הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ – שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר.

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, הבית שייך לאחד, והעלייה לשני, שֶׁנָּפְלוּ – שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בשווה בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, בשלם ובשבור.

וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר.

וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר לפי האופן שבו נפל הבניין, ובעל הקומה הזו נוטל את השבורות, וחברו נוטל את השלמות.

אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו – נוֹטְלָן, וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן.

אִם כאשר לא ניתן לדעת מדרך הנפילה של מי האבנים, הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו בין השלמות – נוֹטְלָן לעצמו. וְאולם הן עוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן של החלוקה, שהשני נוטל אבנים שלמות כנגדן, ואת היתר חולקים.

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם; נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה, וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה.

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, ונִפְחֲתָה (נהרסה) רצפת הָעֲלִיָּה, וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת התחתון רוֹצֶה לְתַקֵּן – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ בעל הבית אֶת רצפת הָעֲלִיָּה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן – אֶת הַמַּעֲזִיבָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא כל התיקון מוטל עליו, אלא הַתַּחְתּוֹן (בעל הבית) נוֹתֵן אֶת קורות הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן נותן אֶת הַטיט למַּעֲזִיבָה שעל גבי הקורות, שהיא נחשבת רצפת העלייה.

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ; אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְדָר בְּתוֹכוֹ, עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו.

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, לאחד שייך הבית, ולאחר העלייה, שֶׁנָּפְלוּ; אם אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת את ביתו, כדי שיוכל לבנות על גביו את העלייה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת התחתון בלבד, וְדָר בְּתוֹכוֹ, עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ בעל הבית אֶת יְצִיאוֹתָיו (הוצאותיו) שהוציא על הבנייה, ואז יבנה על גביו את העלייה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זֶה דָּר בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר!

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הרי אַף זֶה, בעל העלייה, דָּר בינתיים בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, והיה צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר על שדר בדירתו, ואין זו תקנה נכונה!

אֶלָּא בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה, וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו.

אֶלָּא בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְגם אֶת הָעֲלִיָּה וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה, כך שיכול הוא לגור בשל עצמו, וכך נמצא שאינו מרוויח דבר במה שהוא דר בבית; וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת כדי לעכב את התחתון מלהיכנס, עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו. ואין הלכה כדבריו.

וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָּנוּי בַּסֶּלַע, וְגִנָּה אַחַת עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת – הֲרֵי בַּעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּיפִּין.

וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָּנוּי במערה בַּסֶּלַע, וְגִנָּה אַחַת של אדם אחר נמצאת עַל גַּבָּיו, כלומר על גג המערה, וְנִפְחַת גג המערה – הֲרֵי בַּעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה בשטח בית הבד, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הבעלים לְבֵית בַּדּוֹ כִּיפִּין (מבנה של קשתות), כדי שיוכל בעל הגינה לשקם את גינתו על גביו.

הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ שם – פָּטוּר בעליהם מִלְּשַׁלֵּם, שהרי הוא אנוס.

נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקוֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן – פָּטוּר, לְאַחַר הַזְּמַן – חַיָּיב.

אם ראו בית הדין, שהכותל רעוע, והאילן נוטה ליפול, ונָתְנוּ לוֹ זְמַן מוגבל לָקוֹץ (לקצוץ) אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכּוֹתֶל, וְנָפְלוּ לפני שעשה זאת; אם נפלו בְּתוֹךְ הַזְּמַן הקצוב – פָּטוּר מלשלם על הנזקים שנגרמו על ידי הנפילה. ואם לְאַחַר הַזְּמַן – חַיָּיב.

מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵירוֹ וְנָפַל, וְאָמַר לוֹ: "פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ", וְאָמַר לוֹ "הִגִּיעוּךָ" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו, אָמַר לוֹ: "הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ, וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת שֶׁלִּי" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵירוֹ, וְנָפַל הכותל לגינה, וְאָמַר לוֹ בעל הגינה: "פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ", וְאָמַר לוֹ בעל האבנים: "הִגִּיעוּךָ", שלך הם, קח אותן לעצמך – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שהוא חייב לפנותן, אם השכן אינו רוצה בהן. אם מִשעה שֶׁקִּבֵּל עָלָיו (הסכים) בעל הגינה לקחת אותן, התחרט בעל הכותל ואָמַר לוֹ: "הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ (הרי לך הוצאות הפינוי), וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת האבנים שֶׁלִּי" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אינו יכול לחזור בו.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּתֶבֶן וּבְקַַשׁ, וְאָמַר לוֹ: "תֵּן לִי שְׂכָרִי", וְאָמַר לוֹ: "טוֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו וְאָמַר לוֹ: "הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת שֶׁלִּי" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

ומביאים דין דומה: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מלאכה בְּתֶבֶן וּבְקַַשׁ, וְאָמַר לוֹ הפועל לאחר שסיים לעבוד: "תֵּן לִי שְׂכָרִי!" וְאָמַר לוֹ בעל הבית: "טוֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ, את התבן והקש שעבדת בהם, בִּמקום שְׂכָרְךָ" - אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שצריך לשלם לו כרגיל. ואולם מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו הפועל והסכים לקחת את התבן והקש, ואחר כך התחרט בעל הבית, וְאָמַר לוֹ: "הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת שֶׁלִּי" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שכבר זכה בהם הפועל.

הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים; הַמּוֹצִיא מוֹצִיא, וְהַמְזַבֵּל מְזַבֵּל. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִין לְבֵינִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵינִים. הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא, וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.

הַמּוֹצִיא זֶבֶל מרשותו לִרְשׁוּת הָרַבִּים, ואדם אחר רוצה לזבל בו שדה – הַמּוֹצִיא מוֹצִיא, ומיד הַמְזַבֵּל מְזַבֵּל, שלא ישהה הזבל ברשות הרבים. אֵין שׁוֹרִין טִיט (עפר דק מעורב במים שמשמש לבנייה) בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִין לְבֵינִים ומייבשים ברשות הרבים. אֲבָל גּוֹבְלִין (לשים ומערבים) טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לשימוש מידי, אֲבָל לֹא לצורך ייצור לְבֵינִים. הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא, ומיד הַבּוֹנֶה בּוֹנֶה, ואין משאירים אותן שם. ובכל המקרים הללו, אף אִם עשה כדין והִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלשִׁים יוֹם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר: פטור מלשלם, ועוד הוא חולק, שאַף מְתַקֵּן הוּא אֶת צורכי מְלַאכְתּוֹ ברשות הרבים לִפְנֵי הבנייה שְׁלשִׁים יוֹם. ואין הלכה כמותו.

שְׁתֵּי גִנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְהַיָּרָק בֵּינְתַיִם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל תַּחְתּוֹן.

שְׁתֵּי גִנּוֹת שהן זוֹ עַל גַּב זוֹ, זו למעלה מזו במדרון, וְהַיָּרָק צומח בֵּינְתַיִם, על דופן המדרגה שבין הגינות, נחלקו של מי הירק; רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ירק זה שֶׁל העֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל התַּחְתּוֹן.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִיקַּח אֶת עֲפָרוֹ – אֵין כָּאן יָרָק!

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: והלא אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לחפור ולִיקַּח אֶת עֲפָרוֹ, כך שישווה גובה הגינה שלו לגובה התחתונה, אֵין כָּאן יָרָק, ואם כן שלו הוא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלְּאוֹת אֶת גִּנָּתוֹ – אֵין כָּאן יָרָק!

השיב ואָמַר רַבִּי יְהוּדָה: והלא אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלְּאוֹת אֶת גִּנָּתוֹ בעפר ולהגביהה, אֵין כָּאן יָרָק, ואם כן שלו הוא.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִמְחוֹת זֶה עַל זֶה – רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חַי.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִמְחוֹת זֶה עַל זֶה מגידול הירק, שהרשות ביד כל אחד מהם לבטל את המקום שבו הוא צומח, ומצד זה כוחם שווה, רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חַי, והרי שורשיו מצויים בעפר של העליון, ומשם הוא יונק.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִיטּוֹל – הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, דעה שלישית: כָּל ירק שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ משטחו וְלִיטּוֹל אותו אליו, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן. והלכה כמותו.