חזור
בבא קמא
פרק אאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים:
אַרְבָּעָה אֲבוֹת (סוגים עיקריים) של נְזִיקִים נאמרו בפרשיות הנזיקין בתורה (שמות כא–כב):
הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר.
הַשּׁוֹר שהזיק אדם או בעל חיים בנגיחה (שמות כא,כח–לב; לה–לו), וְהַבּוֹר שנפלה לתוכו בהמה (שם,לג–לד), וְהַמַּבְעֶה, נזק שנגרם על ידי בהמות רועות באכילה וברמיסה (שם לב,ד), וְהַהֶבְעֵר, אש שהוצתה בידי אדם והזיקה (שם,ה).
לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר. וְלֹא זֶה וָזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.
והוצרכה התורה לכתוב כל אחד מהם, כי לֹא הֲרֵי (אין עניינו של) הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר, שיש להם מאפיינים שונים, ומהאופן שבו חייבה התורה על נזקי שור שמתכוון להזיק, לא ניתן ללמוד על נזקי בהמות רועות, שאין כוונתן להזיק. וכן להפך, מנזקים אלה, שהם עניין מצוי, ויש בהם הנאה לבהמת המזיק, לא ניתן היה ללמוד על נזק מכוון, שאינו דבר מצוי. וְכן לֹא זֶה וָזֶה, השור והמבעה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ ("ההבער") שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה, השור והמבעה והאש, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ אל הניזק וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, אלא הניזק נפל לתוכו. ולכן פירטה התורה את החיוב בכולם.
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק – חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, בכל אבות הנזיקין הללו – שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק, וּשְׁמִירָתָן מוטלת עָלֶיךָ, על הבעלים. וּכְשֶׁהִזִּיק רכושו של האדם – חָב (חייב) הַמַּזִּיק (הבעלים) לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, מן המובחר שבקרקעות.
כָּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ – הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ.
כָּל דבר שֶׁחַבְתִּי (שהתחייבתי) בִּשְׁמִירָתוֹ, אם לא שמרתיו כראוי – הִכְשַׁרְתִּי (הכנתי) בכך אֶת אפשרות נִזְקוֹ, ולכן אם הזיק, אף שלא ברצוני, חובתי לשלם על כך.
הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נִזְקוֹ – חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ.
לעתים, כאשר הִכְשַׁרְתִּי רק בְּמִקְצָת את נִזְקוֹ, וגורם נוסף היה מעורב בגרימת הנזק – חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ, כאלו גרמתי לבדי את כל הנזק.
נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה,
אם הוזקו נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם דין מְעִילָה, כלומר שאינם נכסי ההקדש, שהנהנה מהם מוגדר כמועל (ויקרא ה,טו).
נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית,
נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית (יהודים),
נְכָסִים הַמְּיֻחָדִים.
נְכָסִים הַמְּיֻחָדִים לבעליהם, שאינם הפקר.
וּבְכָל מָקוֹם חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק,
וּבְכָל מָקוֹם שהתרחש בו הנזק חייבים לשלם, חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק, שרק למזיק מותר להיות שם,
וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק.
וּרְשׁוּת המשותפת של הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק.
וּכְשֶׁהִזִּיק – חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.
וּכְשֶׁהִזִּיק באופן שהוא חייב לשלם – חָב (חייב) הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.
שׁוּם כֶּסֶף,
שׁוּם (הערכת) הנזק לתשלום יהיה בכֶּסֶף, בסכום מדויק, ולא בקיזוז משוער של נזק הדדי אם היה.
וְשָׁוֶה כֶּסֶף.
וְהתשלום אפשרי לא רק בכסף אלא גם בשָׁוֶה כֶּסֶף.
בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְרִית.
וקביעת החיוב והתשלומים תהיה בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים שראו את המעשה, שהם בְּנֵי חוֹרִין (שאינם עבדים), ושהם בְּנֵי בְרִית (יהודים).
וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק.
וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל דיני הַנֶּזֶק, שאם הזיקו להן, או שהן הזיקו לאחרים – חובה לשלם.
וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין.
וְלפעמים הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק משתתפים בְּתַשְׁלוּמִין, שהניזק סופג חלק מעלות הנזק.
חֲמִשָּׁה תַּמִּין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין:
חֲמִשָּׁה אופנים של נזק נידונים מתחילה בתור תַּמִּין, שאינם עומדים להזיק, וַחֲמִשָּׁה נידונים מתחילה כמוּעָדִין להזיק.
הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת, לֹא לִגַּח וְלֹא לִגּוֹף וְלֹא לִשּׁוֹךְ וְלֹא לִרְבֹּץ וְלֹא לִבְעֹט.
ואלו הם ה'תמין': הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת מתחילה לֹא לִגַּח (לנגוח) בקרניה וְלֹא לִגּוֹף (לתקוף בגופה) וְלֹא לִשּׁוֹךְ בשיניה, שלא בדרך אכילה, וְלֹא לִרְבֹּץ על חפצים בכוונה למעוך אותם וְלֹא לִבְעֹט ברגליה.
הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ, הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְשׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְהָאָדָם.
ואלו חמישה ה'מועדין': הַשֵּׁן מוּעֶדֶת מתחילה לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ לאותה בהמה למאכל. הָרֶגֶל מוּעֶדֶת מתחילה לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ בלא כוונה להזיק. וְשׁוֹר הַמּוּעָד, שנגח (או שנגף, נשך, רבץ, בעט) שלוש פעמים; וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בכל צורה בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק נידון כ'מועד', וְהָאָדָם שהזיק.
הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין.
הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, שהם חיות פרא – הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין מהפעם הראשונה, ובעליהם משלמים נזק שלם, אף אם הזיקו שלא בדרך אכילתם או הליכתם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת, אֵינָן מוּעָדִין, וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת (מאולפים), אֵינָן מוּעָדִין מתחילה. וְרק הַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם, ואפילו הוא מאולף. ואין הלכה כרבי אליעזר.
מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד? אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה.
ומבארים: מַה ההבדל בתשלומי הנזיקין בֵּין תָּם לְמוּעָד? אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם רק חֲצִי נֶזֶק, וגם זאת רק מִגּוּפוֹ של בעל החיים עצמו. וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם ומִן הָעֲלִיָּה, כלומר מכלל נכסיו של בעל השור.