חזור
בבא קמא
פרק דשׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָורִים זֶה אַחַר זֶה – יְשַׁלֵּם לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר – יַחֲזִיר לְשֶׁלְּפָנָיו. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר – יַחֲזִיר לְשֶׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִשְׂכָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
שׁוֹר תם שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָרִים זֶה אַחַר זֶה – יְשַׁלֵּם תחילה בעל השור המזיק לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם את חצי הנזק המגיע לו. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר, ששווי השור המזיק הוא יותר מן המגיע לאחרון – יַחֲזִיר (ישלם) גם לניזק שֶׁלְּפָנָיו. וְאִם עדיין יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר – יַחֲזִיר לניזק שֶׁלִּפְנֵי פָנָיו (הקודם לו). וְהכלל הוא: הָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִשְׂכָּר, שככל שהניזק מאוחר יותר הוא קודם בסדר התשלום, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם – זֶה נוֹטֵל מָנֶה וְזֶה נוֹטֵל מָנֶה. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם – הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה, וְשֶׁלְּפָנָיו – זֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז וְזֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם – הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה, וְשֶׁלְּפָנָיו חֲמִשִּׁים זוּז, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים – דִּינַר זָהָב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כלל אחר: שׁוֹר תם שָׁוֶה מָאתַיִם זוז שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם זוז, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה (שווה) כְּלוּם – זֶה הניזק נוֹטֵל מָנֶה (מאה זוז) מן השור המזיק, חצי נזקו, וְזֶה הבעלים נוֹטֵל מָנֶה, יש לו מחצית משורו. וכיוון שהפכו לשותפים שווים בשור, אם חָזַר השור המזיק וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר, שָׁוֶה מָאתַיִם, ואין הנבלה שווה כלום – בעל השור הניזק הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה, כדינו לקבל מחצית נזקו. וְהשניים שֶׁלְּפָנָיו, זֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז, וְזֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז, שכן התשלום הוא על חשבון שניהם בשווה. וכעת יש בשור שלושה שותפים שאינם שווים, ואם חָזַר השור המזיק וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר, שָׁוֶה מָאתַיִם – משלם כל אחד יחסית לחלקו; הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל חלק בשור בשווי מָנֶה (מאה זוז), כערך מחצית נזקו, וְהניזק שֶׁלְּפָנָיו, נותר לו חלק בשווי חֲמִשִּׁים זוּז, מחצית מחלקו, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים, נותרו להם חלקים בשווי דִּינַר זָהָב, שהם עשרים וחמישה זוז.
שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ,
שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ, שנגח שלוש פעמים שוורים, וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, שאינו נוגח בעלי חיים אחרים שהוא פוגש,
מוּעָד לָאָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לַבְּהֵמָה,
או שהוא מוּעָד לנגוח אָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לַבְּהֵמָה,
מוּעָד לַקְּטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לַגְּדוֹלִים;
או שור המוּעָד לנגוח קְטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לַגְּדוֹלִים,
אֶת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
בכל אלה, אם נגח אֶת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם עליו נֶזֶק שָׁלֵם, וְאם נגח אֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה: הֲרֵי שֶׁהָיָה מוּעָד לַשַּׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לַחוֹל?
אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה: הֲרֵי שֶׁהָיָה השור מוּעָד לנגוח בשַּׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לַחֹל, מה יהיה דינו?
אָמַר לָהֶם: לַשַּׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, לִימוֹת הַחוֹל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
אָמַר לָהֶם: לנגיחות שבשַׁבָּתוֹת – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, ולנגיחות שבימוֹת הַחֹל – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק כדין תם.
אֵימָתַי הוּא תָּם? מִשֶּׁיַּחֲזוֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת.
והוסיף רבי יהודה: אֵימָתַי הוּא חוזר להיות תָּם גם לשבתות? מִשֶּׁיַּחֲזֹר בּוֹ ולא ייגח שְׁלשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת.
שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוֹר רֵעֵהוּ" – וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.
שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל (יהודי) שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְכן שור שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – פָּטוּר, הבעלים מלשלם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ" (שמות כא,לה), ומלשון "רעהו" למדים, שחובת התשלום היא רק כאשר מדובר בשני אנשים שמעמדם שווה, וְלֹא אם אחד מהם הוא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, שהקדש אינו "רֵעֵהוּ".
שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי – פָּטוּר.
שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי (גוי) – פָּטוּר הישראל מלשלם.
וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
וְאילו שור שֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין שהיה השור הנוגח תָּם, בֵּין שהיה מוּעָד – מְשַׁלֵּם הגוי נֶזֶק שָׁלֵם.
שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – חַיָּיב.
שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ (אדם בר דעת) שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ (חירש-אילם), או של שׁוֹטֶה וְקָטָן שכל אלו אינם בני דעת – חַיָּיב הפיקח בנזקי שורו.
וְשֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ – פָּטוּר.
וְאילו שור שֶׁל חֵרֵשׁ או שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ – פָּטוּר הבעלים מלשלם.
שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח – בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּמְעִידִין לָהֶן בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.
שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח, אף על פי שהם פטורים מלשלם על מה שנעשה – בֵּית דִּין מַעֲמִידִין (ממנים) לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (ממונה), שיהיה אחראי על נכסיהם ועל שמירת השור, וּמְעִידִין לָהֶן בִּפְנֵי אותו אַפּוֹטְרוֹפּוֹס על השור שנגח, וכשייגח שלוש פעמים – ישלם מנכסי היתומים נזק שלם, כדין שור מועד.
נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, נִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה, וְהִגְדִּיל הַקָּטָן – חָזַר לְתַמּוּתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אם לאחר שהעמידו אפוטרופוס, והשור נעשה מועד, נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, שהחל לשמוע ונהיה בר דעת, או נִשְׁתַּפָּה (נעשה שפוי) הַשּׁוֹטֶה, וְכן כשהִגְדִּיל הַקָּטָן, והם יכולים לשמור בעצמם את השור – חָזַר השור לְתַמּוּתוֹ, ואם ייגח ישלם חצי נזק, עד שייעשה שוב מועד, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ, שממשיך להיות נידון כמועד. והלכה כרבי יוסי.
שׁוֹר הָאִצְטָדִין אֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִגַּח" – וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ.
שׁוֹר הָאִצְטָדִין, שהוא מלומד להילחם בזירה, אם נגח והרג אדם – אֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר" (שמות כא,כח) ומשמע – דווקא אם השור עצמו ייגח, וְלֹא כשֶׁיַּגִּיחוּהוּ, יגרמו לו לנגוח.
שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם וּמֵת; מוּעָד – מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר, וְתָם – פָּטוּר מִן הַכּוֹפֶר.
שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם, וּמֵת האדם; אם היה השור מוּעָד – מְשַׁלֵּם בעל השור כֹּפֶר, וְאם היה תָם – פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר.
וְזֶה וְזֶה חַיָּיבִים מִיתָה.
וְזֶה וְזֶה, בין שור מועד ובין תם – חַיָּבִים השוורים מִיתָה.
וְכֵן בַּבֵּן וְכֵן בַּבַּת.
וְכֵן הדין בַּבֵּן (ילד) וְכֵן בַּבַּת (ילדה) אם הרגם השור, כפי שנאמר שם: "אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ" (שם פסוק לא).
נָגַח עֶבֶד אוֹ אָמָה – נוֹתֵן שְׁלשִׁים סְלָעִים, בֵּין שֶׁהוּא יָפֶה מָנֶה, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יָפֶה אֶלָּא דִּינָר אֶחָד.
אם נָגַח השור עֶבֶד כנעני אוֹ אָמָה, ומתו – נוֹתֵן בעל השור לבעליהם שְׁלשִׁים סְלָעִים ('שקלים' בלשון חכמים) ללא קשר לשוויו של העבד, בֵּין שֶׁהוּא העבד יָפֶה (השווה) מָנֶה (מאה דינרים) וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יָפֶה אֶלָּא דִּינָר אֶחָד.
שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכּוֹתֶל, וְנָפַל עַל הָאָדָם;
שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכּוֹתֶל, וְנָפַל הכותל עַל הָאָדָם והרגו,
נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם,
או אם נִתְכַּוֵּן השור לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם,
לַנָּכְרִי וְהָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל,
או שהתכוון השור לַנָּכְרִי וְהָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל,
לַנְּפָלִים וְהָרַג בֶּן קַיָּימָא –
או לַנְּפָלִים (וולדות שאין להם קיום) וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא –
פָּטוּר.
בכל אלו פָּטוּר השור מסקילה.
שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְּתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִים מִיתָה.
שׁוֹר של הָאִשָּׁה או שׁוֹר של הַיְּתוֹמִים הקטנים, וכן שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס (הממונה) על נכסי היתומים או שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שור הפקר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ או שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, וכך אין לשור בעלים – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִיתָה, אם הרגו אדם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת – פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת, ואין לו יורשים – פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים.
שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לְהִסָּקֵל, וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר.
שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא מבית הדין לְהִסָּקֵל, כלומר לאחר שנגמר דינו בבית דין, וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ, שאין לו כל זכות בו, ואם שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר באכילה והנאה על כל אדם.
וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – מוּקְדָּשׁ. וְאִם שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ מוּתָּר.
וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, לפני שנגמר דינו, הִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – הרי זה מוּקְדָּשׁ, וְאִם שְׁחָטוֹ אז – בְּשָׂרוֹ מֻתָּר באכילה.
מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וּלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וּלְשׂוֹכֵר – נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים; מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
שור שבעליו מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וכן לְשׁוֹאֵל או לְנוֹשֵׂא שָׂכָר (שומר שכר) וּלְשׂוֹכֵר – נִכְנְסוּ השומרים תַּחַת (במקום) הַבְּעָלִים לשלם על נזקי השור; אם היה השור מוּעָד – מְשַׁלֵּם השומר נֶזֶק שָׁלֵם, וְאם היה תָם – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
קְשָׁרוֹ בְּעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה, וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק – אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
שור שקְשָׁרוֹ בְּעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה (חבל, רצועה), וְכן אם נָעַל בְּפָנָיו את הדלת כָּרָאוּי, וְיָצָא השור וְהִזִּיק – אֶחָד (בין) תָּם וְאֶחָד (ובין) מוּעָד חַיָּיב, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּם – חַיָּיב,
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בשור תָּם – חַיָּיב הבעלים, אלא אם כן שמר אותו שמירה מעולה, כגון שקשר אותו בשלשלת ברזל וכדומה.
וּמוּעָד – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו", וְשָׁמוּר הוּא זֶה.
ואולם במוּעָד – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר בשור מועד: "אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם" (שמות כא,לו), ומשמע שהוא חייב רק אם לא שמר אותו, והרי באופנים הללו שָׁמוּר הוּא שור זֶה, ובעליו פטור.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לשור מועד שְׁמִירָה מתאימה אֶלָּא סַכִּין (לשוחטו), והלכה כרבי יהודה.