הַגּוֹזֵל עֵצִים וַעֲשָׂאָן כֵּלִים, צֶמֶר וַעֲשָׂאָן בְּגָדִים – מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

הַגּוֹזֵל עֵצִים וַעֲשָׂאָן כֵּלִים וכן הגוזל גיזות צֶמֶר וַעֲשָׂאָן בְּגָדִים – מְשַׁלֵּם לנגזל כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, את מחיר העצים או הצמר שגזל, ואינו נותן לו את הכלים או הבגדים שעשה.

גָּזַל פָּרָה מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה, רָחֵל טְעוּנָה וּגְזָזָהּ – מְשַׁלֵּם דְּמֵי פָּרָה הָעוֹמֶדֶת לֵילֵד, דְּמֵי רָחֵל הָעוֹמֶדֶת לִיגָּזֵז.

אם גָּזַל פָּרָה מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה אצלו, או אם גזל רָחֵל (כבשה) טְעוּנָה צמר וּגְזָזָהּ – מְשַׁלֵּם רק דְּמֵי פָּרָה הָעוֹמֶדֶת לֵילֵד, וכן דְּמֵי רָחֵל הָעוֹמֶדֶת לִיגָּזֵז, כלומר משאיר ברשותו את הוולד או את הצמר, ומשלם את ערך הבהמה כפי שהייתה שווה לפני הלידה או הגזיזה.

גָּזַל פָּרָה, וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ וְיָלְדָה, רָחֵל, וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ וּגְזָזָהּ – מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

כך גם אם גָּזַל פָּרָה, וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ וְיָלְדָה, או שגזל רָחֵל גזוזה וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ בצמר וּגְזָזָהּ – מְשַׁלֵּם את ערך הפרה או הכבשה כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַגַּזְלָנִים מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַגַּזְלָנִים מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

גָּזַל בְּהֵמָה וְהִזְקִינָה, עֲבָדִים וְהִזְקִינוּ – מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

מי שגָּזַל בְּהֵמָה, וְהִזְקִינָה אצלו, וירד ערכה, וכן מי שגזל עֲבָדִים, וְהִזְקִינוּ – מְשַׁלֵּם את שווים כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בָּעֲבָדִים אוֹמֵר לוֹ: "הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ".

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בָּעֲבָדִים אוֹמֵר לוֹ הגזלן לנגזל: "הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ", והוא מקבל אותם כפי שהם. והלכה כרבי מאיר.

גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִסְדַּק, פֵּירוֹת וְהִרְקִיבוּ, יַיִן וְהֶחֱמִיץ – מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

אם גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִסְדַּק ולא ניתן לקנות בו, או שגזל פֵּירוֹת וְהִרְקִיבוּ או יַיִן, וְהֶחֱמִיץ – בכל אלה מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.

מַטְבֵּעַ וְנִפְסַל, תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת, חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, בְּהֵמָה וְנֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה, אוֹ שֶׁנִּפְסְלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לִיסָּקֵל – אוֹמֵר לוֹ: "הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ".

אבל אם גזל מַטְבֵּעַ, וְאחר כך נִפְסַל על ידי הרשויות; או שגזל תְּרוּמָה וְְנִטְמֵאת, ובכך נאסרה באכילה, או שגזל חָמֵץ, וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, ובכך נאסר בהנאה; או שגזל בְּהֵמָה, וְנֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה שפוסלת אותה מקרבן; אוֹ שֶׁנִּפְסְלָה בגלל סיבה אחרת מלעלות עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ; אוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת (נגזר דינה) לִיסָּקֵל על שהרגה אדם – בכל אלה אוֹמֵר לוֹ הגזלן: "הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ", ששינוי כזה שאינו ניכר לעין אינו נחשב שינוי שעל ידו קונה הגזלן את החפץ.

נָתַן לָאוּמָּנִין לְתַקֵּן, וְקִילְקְלוּ – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.

נָתַן לָאוּמָּנִין (בעלי מלאכה) חפץ לְתַקֵּן, וְקִילְקְלוּ אותו – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם מה שהזיקו.

נָתַן לֶחָרָשׁ שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל לְתַקֵּן, וְקִלְקֵל – חַיָּיב לְשַׁלֵּם.

נָתַן לֶחָרָשׁ (נגר) שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל (סוגי ארונות שונים) לְתַקֵּן, וְקִלְקֵל – חַיָּיב לְשַׁלֵּם.

וְהַבַּנַּאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל, וְשִׁבֵּר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ שֶׁהִזִּיק – חַיָּיב לְשַׁלֵּם.

וְכן הַבַּנַּאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתּוֹר (להרוס) אֶת הַכּוֹתֶל, וְשִׁבֵּר בתוך כך אֶת הָאֲבָנִים של הכותל, אוֹ שֶׁהִזִּיק בתוך כך על ידי האבנים שנפלו – חַיָּיב לְשַׁלֵּם.

הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר – פָּטוּר.

אם הָיָה סוֹתֵר את הכותל מִצַּד זֶה, וְנָפַל הכותל מִצַּד אַחֵר, במקום שלא ביקש ממנו בעל הבית – פָּטוּר.

וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה – חַיָּיב.

וְאִם הנפילה מהצד האחר הייתה מֵחֲמַת הַמַּכָּה, שהבנאי הכה בעצמה גדולה מדי – חַיָּיב לשלם.

הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַּבָּע, וְהִקְדִּיחַתּוּ יוֹרָה – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ.

הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַּבָּע כדי שיצבע אותו בעבורו, וְהִקְדִּיחַתּוּ (שרפה אותו) היוֹרָה, הכלי הגדול שבו 'מבשלים' את הצמר עם חומרי הצביעה, וכעת הצמר אינו ראוי לשימוש – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ.

צְבָעוֹ כָּאוּר; אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.

אם צְבָעוֹ כָּאוּר (כעור), בעל הבית מקבל ממנו את הצמר הצבוע, אך אינו נותן לו את מלוא התשלום; אלא אִם הַשֶּׁבַח, עליית ערך הצמר על ידי הצביעה, יוֹתֵר עַל הַיְּצִיאָה, הוצאות הצביעה – נוֹתֵן לוֹ הבעלים לַצַּבָּע רק אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ רק אֶת הַשֶּׁבַח.

לִצְבֹּעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם –

אם נתן לו הבעלים צמר כדי לִצְבֹּעַ לוֹ אָדוֹם, ושינה הַצַּבָּע וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, או נתן לו לצבוע שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם –

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ הַצַּבָּע לבעלים דְּמֵי צַמְרוֹ בלבד, והצמר הצבוע שלו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יָתֵר עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אף כאן, אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ הבעלים לַצַּבָּע אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יָתֵר עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. וכן הלכה.

הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ – יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִילּוּ לְמָדַי.

הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ חפץ השָׁוֶה פְּרוּטָה או יותר, וְנִשְׁבַּע לוֹ הגזלן בשקר שלא גזל, ואחר כך הודה ששיקר ורוצה לחזור בתשובה – יוֹלִיכֶנּוּ, את החפץ הגזול, אַחֲרָיו (אחרי הנגזל) אֲפִילּוּ לְמָדַי הרחוקה.

לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ, אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.

לֹא יִתֵּן הגזלן את החפץ הגזול לֹא לִבְנוֹ של הנגזל וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ, ואם עשה כן, הוא עודנו אחראי לגזלה עד שתגיע לידי הנגזל, אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין ונפטר בכך.

וְאִם מֵת – יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.

וְאִם מֵת הנגזל – יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.

נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ, מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ, מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִפָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן –

אם נָתַן לוֹ הגזלן לנגזל אֶת הַקֶּרֶן (הגזלה או שוויה) וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ, או שמָחַל לוֹ הנגזל עַל הַקֶּרֶן וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ, או שמָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מחלק שהוא פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן שעליו לא מחל –

אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו.

אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו כדי לשלם את החומש.

נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן, מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן –

אבל אם נָתַן לוֹ הגזלן לנגזל אֶת הַחוֹמֶשׁ וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, או שמָחַל לוֹ הנגזל עַל הַחוֹמֶשׁ וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן, או שמָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן שעליו לא מחל –

צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו.

צָרִיךְ הגזלן לֵילֵךְ אַחֲרָיו ולהחזיר לו את הקרן או את החלק שהוא חייב לו ממנה.

נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם חוֹמֶשׁ עַל חוֹמֶשׁ, עַד שֶׁיִּתְמָעֵט הַקֶּרֶן פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.

אם כאשר תבע הנגזל מן הגזלן לשלם לו את הגזלה ותוספת החומש, נָתַן לוֹ הגזלן אֶת הַקֶּרֶן, וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ, שכבר נתן לו, ואחר כך הודה ששיקר – הֲרֵי זֶה מוסיף ומְשַׁלֵּם חוֹמֶשׁ עַל החוֹמֶשׁ, ואם חזר ונשבע לשקר על אותו 'חומש על חומש', מוסיף ומשלם עליו חומש, וכן הלאה עַד שֶׁיִּתְמָעֵט הַקֶּרֶן, כלומר עד שהחומש האחרון שנשבע עליו לשקר יהיה פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, שאין תשלום חומש על פחות משווה פרוטה.

וְכֵן בְּפִקָּדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵידָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר", הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.

וְכֵן הדין בְּפִקָּדוֹן, כאשר חברו טוען שהפקיד אצלו חפץ, והוא נשבע לשקר, שלא הופקד אצלו, והוא חוזר ומודה, וכן בתביעות ממון אחרות, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד (הלוואה) אוֹ בְגָזֵל (שבו עוסקת משנתנו) אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ (כגון שעיכב שכר פועל), אוֹ מָצָא אֲבֵידָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר" (ויקרא ה,כא–כב), בכל אלה אם נשבע לשקר והודה – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְחייב להקריב קרבן אָשָׁם כמפורש בתורה (שם פסוק כה).

"הֵיכָן פִּקְדוֹנִי"? אָמַר לוֹ: "אָבַד". "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן", וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.

וממחישים את דין הפיקדון: אם הפקיד אדם חפץ ביד חברו ואחר כך בא אליו ושאל: "הֵיכָן פִּקְדוֹנִי"? ואָמַר לוֹ השומר: "אָבַד", ואמר לו המפקיד: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי שאבד", וְאָמַר השומר: "אָמֵן", והרי זו לשון של קבלת שבועה, ובאו הָעֵדִים ומְעִידִים אוֹתוֹ את השומר שֶׁאֲכָלוֹ, שהשתמש בו הוא עד שכלה, ולא אבד ממנו כמו שטען – מְשַׁלֵּם קֶרֶן, כלומר משלם את דמי הפיקדון בלבד. אבל אם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ שנשבע לשקר – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.

"הֵיכָן פִּקְדוֹנִי"? אָמַר לוֹ: "נִגְנַב". "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר: "אָמֵן",

אם הפקיד אצל חברו ולאחר זמן שאל אותו: הֵיכָן פִּקְדוֹנִי? ואָמַר לוֹ השומר: "נִגְנַב", ואמר לו המפקיד: "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי", וְאָמַר השומר: "אָמֵן", והרי זו שבועה.

וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.

וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ את השומר שֶׁגְּנָבוֹ, שלקח אותו לעצמו – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל כגנב. ואם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ שנשבע לשקר – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם כטענת אבדה.

הַגּוֹזֵל אֶת אָבִיו וְנִשְׁבַּע לוֹ, וּמֵת – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו.

הַגּוֹזֵל אֶת אָבִיו, ותבע אותו אביו, שישיב לו את הגזלה, וְנִשְׁבַּע לוֹ שלא גזלו, וּמֵת האב, ורוצה הבן לחזור בתשובה – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ לְבָנָיו האחרים של אביו אוֹ לְאֶחָיו של אביו, אם אין בנים אחרים.

וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ – לֹוֶה, וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים.

וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לוותר על חלקו בירושת אביו, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ יכולת לשלם, אך רצונו לקיים מצוות השבת גזלה ולהתכפר – לֹוֶה מעות מאנשים אחרים ומשתמש בהם לצרכיו, ומשיב את הגזלה לאחיו או לבניו, וּבַעֲלֵי חוֹב, האנשים שלווה מהם, בָּאִים וְנִפְרָעִים את חובם מן האחים או הבנים, כדין בעלי חוב, שגובים את חובם מנכסי החייב שנקנו או ניתנו לאחרים.

הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: "קוֹנָם אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי", אִם מֵת – יִירָשֶׁנּוּ.

הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: "קוֹנָם (לשון נדר) אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי", שאסר עליו ליהנות מנכסיו, אִם מֵת האב – יִירָשֶׁנּוּ בנו, שהרי אחרי מות האב אין הרכוש שייך עוד לאב.

בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, אִם מֵת – לֹא יִירָשֶׁנּוּ, וְיַחֲזִיר לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו.

אבל אם אסר את נכסיו על בנו במפורש בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, אִם מֵת האב – לֹא יִירָשֶׁנּוּ, שאינו רשאי ליהנות מהנכסים, וְיַחֲזִיר, כלומר ייתן את חלקו בירושה לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו.

וְאִם אֵין לוֹ – לֹוֶה, וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים.

וְאִם אֵין לוֹ כסף, והוא זקוק לחלקו בירושה – לֹוֶה מעות מאנשים אחרים ומשתמש בהם, וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים מן הירושה את המעות שלווה מהם.

הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ, וּמֵת – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים, וְאָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם אֵין לָאִישׁ גּוֹאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפּוּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו".

הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ שלא גזלו, וּמֵת הגר, ולא השאיר ילדים – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן, את הגזלה עצמה או שוויה וְחוֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים הנמצאים באותה שעה בבית המקדש ומביא איל לקרבן אָשָׁם להקריב על המִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפּוּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו" (במדבר ה,ח).

הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם, וּמֵת – הַכֶּסֶף יִנָּתֵן לְבָנָיו, וְהָאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת קרבן הָאָשָׁם לבית המקדש, וּמֵת הגזלן לפני שהספיק לתת את הכסף לכהנים ולהקריב את הקרבן – הַכֶּסֶף יִנָּתֵן לְבָנָיו של הגזלן, וְאיל הָאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שיפול בו מום), וְאז יִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, לקופות שהיו במקדש המיועדות להקריב מהן עולות נדבה על המזבח.

נָתַן הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וּמֵת – אֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".

אם כבר נָתַן הגזלן את הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וּמֵת – אֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם את הכסף, שֶׁנֶּאֱמַר בסוף אותה פרשייה בתורה: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (במדבר ה,י), כלומר לאחר שהכסף ניתן לכהן הוא של הכהן.

נָתַן הַכֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב, וְאָשָׁם לִידַעְיָה – יָצָא,

נָתַן את הַכֶּסֶף לכהני משמר הכהונה יְהוֹיָרִיב, הראשון במחזור משמרות הכהונה, וְאת קרבן האָשָׁם לכהני משמר יְדַעְיָה, המשרת שני, והם הקריבוהו – יָצָא ידי חובתו והתכפר עוונו.

אָשָׁם לִיהוֹיָרִיב, וְכֶסֶף לִידַעְיָה; אִם קַיָּים הָאָשָׁם – יַקְרִיבוּהוּ בְּנֵי יְדַעְיָה, וְאִם לֹא – יַחֲזִיר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר.

אבל אם נתן את קרבן האָשָׁם לבני יְהוֹיָרִיב, ובשבוע שאחריו נתן את כֶּסֶף הגזלה לבני יְדַעְיָה; אִם קַיָּים הָאָשָׁם עדיין, שלא הקריבוהו משמר יהויריב – יַקְרִיבוּהוּ בְּנֵי יְדַעְיָה, אחרי שקיבלו את הכסף, וְאִם לָאו, שכבר הקריבוהו בני יהויריב – יַחֲזֹר וְיָבִיא איל אָשָׁם אַחֵר.

שֶׁהַמֵּבִיא גְּזֵילוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ – יָצָא, הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא גְּזֵילוֹ – לֹא יָצָא.

וטעם הדבר, שֶׁהַמֵּבִיא כסף גְּזֵילוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא (לפני שהביא) את האיל לאֲשָׁמוֹ – יָצָא ידי חובתו, התכפר באשם, אבל אם הֵבִיא את קרבן אֲשָׁמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא כסף גְּזֵילוֹ – לֹא יָצָא, שאשם שהוקרב לפני התשלום פסול.

נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ – אֵין הַחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

אבל אם נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ – אֵין הַחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב את הקרבת הקרבן, והאשם כשר.