הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב.

כאשר אנשים מחליפים ביניהם מטבעות זהב תמורת מטבעות כסף, הַזָּהָב נחשב 'סחורה', והוא קוֹנֶה אֶת מטבעות הַכֶּסֶף, כלומר כאשר בעל הכסף מושך את הזהב לרשותו, נגמר הקניין, והוא חייב לשלם את הכסף לבעל הזהב, ואינם יכולים לחזור בהם. וְאולם הַכֶּסֶף נחשב כתשלום בלבד, והוא אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב, אלא גם אם נתן את הכסף לבעל הזהב, יש עדיין אפשרות לחזור מהעסקה, כל עוד לא משך בעל הכסף את הזהב לרשותו.

הַנְּחוֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַנְּחוֹשֶׁת.

וכך, הַנְּחוֹשֶׁת נחשבת 'סחורה' וקוֹנָה במשיכתה אֶת הַכֶּסֶף, שהוא נחשב התשלום עבורה, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה במשיכתו אֶת הַנְּחוֹשֶׁת.

מָעוֹת הָרָעוֹת קוֹנוֹת אֶת הַיָּפוֹת, וְהַיָּפוֹת אֵינָן קוֹנוֹת אֶת הָרָעוֹת.

וכך, מָעוֹת הָרָעוֹת (הגרועות) הן 'סחורה' וקוֹנוֹת אֶת הַיָּפוֹת (הטובות) שהן מוגדרות כתשלום, וְאילו הַיָּפוֹת אֵינָן קוֹנוֹת אֶת הָרָעוֹת.

אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת אֲסִימוֹן.

אֲסִימוֹן (מטבע ללא צורה טבועה) הוא 'סחורה' וקוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת אֲסִימוֹן.

מִטַּלְטְלִין קוֹנִים אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין.

ובכלל: מִטַּלְטְלִין קוֹנִים במשיכתם אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה.

ומוסיפים, זֶה הַכְּלָל בעניין קניין חליפין של מיטלטלין, שאינם מטבעות: כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה, שכאשר אין מטבעות בעסקה, אלא החלפת סחורה, משיכת המיטלטלין בידי צד אחד קונה לגמרי את המיטלטלין לצד השני, והם שלו.

כֵּיצַד?

כֵּיצַד מתקיים מה ששנינו לעיל, שמיטלטלין קונים את המטבע, והמטבע אינו קונה את המיטלטלין?

מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת, וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

מָשַׁךְ הקונה הֵימֶנּוּ (ממנו), מן המוכר, פֵּירוֹת ועדיין לֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת תמורתן, אֵינוֹ יָכוֹל אחד מהם לַחֲזֹר בּוֹ מן העסקה.

נָתַן לוֹ מָעוֹת, וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ: מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָּגָה – הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ.

אבל אם נָתַן לוֹ הקונה למוכר מָעוֹת ועדיין לֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ את הפֵּירוֹת – יָכוֹל כל אחד מהם לַחֲזֹר בּוֹ מן העסקה. אֲבָל אָמְרוּ חכמים: מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָּגָה, הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ, שאף שבית דין אינו יכול לכפות עליו, הוא ייענש בידי שמים על הפרת דבריו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר: כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כלומר, לאחר שהקונה נתן כסף למוכר ועדיין לא משך את הפירות לרשותו – המוכר שבידו נמצאים הפירות וגם הכסף שקיבל יכול לחזור בו. אבל הקונה אינו יכול לחזור בו ולדרוש את כספו בחזרה במקום הפירות. ואין הלכה כרבי שמעון.

הָאוֹנָאָה – אַרְבָּעָה כֶּסֶף, מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לַמֶּקַח.

הָאוֹנָאָה, שבגללה רשאי הקונה לחזור בו, היא בשווי אַרְבָּעָה מעות כֶּסֶף, מתוך עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מעות כֶּסֶף השוות לַסֶּלַע (מטבע כסף ששוויו ארבעה דינרים), כך שחריגת המחיר היא שְׁתוּת (שישית) לַמֶּקַח.

עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר?

עַד מָתַי מוּתָּר לקונה שנפגע באונאה כזו לְהַחֲזִיר את המקח למוכר?

עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.

עַד כְּדֵי הזמן שֶׁיַּרְאֶה הקונה את המקח לַתַּגָּר (סוחר) אוֹ לִקְרוֹבוֹ המבין יותר ממנו בטיב ובמחיר. אבל לאחר זמן זה אינו יכול לחזור בו.

הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמֹנָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לַמֶּקַח; וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד. אָמַר לָהֶם: כָּל הַיּוֹם מוּתָּר לְהַחֲזִיר. אָמְרוּ לוֹ: יָנִיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵנוּ. וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.

ומסופר, הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה – שְׁמוֹנָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לַמֶּקַח, שרק אם המוכר גבה סכום שגבוה בשליש מן הערך האמתי, יכול הקונה להחזיר את המקח. וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד כששמעו זאת, שבעקבות כך יפחת מספר הקונים שיוכלו להחזיר את המקח בטענה שרומו. אָמַר לָהֶם רבי טרפון: אך כָּל הַיּוֹם מוּתָּר הקונה לְהַחֲזִיר ולא רק עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. אָמְרוּ לוֹ תגרי לוד: אם כן, יָנִיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵנוּ, כפי שנהגנו עד כה, וְחָזְרוּ לְקבל את דִבְרֵי חֲכָמִים בדיני האונאה להקל ולהחמיר.

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה.

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ (הקונה) וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן דין אוֹנָאָה, שרשאים לחזור בהם, אם הונה אותם הצד שכנגד.

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט – כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר.

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה למוכר הֶדְיוֹט (אדם פשוט) – כָּךְ דין אוֹנָאָה לַתַּגָּר (סוחר) שהקונה הונה אותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין טענת אוֹנָאָה לַתַּגָּר, לפי שהוא יודע את המחיר האמתי. ואין הלכה כמותו.

מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה; רָצָה, אוֹמֵר לוֹ: "תֶּן לִי מָעוֹתַי", אוֹ: "תֶּן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי".

מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו, שהייתה הטעות לרעתו – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה; אם רָצָה, אוֹמֵר לצד השני: "תֶּן לִי בחזרה את כל מָעוֹתַי", ותתבטל העסקה, אוֹ אם רצה אומר לו: "איני מבטל את המקח, ותֶן לִי רק את מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי", המעות העודפות.

כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע חֲסֵרָה וְלֹא יְהֵא בָּהּ אוֹנָאָה?

עד כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע (מטבע כסף בשווי ארבעה דינרים) חֲסֵרָה ממשקלה, וְלֹא יְהֵא בָּהּ דין אוֹנָאָה, שמותר עדיין להשתמש בה על פי ערכה הנקוב?

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה אִיסָּרִין, אִיסָּר לְדִינָר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עד שיחסר הסלע משקל אַרְבָּעָה אִיסָּרִין, שהוא חיסרון של אִיסָּר (שם מטבע) לְדִינָר, שעשרים וארבעה איסרים בדינר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, פּוּנְדְּיוֹן לְדִינָר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עד שיחסר הסלע משקל אַרְבָּעָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, שהוא חיסרון של פּוּנְדְּיוֹן (שני איסרים) לְדִינָר, אחד חלקי שנים עשר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁמֹנָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פּוּנְדְּיוֹנוֹת לְדִינָר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עד שיחסר הסלע משקל שְׁמֹנָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, שהוא חיסרון של שְׁנֵי פּוּנְדְּיוֹנוֹת לְדִינָר, שישית, כאונאה במקח.

עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר?

עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר מטבע שהתברר שהוא חסר ממשקלו כשיעור אונאה ששנינו במשנה הקודמת?

בַּכְּרַכִּים – עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי, וּבַכְּפָרִים – עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. אִם הָיָה מַכִּירָהּ – אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת.

בַּכְּרַכִּים (ערים גדולות) – עַד שיעבור זמן כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי (חלפן כספים), שהוא בקי בכך, וּבַכְּפָרִים שאין בהם שולחני – עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, שזהו יום השוק בכפרים ובאים לשם גם אנשים הבקיאים במטבעות. ומעירים: אִם נותן המטבע הָיָה מַכִּירָהּ (את המטבע) גם לאחר זמן זה – אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ ראוי שיהא מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ (ממנו) בחזרה, וְאולם אם לא רצה לקבל, אֵין לוֹ לשני עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת.

וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה.

ומטבע שנשחקה נוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, כלומר מחלל עליו פירות מעשר שני בשווי מטבע זה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שהוא עושה שלא כראוי, שֶׁהמקפיד על שחיקת המטבע אֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה (קמצן).

הָאוֹנָאָה – אַרְבָּעָה כֶּסֶף,

הָאוֹנָאָה, שבגללה רשאי הקונה לחזור בו, היא בשווי אַרְבָּעָה מעות כֶּסֶף לסלע (מטבע בשווי ארבעה דינרים), כלומר שישית (כפי ששנינו לעיל משנה ג).

וְהַטַּעֲנָה – שְׁתֵּי כֶסֶף,

וְהַטַּעֲנָה, דין 'שבועת מודה במקצת', שאדם המודה במקצת התביעה של חברו חייב להישבע שאינו חייב יותר מכך, היא כאשר יש בתביעה ('טענה') לפחות שווי שְׁתֵּי מעות כֶסֶף.

וְהַהוֹדָאָה – שָׁוֶה פְּרוּטָה.

וְהַהוֹדָאָה במקצת, המחייבת שבועה על השאר, היא כאשר הייתה לפחות בשָׁוֶה פְּרוּטָה.

חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן:

חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן:

הַהוֹדָאָה – שָׁוֶה פְּרוּטָה,

הַהוֹדָאָה, המחייבת 'שבועת מודה במקצת', היא שָׁוֶה פְּרוּטָה, כפי שנאמר לעיל.

וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה,

וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה לפחות, ואין הקידושין חלים בפחות מכך.

וְהַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ – מָעַל,

וְהַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ בשוגג – מָעַל, שחייב לשלם מה שנהנה בתוספת חומש ולהביא קרבן.

וְהַמּוֹצֵא שָׁוֶה פְּרוּטָה – חַיָּיב לְהַכְרִיז,

וְהַמּוֹצֵא אבדה שיש בה שָׁוֶה פְּרוּטָה חַיָּיב לְהַכְרִיז ולהשיב אותה לבעליה.

וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ – יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִילּוּ לְמָדַי.

וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ לשקר שלא גזל ממנו, ואחר כך הודה – יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְמָדַי הרחוקה, אם הלך לשם הנגזל, כדי לקיים את מצוות ההשבה.

חֲמִשָּׁה חוּמְשִׁין הֵן:

חֲמִשָּׁה חוּמְשִׁין הֵן:

הָאוֹכֵל תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְהַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

מי שאינו כהן הָאוֹכֵל בשוגג תְּרוּמָה גדולה שאסורה לזרים, וכן האוכל תְרוּמַת מַעֲשֵׂר, מעשר שהלוויים נותנים מן המעשר שלהם לכהן, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, שאדם צריך להפריש מפירות שנקנו מעם הארץ, וְכן אם אכל את הַחַלָּה שמפרישים מן העיסה ונותנים לכהן, וְכן את הַבִּכּוּרִים של הפירות המובאים למקדש וניתנים לכהנים – האוכל אחד מאלה בשוגג מוֹסִיף חוֹמֶשׁ על תשלום הקרן ונותן לכהן.

וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי, פירות אילן בשנה הרביעית לנטיעתם, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מן השדה שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ על שווי הפירות.

הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ, פודה מיד ההקדש מה שהוא עצמו הקדיש – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ להקדש.

הַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

הַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ בשוגג, ומעל בקודש (ראו במשנה הקודמת) – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ לשקר (ראו במשנה הקודמת) – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ ונותן לנגזל.

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה:

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם דין אוֹנָאָה, שאם התברר, שהמחיר ששילמו בעבורם היה גבוה או נמוך – אין מי שהונו אותו זכאי לקבל בחזרה את ההפרש ולא לבטל את העסקה:

הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת.

הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת.

אֵין לָהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.

ובכל אלה יש דינים נוספים שאינם חלים עליהם: אֵין לָהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל, שהגונב אותם אינו משלם כפל, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שחייב הגונב שור או שֶׂה וטבחו או מכרו (שמות כא,לז), שאם היו הבהמות של הקדש – פטור מתשלומים אלה. וכן, שׁוֹמֵר חִנָּם, שקיבלם לשמירה, אֵינוֹ נִשְׁבָּע שלא פשע בשמירתם, וְנוֹשֵׂא (שומר) שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם, אם נגנבו או אבדו ממנו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה; וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מחלק בין סוגי קדשים ואוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, אם כאשר הקדיש בהמה לנדרו ואבדה, הוא חייב להביא אחרת במקומה; כגון כאשר הקדיש אדם בלשון: "הרי עלי קרבן", ולא ציין בהמה מסוימת – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, אם מכר אותה (כגון שנפל בה מום, ומותר לו למכור אותה). וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, כאשר נדר: "הרי זו לקרבן", שאם אבדה אינו חייב להביא אחרת, ומכר אותה, כשנפל בה מום – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה במכירתן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית – אֵין לָהֶם אוֹנָאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית – אֵין לָהֶם אוֹנָאָה, שאין להם מחירים קבועים.

אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: לֹא אָמְרוּ חכמים הראשונים אֶלָּא אֶת אֵלּוּ שמנינו בלבד. וכן הלכה.

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמֶקַח וּמִמְכָּר – כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים.

כְּשֵׁם שֶׁיש איסור אוֹנָאָה בְּמֶקַח וּמִמְכָּר, כָּךְ יש איסור אוֹנָאָה בִּדְבָרִים (בדיבור) בלבד, לצער או לרמות את חברו.

לֹא יֹאמַר לוֹ "בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה"? וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַּח.

כגון: לֹא יֹאמַר לוֹ למוכר: "בְּכַמָּה תמכור חֵפֶץ זֶה"? וְהוּא, השואל, כלל אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח (לקנות), והמוכר סבור שעומד לקנות ממנו, ולבסוף מצטער המוכר שלא קנה.

אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה – לֹא יֹאמַר לוֹ: "זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים".

או סוג אחר של אונאת דברים: אִם הָיָה אדם בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: "זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים", לא יזכיר לו את עברו.

אִם הוּא בֶּן גֵּרִים – לֹא יֹאמַר לוֹ: "זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ", שֶׁנֶּאֱמַר "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ".

או אִם הוּא בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: "זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ הנכרים", שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" (שמות כב,כ).

אֵין מְעָרְבִין פֵּירוֹת בְּפֵירוֹת, אֲפִילּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים.

אֵין מְעָרְבִין פֵּירוֹת בְּפֵירוֹת, אם ידוע שאדם מוכר פירות ממקום מסוים – אין הוא רשאי לערב בהם פירות אחרים, אֲפִילּוּ פירות חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, שאין בכך לכאורה כל הפסד לקונה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שאסור לערב חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים, שכן הישנים טובים יותר.

בֶּאֱמֶת, בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְּרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ.

ומוסיפים: בֶּאֱמֶת אמרו, הלכה מקובלת היא: בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב מין קָשֶׁה (חזק) בְּרַךְ (חלש), מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ, את היין, בתערובת זו.

אֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן, אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו.

אֵין מְעָרְבִין בכוונה שִׁמְרֵי יַיִן שיש לו בְּיַיִן שהוא רוצה למכור, אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו של היין בחבית שהוא מוכר לו ואינו צריך לסנן את היין.

מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ – לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַּחֲנוּת, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ.

מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ – לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַּחֲנוּת, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ לקונה, שיש ביין מים.

וְלֹא לַתַּגָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ.

וְלֹא ימכרנו לַתַּגָּר (סוחר), אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ, משום שיש לחשוש, שֶׁאֵינוֹ קונה אותו אֶלָּא כדי לְרַמּוֹת בּוֹ את הקונים, כאילו הוא יין נקי.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן – יַטִּילוּ.

עם זה, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן, והכול יודעים זאת – יַטִּילוּ.

הַתַּגָּר נוֹטֵל מֵחָמֵשׁ גְּרָנוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ מְגוּרָה אַחַת; מֵחָמֵשׁ גִּתּוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיטָּם אֶחָד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מִתְכַּוֵּין לְעָרֵב.

אף על פי ששנינו במשנה הקודמת, שאסור לערב פירות בפירות, הַתַּגָּר (הסוחר) נוֹטֵל תבואה מֵחָמֵשׁ גְּרָנוֹת של אנשים שונים, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ מְגוּרָה (מכולה) אַחַת; וכן נוטל יין מֵחָמֵשׁ גִּתּוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיטָּם (פיטס, חבית גדולה מאוד) אֶחָד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מִתְכַּוֵּין לְעָרֵב גרוע במשובח.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יְחַלֵּק הַחֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָן לָבֹא אֶצְלוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יְחַלֵּק הַחֶנְוָנִי קְלָיוֹת (גרעיני חיטה קלויים) וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת הבאים לקנות, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָן לָבוֹא אֶצְלוֹ, והוא מקפח על ידי כך את החנוונים האחרים. וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

וְלֹא יִפְחוֹת אֶת הַשַּׁעַר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זָכוּר לְטוֹב.

ועוד אמר רבי יהודה: וְלֹא יִפְחוֹת החנווני אֶת הַשַּׁעַר (המחיר) למכור בפחות מן המחיר המקובל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הפוחת מן המחיר זָכוּר לְטוֹב.

לֹא יָבוֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

לֹא יָבוֹר (יברור) אֶת הַגְּרִיסִין (פולים גרוסים) להוציא מהם את הפסולת, ולמכור במחיר גבוה בהרבה מכמות הפסולת שהוציא, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, משום שהקונה יכול להחליט אם הסחורה האיכותית מצדיקה את ההפרש במחיר.

וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבוֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעַיִן.

וּמוֹדִים חכמים, שֶׁלֹּא יָבוֹר את הפסולת מֵעַל פִּי מְגוּרָה שבה נמצאים הגריסים, כלומר רק מן הגריסים שלמעלה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעַיִן, שנדמה לאנשים שהכול נקי ומבורר.

אֵין מְפַרְכְּסִין, לֹא אֶת הָאָדָם, וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה, וְלֹא אֶת הַכֵּלִים.

אֵין מְפַרְכְּסִין (מייפים) בצורה מלאכותית לֹא אֶת הָאָדָם, עבד העומד למכירה, וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה, וְלֹא אֶת הַכֵּלִים, שלא להטעות את הקונים.