הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכוֹפָן. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן – יָזוּן, לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה – יְסַפֵּק, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לעבוד אצלו וְאָמַר לָהֶם לאחר מכן לְהַשְׁכִּים מוקדם בבוקר וּלְהַעֲרִיב, לעבוד עד מאוחר – מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בו הפועלים שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכוֹפָן (להכריחם). וכך לגבי המזון, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן את הפועלים כתוספת לשכר – יָזוּן, ואם נהגו לְסַפֵּק בּמיני מְתִיקָה – יְסַפֵּק; הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ: "צֵא שְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים". הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ: "בְּנִי, אֲפִילּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ – לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בִּמְלָאכָה צֵא וֶאֱמוֹר לָהֶם: "עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבָד"".

מסופר: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ: "צֵא שְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים". הָלַךְ הבן ושכר פועלים וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת בלי לפרט מה נכלל בכך. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו וסיפר לו, אָמַר לוֹ: "בְּנִי, אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ – לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שלא נתת להם מזונות כראוי להם, לפי שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וראויים לכל כבוד. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ עדיין בִּמְלָאכָה, צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם: הרי אני שוכר אתכם "עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם תביעה עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבָד"", שהיא סעודה פשוטה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר להם זאת, שכן הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה, וברור, שכוונתו הייתה לסעודה פשוטה כמקובל. והלכה כמותו.

וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה:

וְאֵלּוּ הפועלים שאוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה, ממה שהם עובדים בו:

הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע – עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בְּדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

הָעוֹשֶׂה מלאכה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה של אותו יבול, כגון לאכול ענבים בשעת בציר ענבים, וכן העובד בְדבר התָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, כגון תאנים שנקטפו, והוא עוסק בייבוש שלהם, אבל רק עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ בשדה, והוא מוכן להובלה לבית. ורק בְדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ יש זכות אכילה.

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין:

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין ממה שהם עובדים בו:

הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע – מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ; וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

הָעוֹשֶׂה מלאכה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, אך בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה של הפירות, כגון כאשר עוסק בניכוש עשבים, וכן העושה ביבול תָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע – מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, כגון תאנים שיובשו, והוא מוביל אותן לשוק, וכן העושה בְדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, כגון העושה גבינה, בין קודם גמר המלאכה ובין לאחריה, בכל אלה אינו זכאי לאכול מהיבול.

הָיָה עוֹשֶׂה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו, בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו, אֲפִילּוּ בִּכְתֵפוֹ – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל.

הָיָה הפועל עוֹשֶׂה מלאכה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו, כגון שעומד במקום; או שעושה בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו, כגון שדש תבואה או דורך ענבים ליין, ואֲפִילּוּ עושה מלאכה בִּכְתֵפוֹ בלבד, שנושא פירות ממקום למקום – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מהפירות.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אינו זכאי לאכול עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בפירות מלאכה שהיא בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, כפי שנאמר לגבי בהמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה,ד), והשור דש את התבואה, כאשר הוא מהלך עליה על ארבע, בידיו וברגליו. ואין הלכה כמותו.

הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים, בַּעֲנָבִים – לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים. אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל.

פועל בשעה שהָיָה עוֹשֶׂה מלאכה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים שבאותו שדה, וכשעושה מלאכה בַּעֲנָבִים – לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים. אֲבָל מותר לו להיות מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ מאכילת פירות שהוא עוסק בהם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם פירות הַיָּפוֹת שהוא חפץ לאכול, וְאוֹכֵל מהן.

וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ: פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמֶן לְאוֹמֶן, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת,

וְכוּלָּן, כל הפועלים שהותרו באכילת פירות, לֹא אָמְרוּ שהם זכאים לאכול מדין התורה אֶלָּא בִּשְׁעַת המְלָאכָה ממש, אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים, כדי שלא לגרום להם הפסד, שיפסיקו הפועלים באמצע, וייעצר רצף העבודה, אָמְרוּ חכמים: פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בִּזמן הֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן (משורה לשורה), כלומר לאחר שסיימו לבצור שורת גפנים, והם עוברים לשורה האחרת; וכן פועלים שמוליכים ענבים מן הכרם אל הגת, אוכלים דווקא בַּחֲזִירָתָן מִן הַגַּת אל הכרם.

וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת.

אגב כך מוסיפים: וּבַחֲמוֹר הנושאת משא של פירות, מאפשרים לה לאכול מן הפירות שעליה גם כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת, כשפורקים ממנה את משאה, אך לא לאחר מכן.

אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישׁוּת אֲפִילּוּ בְּדִינָר, וְכוֹתֶבֶת אֲפִילּוּ בְּדִינָר.

אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישׁוּת שהוא עוסק בה, אֲפִלּוּ בְּשווי דִינָר כסף, וְכן אוכל כוֹתֶבֶת (תמר) אֲפִלּוּ בְּדִינָר.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין, אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָּן וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין מצד הדין, אֲבָל מוסיפים, שמְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם עצה טובה, שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָּן וִיהֵא סוֹתֵם בכך אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו מלהתפרנס, שלא ישכרו אותו לעבודה. והלכה כחכמים.

קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת.

קוֹצֵץ (קוצב) אָדָם עם מעסיקו תוספת שכר עַל יְדֵי (בעבור, בשם) עַצְמוֹ, בתמורה לכך שלא יממש את זכותו לאכול מן הפירות בזמן העבודה, וכן קוצץ עַל יְדֵי (בעבור) בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים או עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים או עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שלא יאכלו, ומעסיקם יוסיף על השכר – מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לוותר על זכותם לאכול.

אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְּהֶמְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת.

אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְּהֶמְתּוֹ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לוותר על זכותם, ונמצא שגוזל אותם מן הזכות שציוותה עליה התורה.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. אִם לֹא הוֹדִיעָן – פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת מלאכה בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, באילן בשנתו בשנה הרביעית, שפירותיו אסורים באכילה, עד שיעלה אותם לירושלים או שיפדה אותם – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ מן הפירות. ואִם לֹא הוֹדִיעָן מראש, שמדובר בנטע רבעי – פּוֹדֶה את הפירות וּמַאֲכִילָן, כלומר מאפשר לפועלים לאכלם.

נִתְפָּרְסוּ עִיגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. אִם לֹא הוֹדִיעָן – מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן.

אם לאחר שעשה עיגולי דבלה מן התאנים שלו, וכבר נגמרה מלאכתם, נִתְפָּרְסוּ (התפרקו) עִיגּוּלָיו, וצריך לחזור ולדחוס את התאנים לעיגול; או אם לאחר שמילא חביות ביין, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו, וצריך לחזור ולסתמן, והוא שוכר פועלים לשם כך – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ מן הדבלה או מן היין, שכיוון שכבר נגמרה מלאכתם, התחייבו במעשרות ואסורים באכילה, עד שיעשר אותם. ואִם לֹא הוֹדִיעָן מראש, שמדובר בעיגולי דבלה או בחביות שכבר התחייבו במעשר – מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן.

שׁוֹמְרֵי פֵירוֹת אוֹכְלִין מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, אֲבָל לֹא מִן הַתּוֹרָה.

שׁוֹמְרֵי פֵירוֹת אוֹכְלִין מהפירות מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, כלומר כך המנהג הנפוץ, והוא מחייב את כולם, אֲבָל לֹא מִן הַתּוֹרָה.

אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן: שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר.

אַרְבָּעָה סוגי שׁוֹמְרִין הֵן: שׁוֹמֵר חִנָּם, שאינו מקבל כל תמורה עבור שמירת החפץ, וְהַשּׁוֹאֵל חפץ מחברו כדי להשתמש בו, נוֹשֵׂא שָׂכָר, שמקבל שכר בעבור שמירתו, כמו רועה, וְהַשּׂוֹכֵר חפץ כדי להשתמש בו.

שׁוֹמֵר חִנָּם – נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל.

ואלו דיניהם: שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, שעל כל מקרה שאירע לפיקדון, נשבע, שכך היה, ופטור מלשלם (חוץ ממקרה שבו התרשל, והוא חייב על כך, ככל אדם שגרם ברשלנותו נזק לרכוש חברו).

וְהַשּׁוֹאֵל – מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל.

וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל, שבכל מקרה הוא חייב להחזיר את החפץ או לשלם בעבורו, אפילו כאשר אירע הדבר באונס.

וְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר – נִשְׁבָּעִים עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה.

וְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִים עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, שאם אירע אונס כזה לבהמה, הם נשבעים ופטורים מלשלם, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה.

זְאֵב אֶחָד – אֵינוֹ אוֹנֶס, שְׁנֵי זְאֵבִים – אוֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, אַף זְאֵב אֶחָד – אוֹנֶס.

זְאֵב אֶחָד שמתנפל על עדר או על בהמה – אֵינוֹ אוֹנֶס, לפי שיכול הרועה, שומר השכר, לגרשו. אבל אם שְׁנֵי זְאֵבִים התנפלו וטרפו – הרי זה אוֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, כשהזאבים מסתובבים בכל מקום ותוקפנים במיוחד – אַף זְאֵב אֶחָד נחשב אוֹנֶס. ואין הלכה כדבריו.

שְׁנֵי כְלָבִים – אֵינוֹ אוֹנֶס.

שְׁנֵי כְלָבִים – אֵינוֹ אוֹנֶס.

יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מֵרוּחַ אַחַת – אֵינוֹ אוֹנֶס, מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת – אוֹנֶס.

החכם יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי מֵאִיר: אם באו שני הכלבים מֵרוּחַ אַחַת – אֵינוֹ אוֹנֶס, ואם מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת – זהו אוֹנֶס, שהרי אינו יכול להתגונן כראוי, ופטור מלשלם.

הַלִּסְטִם – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס.

הַלִּסְטִם (שודד) ששדד בהמות – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס.

הָאֲרִי וְהַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס.

הָאֲרִי וְהַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ שתקפו בהמות – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס.

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים – אֵינוֹ אוֹנֶס.

ומוסיפים: אֵימָתַי נחשבים כל אלה כאונס לפטור את הרועה בשכר? בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן למקום המרעה הרגיל, אֲבָל אִם הוֹלִיכָן הרועה את בהמות לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים – אֵינוֹ אוֹנֶס, שהרי מעשיו גרמו.

מֵתָה כְּדַרְכָּהּ – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. סִגְּפָהּ וּמֵתָה – אֵינוֹ אוֹנֶס.

אם מֵתָה הבהמה כְּדַרְכָּהּ (מעצמה) ברשות הרועה – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. אך אם הרועה סִגְּפָהּ (עינה אותה) ברעב וכדומה, וּמֵתָה – אֵינוֹ אוֹנֶס.

עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וּמֵתָה – אֵינוֹ אוֹנֶס.

עָלְתָה הבהמה מעצמה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה משם ומתה – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. אך אם הֶעֱלָהּ אותה הרועה לְרָאשֵׁי צוּקִין, וְנָפְלָה וּמֵתָה – אֵינוֹ אוֹנֶס.

מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה, וְהַשּׁוֹאֵל – לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר – לִהְיוֹת פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעָה וּמִלְּשַׁלֵּם.

מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם מראש עם המפקיד לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה, וְהַשּׁוֹאֵל יכול להתנות לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם על מה שיקרה לבהמה. וכן נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר יכולים להתנות עם הבעלים לִהְיוֹת פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעָה במקרי אונס, וּמִלְּשַׁלֵּם על גנבה ואבדה.

כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תְּנָאוֹ בָּטֵל.

כָּל הַמַּתְנֶה עם חברו עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שהם ינהגו ביניהם באופן אחר, כגון שקידש אישה על מנת שלא יפרנס אותה, שהוא חובה מן התורה – תְּנָאוֹ בָּטֵל, והמעשה שביניהם חל רק על פי הכתוב בתורה.

וְכָל תְּנַאי שֶׁיֵּשׁ מַעֲשֶׂה בִּתְחִלָּתוֹ – תְּנָאוֹ בָּטֵל.

וְכָל תְּנַאי שֶׁיֵּשׁ מַעֲשֶׂה בִּתְחִלָּתוֹ, שעשו את מעשה המכירה לפני התנאי, כגון שמכר בית ורק אחר כך אמר, שהמכירה בתנאי שייתן לו סכום מסוים – תְּנָאוֹ בָּטֵל, והמכירה תקפה ללא תנאי.

וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ – תְּנָאוֹ קַיָּים.

וְכָל תנאי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמוֹ בְּסוֹפוֹ, שהוא ניתן לביצוע בעתיד, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ לפני שנעשה המעשה, כגון שמכר את הבית על תנאי שהקונה ייתן לו סכום של כסף לאחר זמן – תְּנָאוֹ קַיָּם, ואם לא יתקיים התנאי, תתבטל המכירה. אבל תנאי דמיוני, שאינו ניתן לביצוע – הוא חסר תוקף, והמעשה קיים.