לשכיר על חשבונו) אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שׁוּלְחָנִי (חלפן כספים) – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, בעל הבית, אם הם לא שילמו לשכיר בזמן.

שָׂכִיר, בִּזְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, עָבַר זְמַנּוֹ – אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

שָׂכִיר התובע את שכרו בִּזְמַנּוֹ, בתוך הזמן שבו עליו לשלם לו, כגון שכיר לילה שתבע במשך היום שלאחריו, אם בעל הבית טוען ששילם לו – נִשְׁבָּע השכיר שלא קיבל, וְנוֹטֵל מבעל הבית את התשלום. אך אם תבע לאחר שעָבַר זְמַנּוֹ, ובעל הבית טוען ששילם בזמן – אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, שאין אדם חשוד שהלין את השכר. אמנם, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ ולא שילם לו – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

גֵּר תּוֹשָׁב – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ", וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם "לֹא תָלִין פְּעוּלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר".

שכיר שהוא גֵּר תּוֹשָׁב – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מצוות עשה של "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ", וְאולם אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מצוות לא תעשה של "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר".

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ – לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּחוּץ תַּעֲמוֹד".

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, וכשהגיע הזמן ולא פרע לו את החוב, רוצה ליטול ממנו חפץ כמשכון – לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ (לא ייטול ממנו משכון) בעצמו אֶלָּא בְּאמצעות בֵית הדִּין. וְלֹא יִכָּנֵס שליח בית הדין לְבֵיתוֹ של הלווה לִטֹּל מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה" (דברים כד,י–יא).

הָיָה לוֹ שְׁנֵי כֵלִים – נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד. וּמַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה, וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה בַּיּוֹם.

אם הָיָה לוֹ שְׁנֵי כֵלִים כמשכון, והלווה זקוק להם לשימושו, אחד ביום ואחד בלילה, כגון מחרשה וכר לשינה – נוֹטֵל המלווה בכל פעם אֶחָד מהם, וּמַנִּיחַ (ומשאיר) אֶחָד ללווה, וּמַחֲזִיר ללווה אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה ומשאיר אצלו את המחרשה, וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה מחזיר בַּיּוֹם ולוקח את הכר.

וְאִם מֵת – אֵינוֹ מַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.

וְאִם מֵת הלווה – אֵינוֹ מַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו את המשכון בלילה או ביום כדי להשתמש בו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּמִשְּׁלשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכְרוֹ בְּבֵית דִּין.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף ללווה עַצְמוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּמִשְּׁלשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכְרוֹ בּרשות בֵית הדִּין וגובה מהם את חובו.

אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַחֲבוֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה".

אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (דברים כד,יז).

הַחוֹבֵל אֶת הָרֵחַיִם – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְחַיָּיב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב".

הַחוֹבֵל (ממשכן) אֶת הָרֵחַיִם שטוחנים בהם חיטים, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה המפורש בתורה, וְחַיָּיב פעמיים מלקות מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב" (דברים כד,ו), 'רחיים' היא האבן התחתונה ו'רכב' היא האבן הרוכבת עליה.

וְלֹא רֵחַיִם וָרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל".

ומוסיפים: וְלֹא רֵחַיִם וָרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ שאסור לקחת כמשכון, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ אסור לקחת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (שם).