אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית?

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ האסור מהתורה, וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית האסורה מדברי חכמים?

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ? הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ.

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ? הַמַּלְוֶה סֶלַע, ארבעה דינרים, על מנת שיפרע לו בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, או המלווה סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ סאים חיטים שיפרע לו, – הרי זה אסור מהתורה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ (מחסר) את רכוש הלווה, ועובר על האיסור: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל" (דברים כג,כ).

וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית? הַמַּרְבֶּה בְּפֵירוֹת. כֵּיצַד? לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר; עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ: "תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִיקַּח בָּהֶן יַיִן". אָמַר לוֹ: "הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן", וְיַיִן אֵין לוֹ.

וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית שאסרו חכמים? הַמַּרְבֶּה בְּפֵירוֹת, שאדם מרבה את ממונו בדרך מסחר של פירות. כֵּיצַד? באיזה אופן הדבר אסור? לָקַח הֵימֶנּוּ (קנה ממנו) חִטִּין בְּדִינַר זָהָב, עשרים וחמישה דינרי כסף, בעבור הַכּוֹר של חיטים שייתן לו בעתיד, וְכֵן היה הַשַּׁעַר (המחיר בשוק) באותה שעה. לאחר זמן עָמְדוּ חִטִּין בִּמחיר שְׁלשִׁים דִּינָרִין כסף לכור. באופן זה מותר הדבר, שהרי כבר קנה ממנו את החיטים. אך אם אָמַר לוֹ הקונה: "תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן (בכסף שאקבל תמורתן) יַיִן". אָמַר לוֹ המוכר שרצה להשאיר את החיטים אצלו: "הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים דינרים, כשווים עתה, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן", אתן לך יין ששווה עכשיו שלושים דינרים, וְיַיִן אֵין לוֹ למוכר כעת ברשותו – הסכם כזה אסרו חכמים, מכיוון שלא מכר לו יין אלא רק קיבל אפשרות לדחות את פירעון החוב, ואם היין יתייקר, יפרע לו יותר מגובה החוב, והרי זה כמין ריבית.

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ של הלווה בחִנָּם, וְאף לֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ את חצרו בְּפָחוֹת מן המחיר המקובל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נחשב רִבִּית, שמקבל ממנו רווח נוסף מעבר לפירעון החוב.

מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר.

מַרְבִּין, מותר להוסיף תשלום, עַל הַשָּׂכָר (שכירות), כאשר המשכיר מקבל את כספו לאחר זמן, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר, כאשר המוכר מקבל את כספו לאחר זמן.

כֵּיצַד? הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ: "אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי – הֲרֵי הוּא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ – בְּסֶלַע לַחֹדֶשׁ" – מוּתָּר.

כֵּיצַד? הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ: "אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי תשלום לשנה מראש, הֲרֵי הוּא מושכר לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם תיתן לי שכר שֶׁל כל חֹדֶשׁ בְּאותו חֹדֶשׁ, יהיה המחיר בְּסֶלַע לַחֹדֶשׁ", שהם שנים עשר סלעים לשנה – מוּתָּר הדבר, ואין זה נחשב כריבית, כאשר המשכיר מרוויח בגלל עיכוב דמי השכירות.

מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: "אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי – הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגּוֹרֶן – בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה" – אָסוּר.

אבל אם מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: "אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי את התשלום, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּאֶלֶף זוּז, ואִם תשלם לשעת הגּוֹרֶן, בשלב מאוחר יותר, הרי מחירה בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה (אלף ומאתיים זוז)" – אָסוּר משום ריבית.

מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ: "אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטוֹל אֶת שֶׁלְּךָ" – אָסוּר.

מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ הקונה מִקְצָת מהדָּמִים, והוסכם, כי מאותה שעה השדה שייך לקונה, וְאָמַר לוֹ המוכר לקונה: "אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא את יתרת המָעוֹת, וְטֹל אֶת השדה שֶׁלְּךָ" – אָסוּר המוכר לאכול מן הפירות של השדה, שהרי השדה של הקונה, ויש בכך ריבית על עיכוב התשלום.

הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: "אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי" – הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ.

אם הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, ששדה של הלווה משמשת כמשכון להלוואה, וְכך אָמַר לוֹ: "אִם אִי (אין) אַתָּה נוֹתֵן לִי את החוב מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא, השדה, שֶׁלִּי" ולא פרע – הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ.

וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים.

וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה בהלוואותיו עַל פִּי דעת חֲכָמִים.

אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִיקַּח בָּהֶן פֵּירוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל.

אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, אסור לתת סחורה לחנווני, כדי שיעסוק במכירה, ויתחלקו ברווחים ובהפסדים, שבעסקה כזו נהוג, שמחצית מן הקרן נחשבת כשייכת לבעל הסחורה, ומחצית לחנווני, ונמצא, שהחנווני משלם בעבודתו במחצית של בעל הסחורה תמורת המחצית שקיבל בהלוואה. וְכן לֹא יִתֵּן אדם מָעוֹת לחברו כדי לִיקַּח (לקנות) בָּהֶן פֵּרוֹת ולעשות בהם סחורה לְמַחֲצִית שָׂכָר, שנמצא, שהמקבל טורח במחצית השייכת לנותן, כתמורה לכך שהלווה לו, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ הנותן למקבל את שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל עבור טרחתו בחצי שלו.

אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה,

בדומה לכך, אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין (תרנגולות) לדגור על ביצים שמביא חברו לְמֶחֱצָה, כדי לחלוק באפרוחים שיבקעו מהם, מפני שהוא דואג לזון אותם עד שיגדלו, תמורת מחצית הביצים שקיבל לחלקו כהלוואה;

וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָיחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ.

וְאֵין שָׁמִין את שווים של עֲגָלִין וּסְיָיחִין כשנותנים אותם לאדם שיגדלם, לְמֶחֱצָה, כדי לחלוק עם הבעלים במה שהתווסף בשווים מזמן השומה או בהפסד, אם ימותו; מפני שהוא מגדל וזן את חלקו של הנותן תמורת החלק שלו שקיבל כהלוואה. אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ בעל הביצים או בעל העגלים את שְׂכַר עֲמָלוֹ ואת מְזוֹנוֹ שנתן לבעלי החיים.

אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָיחִין לְמֶחֱצָה,

אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָיחִין לְמֶחֱצָה, כדי שיחלקו ברווחים, ללא תנאי שאם ימותו, יצטרך לשלם לנותן מחצית. שבאופן זה לא נחשב הדבר שקיבל חלק מהם בהלוואה, ולכן הטרחה בהם אינה נחשבת כריבית.

וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁין. וַחֲמוֹר – עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת.

אגב כך, מעירים, כמה זמן היה נהוג בעסקה כזו לגדל את העגלים והסייחים: וּמְגַדְּלִין אוֹתָן את העגלים עַד שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁין, בני שלוש שנים, וַחֲמוֹר מגדלים אותו עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת, שיוכל לטעון עליו משא.

שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, לְמֶחֱצָה.

שָׁמִין, מעריכים את שווים, של פָּרָה וַחֲמוֹר, וְכן כָל דָּבָר (בעל חיים) שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מלאכה וְאוֹכֵל, לְמֶחֱצָה, נותנים אותם למי שמטפל בהם על מנת לחלוק ברווחים ובוולדות או בהפסדים. שכן במקרה זה, הטיפול בבהמה אינו נחשב כריבית שהוא משלם על החלק שקיבל בהלוואה, מפני שהוא עושה זאת תמורת המלאכה שהבהמה עושה בעבורו בינתיים.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלוֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד – חוֹלְקִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל – יְגַדְּלוּ.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלוֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד בסמוך ללידתם – חוֹלְקִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ המקבלים לְגַדֵּל אותם פרק זמן מסוים – יְגַדְּלוּ אותם כמנהג.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ,

ובעניין זה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ, ואין צריך לשלם על הטיפול בעגל. ואין הלכה כמותו.

וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית.

וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית, החוכר שדה ומתחייב לתת לבעלים כמות מסוימת של יבול, יכול ללוות כסף מהבעלים כדי להשקיע בשדה ולהתחייב לתת לו כמות גדולה יותר של יבול, מפני שהוא נחשב כאילו חוכר ממנו שדה משובח יותר, שמחיר החכירה שלו גבוה יותר.

אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.

אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, אין מקבלים צאן לטפל בו ולהתחלק ברווחים, כאשר המקבל מתחייב להחזיר את הצאן או את ערכו, כפי שהוא עכשיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא איסור רִבִּית לשתף את הנותן ברווחים, שהרי הצאן נמצא אצלו במעין הלוואה.

אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם. וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב.

אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם, שכן אין לגביהם איסור ריבית, וְכן לוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, כפי שנאמר בתורה: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (דברים כג,כא). וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב, גוי שחי בארץ ישראל וקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה.

מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל.

מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל לישראל אחר בריבית, מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי שלווה בריבית, מִדַּעַת הַנָּכְרִי, שאז הנכרי הוא המלווה בריבית לישראל השני, אֲבָל לֹא מִדַּעַת היִשְׂרָאֵל, בלא ידיעת הנכרי.

אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר. יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה.

אֵין פּוֹסְקִין, קובעים מחיר ומשלמים מראש, עַל הַפֵּירוֹת לקבל אותם, לאחר שיגיעו מן השדה, עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר, שיהיו פירות בשוק, ויתפרסם מחירם. משום שקודם לכן נראה הדבר כמתן הלוואה נושאת רווחים, אם יהיה מחירם גבוה יותר. אבל אם כבר יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין, משלמים מראש, ונחשב הדבר, כאילו הוא מקבל אותם כבר עכשיו, ואם יעלה מחירם, הרי התייקרו אצלו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין פירות לָזֶה שמכר לו – יֵשׁ לָזֶה, לאדם אחר, ויכול המוכר להשיגם בקלות.

הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים – פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ בַּכִּבְשָׁן.

אם הָיָה הוּא, המוכר, תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים (ראשון הקוצרים) – פּוֹסֵק עִמּוֹ מחיר ומשלם לו בעבור גרעיני חיטה, עַל הַגָּדִישׁ, כאשר התבואה רק נאספה, ועדיין לא דש אותה. וְכן פוסק מחיר ליין עַל הֶעָבִיט (כלי איסוף) שֶׁל עֲנָבִים, לפני שדרך את הענבים, וְכן פוסק מחיר לשמן עַל הַמַּעֲטָן (כלי צבירה) שֶׁל זֵיתִים. ופוסק עם יוצר קדרות חרס עַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר (כדורי חומר שמהם מייצר קדרות), ומשלם מראש עַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ, משעה ששיקע את האבנים בַּכִּבְשָׁן כדי לעשות מהם את הסיד; שכיוון שהמוצר במצבו הגולמי מצוי כבר ביד היצרן, הרי זו קנייה שאינה דומה להלוואה.

וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה.

וכן פוֹסֵק עִמּוֹ מחיר ומשלם לו מראש עַל הַזֶּבֶל בכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה, שכן ניתן תמיד להשיגו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. ואין הלכה כרבי יוסי.

וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ.

וּבכל המקרים שמותר לפסוק מראש, אף שהשער אינו ידוע, צריך לפרש, שפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, כלומר כשער הזול, שאם ירד המחיר, יקבל ממנו כמות גדולה יותר, לפי הכסף ששילם לו מראש.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר: "תֵּן לִי כָּזֶה, אוֹ תֵּן לִי מָעוֹתָי".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ מתחילה כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ (הזול), יָכוֹל לוֹמַר למוכר לאחר שירד מחיר הסחורה: "תֵּן לִי כָּזֶה לפי המחיר הזול שיש עכשיו, אוֹ תֵּן לִי מָעוֹתָי" בחזרה. ואין הלכה כמותו.

מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכוֹל.

מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו, המגדלים תבואה בשדה שלו תמורת אחוזים מן התבואה, גרעיני חִטִּין בְּגרעיני חִטִּין לְצורך זֶרַע, ולאחר שתיקצר התבואה, יפרעו לו אותה כמות חיטים (בנוסף לאחוז המגיע לו לפי הסכם האריסות), אף אם מחירם יעלה. אֲבָל לֹא ילווה להם חיטים בחיטים על מנת לֶאֱכוֹל, שאם יעלה מחירם, הרי זו ריבית.

שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, בְּיוֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְּזוֹל וְהוּקְרוּ – נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵּן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.

והוצרכו חכמים לומר הלכה זו, כיוון שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, והיה נוהג שבכל מקרה, בין אם כשהלווה להם היו בְּיוֹקֶר וְאחר כך הוּזְלוּ, אוֹ כשהלווה להם היו בְּזוֹל וְהוּקְרוּ – נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל. שאם הוזלו החיטים, גבה מהם רק את הכמות שהלווה להם, ואם התייקרו החיטים גבה מהם חיטים על פי המחיר הראשון, כלומר בכמות פחותה. וְלֹא נהג כך מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵּן, שהרי הלווה להם לצורכי זריעה, ומותר היה לו לגבות את הכמות המלאה, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.

לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: "הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּים, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ לַגּוֹרֶן". אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: "הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי", אוֹ: "עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ".

לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: "הַלְוֵינִי כּוֹר (שלושים סאה) גרעיני חִטִּין, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ בחזרה כור חיטים, לכשיגיע זמן הגּוֹרֶן", לאחר שידושו את השיבולים ויוציאו מהם את החיטים. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: "הַלְוֵינִי חטים עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ", שיש ברשותי חיטים כדי לפרוע.

וְהִלֵּל אוֹסֵר.

וְהִלֵּל אוֹסֵר אפילו באופן כזה.

וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָּמִים; שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים, וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית.

וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָּמִים, שתקצוב מחיר לכיכר, כדי שתפרע לה בסכום זה בדיוק, שֶׁמָּא עד שתחזיר לה, יוֹקִירוּ חִטִּים, ובעקבותיהן מחיר הלחם, וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי איסור רִבִּית.

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: "נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ", "עֲדוֹר עִמִּי וְאֶעְדּוֹר עִמְּךָ", וְלֹא יֹאמַר לוֹ: "נְכּוֹשׁ עִמִּי וְאֶעְדּוֹר עִמְּךָ", "עֲדוֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ".

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: "נַכֵּשׁ עשבים עִמִּי בשדה שלי, וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ בתמורה", או "עֲדוֹר עִמִּי, וְאֶעְדּוֹר עִמְּךָ", שזו תמורה שוות ערך. וְאולם לֹא יֹאמַר לוֹ: " נְכּוֹשׁ עִמִּי היום, וְאֶעְדֹּר עִמְּךָ מחר", או: "עֲדוֹר עִמִּי היום וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ מחר", שהתמורה אינה שוות ערך, ולעתים ערך הפירעון עולה על מה שקיבל, וזהו כעין ריבית.

כָּל יְמֵי גָרִיד – אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה – אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ: "חֲרוֹשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד, וַאֲנִי אֶחֱרוֹשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה".

וכאשר התירו לעשות הסכם עבודה תמורת עבודה מקבילה, הרי זה דווקא באותה עונה. ולעניין זה, כָּל יְמֵי גָרִיד (עונת הקיץ היבשה) נדונים כאֶחָד, וכן כָּל יְמֵי רְבִיעָה (ימות הגשמים) נחשבים כאֶחָד. אבל לֹא יֹאמַר לוֹ: "חֲרוֹשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד, וַאֲנִי אֶחֱרוֹשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה", שערך העבודה בעונה אחרת שונה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מוּקְדֶּמֶת, וְיֵשׁ רִבִּית מְאוּחֶרֶת. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְוֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: "בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי" – זוֹ הִיא רִבִּית מוּקְדֶּמֶת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מוּקְדֶּמֶת, וְיֵשׁ רִבִּית מְאוּחֶרֶת, וגם הן אסורות. כֵּיצַד? נָתַן אדם עֵינָיו (תכנן) לִלְוֹת הֵימֶנּוּ (ממנו) מחברו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ מתנה וְאוֹמֵר: "מתנה זו היא בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי - זוֹ הִיא רִבִּית מוּקְדֶּמֶת".

לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר: "בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלִי" – זוֹ הִיא רִבִּית מְאוּחֶרֶת.

ואם לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ אחר כך מתנה וְאָמַר: "מתנה זו אני שולח לך בִּשְׁבִיל (בגלל) מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלִי", שלא עשית בהם רווחים שיכולת לעשות - זוֹ הִיא רִבִּית מְאוּחֶרֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים; לֹא יֹאמַר לוֹ: "דַּע כִּי בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ איסור רִבִּית אפילו בדְבָרִים (דיבורים), כגון שלֹא יֹאמַר לוֹ הלווה למלווה, כהכרת טובה על הלוואתו: "דַּע כִּי בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי", כאשר הוא יודע, שהמלווה מעוניין במידע זה.

וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה:

וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּאיסורי 'לֹא תַעֲשֶׂה' בהלוואה בריבית:

הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים.

הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב שמתחייב לפרוע במקום הלווה, וְהָעֵדִים הרואים את ההלוואה כדי להעיד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר הכותב את השטר.

עוֹבְרִים מִשּׁוּם "לֹא תִתֵּן", וּמִשּׁוּם "בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ", וּמִשּׁוּם "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה", וּמִשּׁוּם "וְלֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", וּמִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'".

והם עוֹבְרִים כל אחד לפי עניינו על העבירות הבאות: מִשּׁוּם "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ" (ויקרא כה,לז), וּמִשּׁוּם "בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (ויקרא כה,לו), וּמִשּׁוּם "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה" (שמות כב,כד), וּמִשּׁוּם "וְלֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שם), וּמִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה" (ויקרא יט,יד).