אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז.

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ (של המוצא), וְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז עליהן כדי להשיבן לבעלים?

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ: מָצָא פֵּירוֹת מְפוּזָּרִין, מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵילָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִיזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ: מָצָא פֵּירוֹת מְפוּזָּרִין, או מָעוֹת (מטבעות) מְפוּזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת (עומרים קטנים של תבואה) בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, במקומות שהרבים מהלכים ודורסים אותם ברגליהם, וְכן עִגּוּלֵי דְבֵילָה (תאנים מיובשות דחוסות יחד בצורת עיגול), או כִּכָּרוֹת לחם שֶׁל נַחְתּוֹם (אופה), מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל חתיכות דָּגִים, וכן חֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִיזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן (ממקום הגז) ללא עיבוד נוסף, וַאֲנִיצֵי (גבעולי) פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת (חתיכות) שֶׁל צמר צבוע אַרְגָּמָן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שכל אלה הם בעלי צורה אחידה, ואין בהם סימנים ייחודיים שעל פיהם יוכל המאבד לזהות את אבדתו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁינּוּי – חַיָּיב לְהַכְרִיז.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל חפץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁינּוּי מצורתו הרגילה – חַיָּיב המוצא אותו לְהַכְרִיז עליו.

כֵּיצַד? מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת.

כֵּיצַד? מָצָא עִגּוּל דבלה וּבְתוֹכוֹ חתיכת חֶרֶס, או שמצא כִּכָּר לחם וּבְתוֹכוֹ היו מָעוֹת – חייב להכריז עליהם, כי ייתכן שבעליהם זוכר דבר זה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵין חַיָּיב לְהַכְרִיז.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא, (כלים מסחריים) שיש להם צורה אחידה, אֵין חַיָּיב לְהַכְרִיז עליהם, שאין להם סימן מאפיין.

וְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז:

וְאֵלּוּ המציאות שחַיָּיב לְהַכְרִיז עליהן:

מָצָא פֵּירוֹת בִּכְלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא; מָעוֹת בְּכִיס, אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא; צִבּוּרֵי פֵירוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִיזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאוּמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז.

מָצָא פֵּרוֹת לא מפוזרים אלא בִּכְלִי, אוֹ שמצא כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, שכרגיל יש סימני היכר בכלי; מצא מָעוֹת בְּתוך כִּיס (שקיק המיועד למטבעות) אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא; מצא צִבּוּרֵי (ערמות) פֵּרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, או שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת מונחים זֶה עַל גַּב זֶה; מצא כְּרִיכוֹת (עומרים קטנים של תבואה) בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכן כִכָּרוֹת לחם שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, שאדם אופה בעצמו, שיש להם ייחוד בצורתם, וְגִיזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, שעברו עיבוד, וכל אומן מעבד אותם בצורה שונה במקצת, וכן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – הֲרֵי על כל אֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז.

מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקוּשָּׁרִין, אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן.

מָצָא אַחַר הַגַּפָּה (מעין גדר) אוֹ אַחַר הַגָּדֵר של אבן גּוֹזָלוֹת מְקוּשָּׁרִין (קשורים יחד) אוֹ שמצא אותם בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן, שיש לשער, שבעליהם הניחם שם במכוון ויחזור ליטול אותם.

מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה; אִם מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

מָצָא כְּלִי בּמקום אַשְׁפָּה; אִם הכלי מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, שניכר שהונח שם בכוונה באופן זה, וכוונת המניח לחזור ולקחת אותו, אִם הכלי מְגוּלֶּה – נוֹטֵל אותו משם וּמַכְרִיז, ככל כלי שאדם מוצא (לעיל משנה ב).

מָצָא בְּגַל וּבְכוֹתֶל יָשָׁן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

מָצָא חפצים בְּגַל אבנים וכן בְכוֹתֶל יָשָׁן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ של המוצא.

מָצָא בְּכוֹתֶל חָדָשׁ; מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

מָצָא בְּכוֹתֶל חָדָשׁ; אם מצא מֵחֶצְיוֹ של הכותל וְלַחוּץ, כלפי רשות הרבים – הרי הם שֶׁלּוֹ, שמי שהניח שם התייאש. ואם מצא מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – הרי אלו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הגר שם.

אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים – אֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

אִם הָיָה זה בית שמַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִילּוּ מצא אבדות בְּתוֹךְ הַבַּיִת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, משום שהדיירים המתחלפים התייאשו מהן.

מָצָא בַּחֲנוּת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

מָצָא מטבעות בַּחֲנוּת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, של המוצא, משום שהמאבד כבר התייאש מהן.

בֵּין הַתֵּיבָה וְלַחֶנְוָנִי – שֶׁל חֶנְוָנִי.

אך אם מצא אותן בֵּין הַתֵּיבָה (הדלפק) של החנווני וְלַחֶנְוָנִי – הרי הן שֶׁל החֶנְוָנִי, שהוא היחיד שמצוי בשטח זה, ויש להניח, שנפלו ממנו.

לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

וכן אם מצא מטבעות לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי (חלפן כספים) – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, של המוצא.

בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ לַשּׁוּלְחָנִי.

אך אם מצא אותן בֵּין הַכִּסֵּא, ששימש כ'שולחן', בין השולחני ללקוחות, וְלַשּׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שייכים לַשּׁוּלְחָנִי, שיש להניח, שממנו נפלו.

הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵירוֹ פֵּירוֹת, וּמָצָא בָּהֶן מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

הַלּוֹקֵחַ (קונה) פֵּירוֹת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵירוֹ פֵּירוֹת במתנה, וּמָצָא בָּהֶן מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שבוודאי כבר התייאשו הבעלים.

אִם הָיוּ צְרוּרִין – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

אך אִם הָיוּ המטבעות צְרוּרִין (קשורים בתוך שקית) – הרי זה נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שהרי יש בהם סימן.

אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ: מַה שִּׂמְלָה מְיוּחֶדֶת – שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִים; אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִים – חַיָּיב לְהַכְרִיז.

אַף הַשִּׂמְלָה ("וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ") הָיְתָה בִּכְלָל כָּל אֵלֶּה, ואף היא בכלל: "לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ", לָמָּה יָצָאת מהכלל ונכתבה במפורש? כדי לְהַקִּישׁ (להשוות) אֵלֶיהָ חפצים אחרים, ולוֹמַר לְךָ: מַה שִּׂמְלָה מְיוּחֶדֶת (מאופיינת) בכך שֶׁיֵּשׁ בָּהּ באופן רגיל סִימָנִים מזהים, וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, בעלים שמחפש אחריה, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִים – חַיָּיב לְהַכְרִיז עליו, כדי להשיב אותו לבעליו. אבל דבר שאין בו סימנים – פטור מלהשיב.

וְעַד מָתַי חַיָּיב לְהַכְרִיז? עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְעַד מָתַי חַיָּיב לְהַכְרִיז על האבדה? עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ שְׁכֵנָיו, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים; כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה, וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה, וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מכריז בירושלים שָׁלשׁ רְגָלִים, שכל העם עולה לשם לרגל, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן מכריז עוד שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁגם בעל אבדה הגר במקום מרוחק יֵלֵךְ לְבֵיתוֹ במשך שְׁלשָׁה ימים ויבדוק שם, אם אבד ממנו החפץ, וְיַחֲזֹר במשך שְׁלשָׁה ימים לירושלים, וְיַכְרִיז המוצא יוֹם אֶחָד נוסף, שבו המאבד יפנה אליו ויוכל לקבל את האבדה.

אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֶּן לוֹ.

אם הכריז אדם על אבדה שמצא, ובא אדם ואָמַר אֶת סוג הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר את סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֶּן לוֹ, שהרי לא הוכיח את טענתו.

וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ" – עַד שֶׁתִּדְרוֹשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי.

וְהמוחזק כרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֶּן לוֹ על סמך סימנים אלו, אלא רק אם יביא עדים שהיא שלו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ" (דברים כב,ב), ודרשו כתוב זה כאילו אומר: עַד שֶׁתִּדְרוֹשׁ אֶת אָחִיךָ ותחקור אודותיו, אִם רַמַּאי הוּא, אִם אֵינוֹ רַמַּאי.

כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל – יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל.

כָּל דָּבָר שֶׁהוא עוֹשֶׂה מלאכה וְאוֹכֵל, כלומר כגון בהמת עבודה – יַעֲשֶׂה מלאכה בעבור המוצא וְיֹאכַל משלו.

וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל – יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" – רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה מלאכה שיש בה תועלת, וְהוא אוֹכֵל – יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (שם), ללמד: רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, דאג לכך שאכן תשיב לו אותו. שאם המאבד ייאלץ לשלם לבסוף את הוצאות החזקתו, נמצא שהפסיד את ערכו, ולא הושבה לו האבדה כראוי.

מַה יְּהֵא בַּדָּמִים?

מַה יְּהֵא בַּדָּמִים (בכסף) שקיבל המוצא תמורת האבדה שמכר?

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, וכשיבוא הבעלים יחזיר לו, ולְפִיכָךְ, מכיוון שיש לו רשות להשתמש בהם, אִם אָבְדוּ ממנו, אף שלא באשמתו – חַיָּיב המוצא בְּאַחֲרָיוּתָן, צריך לשלם לבעלים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ – אֵין חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, אלא ישמור עליהם בביתו כפיקדון, ולְפִיכָךְ, דינו כ'שומר חינם', ואִם אָבְדוּ שלא באשמתו אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן. והלכה כרבי טרפון.

מָצָא סְפָרִים – קוֹרֵא בָּהֶן אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת – גּוֹלְלָן.

מָצָא סְפָרִים – קוֹרֵא בָּהֶן אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, כדי שיתאווררו ולא יתעפשו. וְאף אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת (לקרוא) – גּוֹלְלָן כל שלושים יום.

אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ.

ומוסיפים: דווקא קורא בספרים, אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה, בעניין חדש שעדיין לא למד, שמא מתוך עיונו לא ישים לב ויזיק לספר, וְכן כאשר הוא רק קורא, לֹא יִקְרָא אדם אַחֵר יחד עִמּוֹ, שזה מושך מכאן וזה מכאן.

מָצָא כְּסוּת – מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ.

מָצָא כְּסוּת (טלית, בגד) – מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ כדי שתתאוורר, אֲבָל לֹא ישטח אותה לִכְבוֹדוֹ כדי לקשט את ביתו.

כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת – מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשָׁחֳקָן.

מצא כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחֹֹוֹשֶׁת – מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, כל עוד הדבר הוא לְצָרְכָּן, כדי שלא יחלידו, אֲבָל לֹא במידה שיש בה כדי לְשָׁחֳקָן (לשׁחוק אותם).

כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית – לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

מצא כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, שאינם מתעפשים או מחלידים אם לא משתמשים בהם – לֹא יִגַּע בָּהֶן, עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ ויאמר של מי הם.

מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.

אדם שמָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה (מעין סל נשיאה) וְכן כָּל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ של אדם במעמדו לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל, שאינו צריך לשאת משא כבד מדי או להתבזות כדי להשיב אבדה.

אֵיזוֹ הִיא אֲבֵדָה?

אֵיזוֹ הִיא בהמה שהיא אֲבֵדָה, שצריך לדאוג להשיבה לבעליה?

מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ – אֵין זוֹ אֲבֵדָה.

מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ כדרכם – אֵין זוֹ אֲבֵדָה, שיש להניח, שבעליהם יודעים על מקומם.

חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה.

אבל אם מצא חֲמוֹר וְכֵלָיו (הרתמות, האוכף, השקים וכדומה) הֲפוּכִין או פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה, שניכר שאבדו או שברחו מבעליהם, ועליו לדאוג להשיבם.

הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָהּ, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים – חַיָּיב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם".

מצא פרה רצה בין הכרמים, הֶחֱזִירָהּ לבעליה וּבָרְחָה, ושוב הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָהּ, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים – חַיָּיב לְהַחֲזִירָהּ שוב ושוב, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" (דברים כב,א), כלומר, הָשֵׁב וחזור והָשֵׁב.

הָיָה בָּטֵל מִסֶּלַע – לֹא יֹאמַר לוֹ: "תֵּן לִי סֶלַע". אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.

אם לצורך השבת האבדה הָיָה בָּטֵל מִמלאכתו בשווי סֶלַע (מטבע בשווי ארבעה דינרים) לפי המלאכה שהוא רגיל לעשות – לֹא יֹאמַר לוֹ לבעל האבדה: "תֵּן לִי סֶלַע שיכול הייתי להשתכר", אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ את שְׂכָרוֹ על אותו זמן שבטל, כְּאילו היה פוֹעֵל בָּטֵל ממלאכה, ששכרו נמוך.

אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין, אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין – בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.

אם אינו רוצה להפסיד את שכרו המלא, אזי אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין בשעת המציאה – מַתְנֶה מתחילה בִּפְנֵי בֵּית דִּין, שהוא עוסק בהשבת האבדה על מנת לקבל תשלום מלא על מה שיפסיד. אבל אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? במקרה זה, הממון שֶׁלּוֹ קוֹדֵם לשל בעל האבדה, והוא רשאי שלא לטפל בהשבתה.

מְצָאָה בָּרֶפֶת – אֵין חַיָּיב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב בָּהּ.

מְצָאָה את הבהמה של חברו בָּרֶפֶת, מקום סגור, אף שהיא יכולה לצאת משם – אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ בהשבתה. אבל אם מצאה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים - חַיָּיב בָּהּ.

וְאִם הָיְתָה בֵּית הַקְּבָרוֹת – לֹא יִטַּמֵּא לָהּ.

וְאִם הָיְתָה בבֵית הַקְּבָרוֹת, והוא כהן או נזיר, שאסור לו להיטמא במת – לֹא יִטַּמֵּא לָהּ כדי להשיב אותה.

אִם אָמַר לוֹ אָבִיו: "הִיטַּמֵּא", אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: "אַל תַּחֲזִיר" – לֹא יִשְׁמַע לוֹ.

אִם אָמַר לוֹ אָבִיו לכהן: "הִיטַּמֵּא למתים", אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ כל אדם לבנו: "אַל תַּחֲזִיר אבדה" – לֹא יִשְׁמַע לוֹ לאביו.

פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: "עָזוֹב תַּעֲזֹב".

פָּרַק משא מעל בהמה שנפלה וקמה, וְטָעַן אותו עליה, ושוב נפלה, ופָרַק וְטָעַן, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים – חַיָּיב לפרוק ולטעון פעמים נוספות, שֶׁנֶּאֱמַר: "עָזֹב תַּעֲזֹב" (שמות כג,ה).

הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר: "הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק פְּרוֹק" – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "עִמּוֹ".

אם הָלַךְ בעל הבהמה וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר לפורק: "הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק פְּרוֹק" – הרי זה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", כלומר עם בעל הבהמה, ואם הוא אינו עוזר לבהמה, אינך חייב לעזור לו.

אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – חַיָּיב.

אבל אִם הָיָה בעל הבהמה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה שאינו יכול להשתתף בפריקה – חַיָּיב עובר הדרך לפרוק בלעדיו.

מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק, אֲבָל לֹא לִטְעוֹן.

מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק את המשא מעל הבהמה, אֲבָל לֹא מצווה לִטְעוֹן עליה שוב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לחזור ולִטְעוֹן זו מצווה מן התורה.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת מַשָּׂאוֹ" – מַשְׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו על החמור משא שהוא יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, אינו חייב להתעסק עמו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שם), משמע מַשְׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ. ואין הלכה כדבריו.

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו – אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת.

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אם עומדת בפניו הברירה האם לטפל בהשבת אבדה שלו או של אביו – אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת להחזרת אבדת אביו. וכן אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת.

אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת; שֶׁאָבִיו הֵבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מֵבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

מי שמצא אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – החזרת האבדה שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת להחזרת אבדת אביו, משום שֶׁאָבִיו הֵבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מֵבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

וְאִם אָבִיו חָכָם – שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת.

וְאִם אָבִיו חָכָם – שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת, שוודאי גם אביו לימדו חכמה.

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְׂאוֹי – מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו.

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְׂאוֹי וצריכים סיוע כדי לפרוק מעליהם ולהניח – פורק ומַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו.

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי – פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם – פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי – פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ תחילה, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם – פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תחילה, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.